אני חולם על ענבים. אני קם בבוקר ורואה בתוך האסלה אשכולות, שוטף פרצוף וענבים מעטרים את קירות המקלחת שלי. אני עולה על האופנוע, מניע, ומרגיש את רטט שולחן המיון עולה מתוך הוי-טווין שלי.
זוהי עונת הבציר ואנו ממיינים. כשאתה בוחר למיין ענבים כלכך בקפדנות אתה משלם עת זה בשפיות, או כמו שהחברה מסביב לשולחן המיון טוענים- גם בחיי המין שלך.
השנה אנחנו עולים מדרגה: מיון ענבים כפול. קודם שולחן מיון אשכולות ואח”כ שולחן מיון גרגירים (הענבים הבודדים עצמם). יש לזה השפעות מרחיקות לכת על איכות על היין- ככל שאיכות היין עולה, הרמה המנטלית שלנו מדרדרת במדרון החלקלק, שסופו ביום האחרון של הבציר.
לראיה, אני אחלוק עמכם מספר שיטות מיון חדשות שהומצאו ברגעים הקשים של ימי המיון האחרונים. חשוב לציין שבבוקר אנו שפויים לחלוטין- זה מתחיל רק אחרי 8-10 שעות מיון רצוף…

למשל:

• - מיון חרצנים: אחרי הפרדת הענבים תומצא מכונה קטנה שמוציאה חרצנים ואנו טועמים וקובעים מי נכנס ומי לא לפי רמת המרירות של כל חרצן. (טוב, גם לפי מידת פלצנות- מדד שנקרא חרצן-פלצן)
• - מיון בכוח ההרתעה: אנו עומדים מסביב לשולחן ונועצים מבטים זועמים בענבים המונחים לפנינו. ההענבים הפחות בשלים שידועים בפחדנותם קופצים מרוב פחד ואימה ובורחים לפח הזבל. בדרך הם גם שוטפים את הרצפה אחריהם.
• - מיון טעימה: שולחן אחרון, שמסביבו יושבים חבר הטועמים ופשוט טועמים ענבים ומחליטים מי ליין ומי למאכל.
• - שלל שיטות רפואיות: משיקוף רנטגן, להדמיה מגנטית ולתהודה מגנטית, למגנומטר ושומר רוסי ששואל אם יש נשק, מיפוי חרצנים ובדיקות פסיכיאטריות מקיפות- הכל כדי למנוע מענבים רקובים להיכנס פנימה.
• - מיון דולבים שלמים: כרוך בהמצאה של דולבים שקופים עם חור במרכזם על מנת שנוכל לדחוף את הראש למרכז הדולב ולבחון את הדולב מבפנים ומבחות ולהחליט האם כל הדולב הולך לפח או ליין הדגל של הייקב.
• - מיון של עבדים: אנחנו יושבים על מושב רם ונישא ובידנו סמן לייזר קטן, כזה של מרצים. אנו מצביעים על אשכול ומיד קופץ עבד קטן ונאמן ומשליך את האשכול השורר החוצה.

עוד יום אחד לבציר… ולשפיות שלי.

שלכם, דרור.

נ.ב.

הפוסט הבלתי שפוי הזה נכתב בשעת לילה מאוחרת אחרי יום ארוך מידי, ולא היה יכול להכתב ללא עזרתם האמיצה של עומרי וערן- תודה על שעות אין סופיות של מיון…

שתי הערות קטנות בקשר ליין המבעבע החדש של תבור, 562, בלי שום מילה על היין עצמו, ובלי להרחיב בנושא השם, המתייחס לגובהו של הר תבור והכרמים באזור (מוכר לכם מאיפשהו?):

• 1. שרדונה וקברנה סוביניון הם לא “בלנד קלאסי של בלאן דה נואר”.
• 2. ב-ברברה מונפרטו Barbera Monferrato DOC מייצרים יינות מבעבעים (פריזנטה) מברברה. ככה שה-562 הוא לא “היין המבעבע הראשון בעולם מענבי ברברה”. והנה דוגמא גם למבעבע של “ממש” (ברוט ספומנטה) מברברה (במונפרטו הייצור הוא של יינות פריזנטה עם בעבוע עדין, אם מתעקשים על הפרטים).

*לקוח מתוך הקומוניקט המצורף ליינות החדשים. אין באמור לעיל לגרוע ולו במעט מאירוע ההשקה המרשים, המקצועי והראוותני של צמד המבעבעים.

קשה להסביר, לפעמים בלתי אפשרי, אבל אני באמת באמת מאוד נהנית מהבציר

אני: אני ממש ממש אוהבת את העבודה שלי, בייחוד בזמן הבציר
מ’: מה יש לאהוב? את עובדת המון שעות.
אני: כן, ובכל זאת.
מ’: את קמה מוקדם, חוזרת מאוחר, לא אוכלת…
אני: כן, נכון
מ’: את לא רואה את הילדים. חצי מהזמן את בכלל לא זוכרת איפה הם נמצאים…
אני: כן, אה?
מ’: את מתעצבנת מכל דבר שלא הולך כמו שאת רוצה.
אני: טוב, זה תמיד.
מ’: את כל הזמן מקשיבה לתחזית ומתבאסת ששוב יהיה חמסין.
אני: ברור, חמסין זה רע..
מ’: את עובדת במוצאי שבת למען השם!!
אני: לא נורא, רק לפעמים…
מ’: ומוצאי חג… מוצאי כיפור??!
אני: בסדר, זה שטויות
מ’: את ממש שמחה כשהבציר נגמר. אמרת לי אלף פעם..
אני: בטח שאני שמחה. זה לא קל..
מ’: טוב, ממש לא ברור לי מה יש פה לאהוב. אבל העיקר שאת נהנית
אני: אוף! רק אוגוסט עכשיו, הבציר הזה אף פעם לא ייגמר…

וכמנהגו של אמיל אז’אר, לקשור כל פוסט ליצירה קלאסית (ז’יל וג’ים, כל החיים לפניו, מחכים לגודו ועוד…), החלטתי גם אני לקנח בציטוט, אבל במקום יצירה קלאסית, אליטיסטית ומתנשאת, החלטתי לצטט משירו של קובי פרץ “את מנסה אותי”. בכל זאת, אנחנו יקב של העם…

“אני אומר את האמת וזה פשוט…
אני יודע שאת לא מאמינה לי
…
בכל שיחה איתך מרגיש כמו חקירה
את כל החשדות שלך את מסגירה
אני מזמן כבר לא תלמיד בבית הספר
וברור לשנינו שאת לא מורה
לא מניחה לי, מחוברת כמו זנב…”

שנשתה איזה ויונייה נחמד? אני מציע בנימוס לידיד שקפץ לביקור. לא תודה, אני מעדיף יין, הוא עונה בציניות כזו שמוציאה אותי מדעתי.

כאלו הם אנשי ה”רק אדום”. לא רק שהם מעצבנים, הם גם עושים את זה בהתרסה ועוד חושבים שהם מבינים משהו. כמו ההוא עם הבד האדום שמתלבש כמו טווס ומשגע את השור, ככה הם מנפנפים עם היין האדום שלהם ומודיעים במן התנשאות כזאת: “אני שותה רק יין אדום”.

אצלי, אני מסביר לו, זה הולך לפי תקופות. התקופה הלבנה והתקופה האדומה. אבל רוב הזמן אני נמצא בתקופה הורודה. לא, לא של הרוזה. זאת התקופה של הגם וגם. וזה בכלל לא קשור לחורף וקיץ או לצהריים וערב. וכן, אני מודיע לו בגאווה, אני מעדיף דגים עם יין לבן. אתה שומע? עם דגים אני שותה יין לבן!

אתה צודק, הוא עונה בקול הסמכותי והמעצבן שלו, אבל אני בכל זאת מעדיף שנשתה איזה אדום טוב.  נכנעתי. מה יכולתי לעשות? לפחות אני מתנחם בכך שהעונש של עקשני ה”רק אדום” הוא שהם מפסידים מחצית מעולם היין. מגיע להם. 

פוסט משופע סוגריים, בציר בשאטו גולן.

סיימתי למיין את התמונות ועשיתי דיסק לאורי ולין. תמיד קשה לי לתת תמונות שלי, מרגיש קצת כמו לסמוך על בייביסיטר: גם אם אתה מכיר אותו, זה עדיין הילד שלך. 

הצטרפתי לאורי לסופ”ש של בציר. אני הבאתי לחם ובירות (שעזרו למזוודה שלי בטיסה ארצה להגיע למשקל המכובד של 27 ק”ג) ואורי אירח אותי בביתו וביקבו. היה מקסים.

ביום הראשון קמנו בחושך, פגשנו לקפה ביקב את לין, המסטז’רת בבציר הנוכחי ונסענו לבצור קריניאן (בכרם אורגני באופן לא רשמי). החלקה הנ“ל קטנטנה ולכן בצרנו אותה רק שלושתנו. באותו זמן קבוצה קצת יותר גדולה בצרה חלקה של סירה. מיותר לציין (אך אעשה זאת בכל זאת) שהבציר בשאטו גולן נעשה אך ורק בצורה ידנית, כך יצא לי סוף סוף להכיר את האספרגילוס הנודע והכנימה הקמחית שמעט האשכולות שעשו בינינו את ההכרה נשארו בכרם להתאחדות חוזרת עם אמא אדמה.

(אספרגילוס זה שם מעולה!).

מלבד הענבים ליין, הבאנו איתנו ליקב גם עוללות קריניאן שאורי לא מכניס ליין משום חמיצותם ועלי ריג’לה שהפכו יחד עם קופסת סרדינים ולחם שיפון לארוחת הצהריים שלנו.

(בציר; אי אפשר להתחייב לתוכניות חוץ ייקביות וגם לא לארוחות מבושלות).

מחוץ ליקב אכלנו ושתינו בערב הראשון Westvleteren  ו-Rochefort עם סרדינים וביצים. בשני, יחד עם גבי סדן מיקב שבו, בקבוק גדול של Lambic מצחין ואיכותי ללא בועות כלל ו-Westmalle טריפל עם המבורגר במסעדה ראש פינאית שוקקת, לשמע קולותיהם הערבים של ילדים מקומיים והוריהם המתוסכלים ובליווי ז’רגון ייננים מבדר. בערב השלישי Orval וסירה 04 מבית המארח עם פסטה, עגבניות וירוקים.

ביום השני נסענו לבצור סוביניון בלאן בכרם שעל; סחטנו, שוב עשיתי איזה נשנוש (הפעם מיץ סוביניון בלאן ברוטב הסלט) ואת המנה העיקרית הביאה נעמה המקורית מס’ 1. חוץ מזה העברנו מיץ גראנאש שעתיד להיות רוזה לחביות, עשינו התעמלות בוקר בערבוב הקריניאן והסירה מהיום הקודם ולאחר שנלחמתי בגבורה עם זרנוק המים לניקוי הפרס המזוגג מבפנים ומבחוץ עד שכל זכר לענבים וגרעיניהם נשאר אך ורק בשערי (אי אפשר לאכזב ייקים), זכיתי לטעימת חביות. המעניינת והשנויה ביותר במחלוקת על טיב ריחה הייתה טעימה של הטוריגה נסיונל העתיד להיות יין הקינוח הראשון של היקב. אורי הריח פירות בשלים, אני הגעתי ישירות לערך האינדקס השנוא עלי של אספרגוס/שעועית מקופסת שימורים ולין הריחה גלידת רום וצימוקים. בקברנה פראנק כולנו הרחנו פלפל טרי (שהצית מחדש את הדיון בעובדה חסרת הצידוק שהתבלין והירק, או פרי אם תרצו, חולקים את אותו שם).

ביום האחרון יצאנו מאוחר מהבית (6) אל הכרמים, לדגום את הענבים על מנת לקבוע להם מועד בציר. בדלאים לבנים נאספו טוריגה נסיונל, סירה, מורבד ושני קברנאים. חזרנו ליקב, היחידה עם מכנסיים קצרים (אני) דרכה על הענבים, המיץ סונן והועבר לבקבוקוני הבדיקה.  בזמן שלין עשתה את הבדיקות המדוברות אני ירדתי למרתף להריח בזהירות את הקריניאן משלשום שכבר התחיל לתסוס (לי מריח תה פשוט ולאורי מלוחייה) ולהיפרד מהמרתף הצונן לקראת היציאה לדרך. ארזתי ארבעה בקבוקי פלסטיק מלאים במיץ גראנאש וסוביניון בלאן, כמה אשכולות מזנים שונים וכיוונתי גלגלי אל עבר יודפת, לבקר את דליה ואמנון בחוותם חלב עם הרוח.

כמה שנהנתי בסופ”ש הזה. נהנתי לקום מוקדם בשמחה מתוך ציפייה; נהנתי מהיופי הרמה”גי על מרחביו וטעמיו; נהנתי לנעול סנדלי שורש שלא הייתי נועלת במקום אחר גם באיומי אקדח ובעיקר נהנתי מהחברה של אורי, אותו אפשר לשאול כל שאלה והוא לעולם לא יתחמק, מהמקצועיות שהוא מראה ודורש בכל תחום (הרבה מעבר ליין) ובכך שלמרות כל מה ומי שהוא, אין בו טיפת התנשאות. תודה.

באחת הסצנות האהובות עלי בסרט “ז’יל וג’ים”, קתרין, גיבורת הסרט הצרפתייה רוצה לעצבן את אהובה האוסטרי, ז’יל. “לנו יש את בורדו, שאטו לאפיט, שאטו מרגו, שאטו איקם, סנט אמיליון, סנט ז’וליין, אנטרה דו-מר, בורגון, קלו ווז’ו, שמברטין, פומר, שבלי, וולנה, בוז’ולה, פווי פוסה, מולן-א-ונט, פלורי, מורגון, סנט אמור…” מטיחה קתרין בז’יל המסכן, כתשובה מוחצת לאהבתו של ז’יל לבירה גרמנית. הזמן הוא כמספר חודשים לאחר מלחמת העולם הראשונה בה קתרין וז’יל שהו משני עברי הגבול.

http://www.youtube.com/watch?v=ZECFOH_Vzbw

                                                ***

הדו-שיח הבא שקרה לי מספר פעמים בחו”ל לקוח מהחיים. אני בטוח שהוא מוכר גם לאחרים:

איש יין מחו”ל: “מאיפה אתה?”
אני: “מישראל”
איש יין:”אוקי”. נראה חושב.
אני: “כן”
איש יין: “שתיתי לא מזמן את Chateau Musar.”
אני: “נחמד”
איש יין: “אני לא מכיר יינות אחרים מישראל”
אני: “גם שאטו מוסר הוא לא יין ישראלי, אלא מלבנון מדינה שכנה.”

בא לי תמיד להמשיך בקריאה פטריוטית: “לנו יש  את ירדן, גולן, גליל, הרי יהודה, כרמל, בן זימרה, שאטו, דומיין, קלו…”, אבל זה לא נשמע טוב כמו שקתרין אומרת את זה.

                                                ***

לפני מספר ימים טעמתי את Chateau Musar  מבציר 2002, כמדומני הבציר האחרון שיצא לשוק. מלחמה או לא, המנצח הגדול של הטעימה הוא שמר ה brett. כמות כזו של brett ביין לא זכורה לי מאז ששתיתי את בציר 1997 של היקב. היתרון בטעמי הברט שהם מטשטשים את הגבול בין המדינות. טעמי יין לבנוני כטעמי יין ישראלי או צרפתי.  Brettanomyces שמר השלום.

בימים אלה חוגג מוזיאון ישראל בירושלים את פתיחתו המחודשת אחרי השיפוץ המקיף. פסטיבל היין המסורתי שהתקיים במוזיאון זו הפעם השביעית היה חגיגי במיוחד. קשה לי להניח שהעניין הזה קשור להתחדשות המוזיאון כמו שאני לא משוכנע שאנשי המוזיאון מתייחסים ליין כאל אומנות מוערכת שמקומה בשורה הראשונה של אירועי הפתיחה המחודשת. אבל כך יצא והאלפים שהגיעו לטעום יין נתנו את הכבוד והערכה לאכסניה.

האירוע היה מרשים. היקבים למדו להתייחס לשיווק וליחסי הציבור ברצינות הראויה ושלא כבשנים קודמות היה גם מה לראות ולא רק מה לטעום. הביתנים המושקעים נתנו למתחם המרווח מאוד שבו התקיים הפסטיבל נופך רציני מחד גיסא ועליז מאידך גיסא. שלא כמו התערוכות המקצועיות היריד הזה מכוון לכולם ופונה אל הצרכן הסופי שיכול לפגוש כאן את אנשי היקבים ואת הייננים - לגעת במקור שממנו מגיע היין אל הכוס הפרטית שלו. “הקונצפט נשאר אותו דבר” אמר לי רן תורן ממארגני האירוע, “זהו יריד פסטיבל לקהל הרחב שמוצא כאן יינות מכל הארץ.”

והקהל אכן הגיע בהמוניו. כבר בחוץ הבנתי שהמצב קשה. אי אפשר היה למצוא חנייה בכל הסביבה. אבל השטח הגדול שבו היה היריד הצליח לבלוע את כולם. אפילו ליד דוכני היין הצפיפות הייתה נסבלת.  עם כל הכבוד ליין, הנוף האנושי היה הדבר המרשים באמת. היו כאן הרבה צעירים אבל גם מבוגרים. חילונים ודתיים, נשים וגברים מגוון אדיר של פרצופים מחויכים. כשאתה מסתובב ביריד כזה קשה לתפוס את הסטטיסטיקה שלא מרמזת על התרחבות קהילת חובבי היין או על עלייה משמעותית בצריכה.

זה המקום שבו גם מי שאינו עוקב אחרי היין הישראלי מקרוב, יכול ללמוד על המגמות ולעקוב אחרי ההתפתחות ויש רבים וטובים שמגיעים בדיוק בשביל זה. מוטי ארנון למשל מוכן להגדיר את עצמו כ”חולה על יין”. מקפיד להגיע מדי שנה, כאן הוא מתעדכן. “אני לא יודע כמה חובבי יין אמיתיים יש פה אבל האנשים כאן טובים והאווירה נהדרת. אם נדבר על מוצרים ישראלים היין הוא אולי הכי מפתיע מבחינת ההעזה ליצור משהו חדש, יתרונות החוצפה הישראלית.”

“זו התערוכה הראשונה שבה אני לא יכול לטעום את כל היינות שרציתי” אומר אלי בן ארי, חובב יין ותיק, “רמת היין טובה במיוחד והביתנים מושקעים, ערב יין מפואר במיוחד” הוא מסכם. גם עדי ותמר מגיעות לכאן מדי שנה למרות שהן אינן שותות הרבה יין עבורן זה סוג של בילוי. “אנחנו נהנות להכיר את היקבים הישראלים ואת היינות החדשים שלהם”. אפשר כמובן לקנות כאן יין במחירים מיוחדים אבל רוב המבקרים ביריד לא יקנו כאן את היין שלהם אלא יטעמו ויפנימו. “אפשר לפגוש כאן דברים שלא הייתי מנסה סתם כך בדרך אחרת” אומרת עדי ותמר מוסיפה “אנחנו שותים אחר כך את מה שטעמנו פה”. 

משה שור המנכ”ל של יקב ציון , היקב שעשה אולי את הקפיצה הגדולה ביותר בשנים האחרונות עוקב, באופן טבעי, אחרי התפתחות הענף, “אתה רואה משנה לשנה שהתודעה של היין מתגברת גם לפי כמות האנשים וגם לפי גודל המקום, השנה היריד הזה מתקיים על שטח כמעט כפול מזה של השנה שעברה”.

מיכאל אלפסי מיקב הר אודם משתתף השנה בפעם הראשונה והוא מרוצה בביתן הצנוע שלו. ” עשינו מכירות טובות, אנשים קונים ולא רק שותים. הביתנים מאוד יפים מרשימים ומושקעים אבל אפשר גם בקטן והאפקט דומה”. עבור אבי בן, שמתפקד כאן כיזם וכאב רוחני ההתקדמות שעשה היין הישראלי כמעט מובנת מאליה “ההתפתחות ביין מדהימה אבל כשאתה מסתכל על תחומי תרבות אחרים אתה רואה שהיין לא לבד. בתחומים רבים התקדמנו והתפתחנו”.

מעקבי הבשלה, או דיגום פרי, בעיקרו היא פעולה טכנית מאוד שבה לוקחים מהכרם דוגמא של פרי (אשכולות או גרגירים) שאמורה לייצג נאמנה את מצב הכרם. המדגם, כמו כל מדגם, עלול להטעות. ככל שיהיה המדגם גדול יותר וכן ככל שהכרם אחיד יותר סיכויו של המדגם לדייק גדלים. עד כאן מבוא לסטטיסטיקה ומכאן, פילוסופיה בגרוש.

יצאתי היום לדגום כמה חלקות ופתאום בבת אחת, הרגשתי איך כל הדיגומים של כל החלקות בכל הבצירים שעברו נהיו מן רצף אחד ארוך ארוך של מחול כזה, עם תנועות קבועות וחוזרות על עצמן שהגוף כבר זוכר ועושה כמעט מעצמו. כאילו כל הזמן ש”באמצע”, בין הדיגומים, הצטמצם ונעלם. תחושה מאוד מוזרה, אבל אני חייבת לציין שזה מילא אותי חדווה. הללויה, כבר הייתי פה פעם, הלכתי על האדמה הזאת.

ואתם יודעים מה? זה לא סתם ריקוד. כמו ההקפות בשמחת תורה, כמו ריקוד החיזור האפריקאי המסורתי, וכמו ריקוד הטראנס השמאני, גם הריקוד הזה עובר מדור לדור ומאב לביתו. אבא שלי לימד אותי את רזי הדיגום ואני מקווה שביום מן הימים אעביר אותם הלאה לביתי, שבינתיים מעדיפה לחכות באוטו.

ועוד דבר, כל זה לא היה שווה לולא ירוקת החמור. כן, כן. אותו שיח רב שנתי בעל שם מפוקפק. היא מגיעה לבשלות מושלמת בדיוק בזמן הזה. אין, ואני אומרת את זה באחריות, עונג גדול יותר, מאשר לבעוט בעדינות בקצה הנעל בתרמיל צהבהב, שמנמן ומתפקע ולראות את תוכו ניתז בסילון מדויק. לזה קוראים התעלות!

וככה זה הולך:
עמידת מוצא: דלי ביד שמאל, מזמרה בימין. כמה צעדים קדימה, יד שמאל נשלחת שמאלה. נבחר אשכול, נבצר, מונח בדלי, דלי עובר לימין, מזמרה לשמאל.
20 צעדים קדימה, ימין נשלחת, בוצרת, מניחה, דלי לשמאל, מזמרה לימין.
20 צעדים, שמאל נשלחת, בוצרת, מניחה, דלי עובר מזמרה עוברת… וכך חוזר חלילה, עד אין סוף. ואם כבר יצרתי פה מיצב רב תחומי, זאת המוזיקה שהייתי מדביקה לריקוד הזה.

יתיר - קברנה מרלו שיראז 2003, שארם שמברטן גראן קרו 2004, פאוסטינו  2008, פואי פומה 2007, ברונלו דה מונטלצ’ינו 2001, סנסר 2007 , יתיר - שיראז 2005 (חבל”ז) ועוד. נזכרתי בשירו של אריק איינשטיין לאחר המונדיאל באיטליה, כמדומני, בו שירשר את שמות כל השחקנים לשיר מקסים. אני לא אריק איינשטיין או אמיל אז’אר  והסתפקתי ברשימה חלקית של היינות אותם שתיתי בבית עם זוגתי בתקופת המונדיאל.

אז מה היה לנו במונדיאל? צרפת עפה - שתינו, איטליה עפה - שתינו, ישראל לא הגיעה בכלל - שתינו , ספרד זכתה - לגמנו מעט. (מישהו מכיר איזה יין הולנדי ? ). את יינות גרמניה השארנו לטעימה של ג’יאקונדה בנמל תל אביב.

במהלך התקופה הצלחנו ל”השחיל” כמה טעימות מסודרות כגון טעימת בורדו ב”דרך היין”, יינות ישראל אצל חיים גן ועוד. את שבוע הגמר של המונדיאל סיכמנו עם טעימת כוסות של ריזלינגים מגרמניה בנמל, ועל כך בהמשך, וטעימה גדולה של יקב אלדו קונטרנו, ב”דרך היין”, בהנחייתו של מר פרנקו קונטרנו מבעלי היקב. במהלך ההרצאה, המנחה נכנס כמעט אל מתחת לשולחן והסתיר פניו מבושה, לא בגלל איזה יין קורקי אלא בגלל נבחרת הכדורגל שלהם.

לגבי הטעימות של ג’יאקונדה. בעברית פשוטה - מאד לא נהניתי (אני לא לבד והיו עוד הרבה נרגנים, אבל שותקים). הכוסות היו קטנות מדי (לא רק הכמות) במחיר גבוה, האוכל (pier 23) לא היה ברמה הנדרשת, פאסט - פוד אבל בטח לא גורמה. אחרי ה”קלאמרי ברצלונה” כבר לא טעמתי את הצדפות שהומלצו בחום על ידי הצוות.

נזכרתי בגעגוע בטעימת הלבנים של תומר והדס ב”אלקלעי” (שבועות) וב”טשרניחובסקי ” 5 בלילה הלבן בתל אביב.

ולידידי עמוס, אכן עיקר נבחרת ספרד היא ברצלונה, אבל המושיע מהחורים של פיקה, הוא איקר קסיאס !!

מציע  שנפתור את המחלוקת בכך שנדגום איזה יין מפריוראט.

ובא לציון גואל.

אני חושבת שיהיה זה יומרני מצידנו להניח שנוכל לנחש למה התכוון הטבע, או שהטבע בכלל התכוון למשהו, אבל אם נגלוש לרגע למחוזות ה”תכנון התבוני”, ניסיתי לחשוב באיזה דרך היה ה”טבע” רוצה שנחווה יין.

האם בטעימה שבה היין הוא העניין עצמו. טעימה שהיא מודעת לעצמה, אנליטית, מחושבת ובה אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו למדוד גם את מידת ההנאה. או, אולי, בשתייה חופשית, לא מודעת לגמרי שבה היין מהווה רק פלטפורמה להנאה. הנה לפניכם שני מצבים, שניהם באותו שבוע. למה לדעתכם “הטבע התכוון”?

מתי: שני, ערב.
האירוע: ערב ייננית בחנות איכותית.
בתפריט: מים.
המוזמנים: חובבי יין מקצועיים.
היין: טעימת חלקות שונות של אזור גידול מרום הגליל.
רשמי טעימה: ניתוח עומק של הבדלי הצבע, המבנה, המשקל והרכב סל הפירות.
סיכום: מאוד תרבותי.

מתי: חמישי, ערב.
האירוע: יומולדת לחברה.
בתפריט: פחמימות והרבה.
המוזמנים: מוזמנות.
היין: משהו אדום נראה לי…
רשמי טעימה: תעבירי ת’בקבוק.
סיכום: היה גדול!! וואו, איזה כאב ראש