כמה סקפטים היינו. כי כאלה אנחנו, מחלקים את העולם על פי נוסחאות פשוטות. יש עולם חדש וישן, יש צרפת ויש אוסטרליה, מסחרי ובוטיק, טרואר מול תעשיה. ככה כניראה יותר נוח לנו להתמודד עם התסבוכת. נשבע שאני מנסה בכל הכוח להמנע מזה, אבל שרדונה אוסטרלי? ועוד בן 12? גם אם קוראים לך יטארנה, אתה עולה הרבה כסף והדביקו לך סיפור יחצני יפה. יש לנו הרי נוסחא בדיוק בשביל המקרים האלו.

אבל איזה ברירות כבר היו לנו? ישר לכיור או קודם לטעום ואז לכיור. הלכנו על האפשרות השניה. ובכן:
חי? מה חי, חי ובועט! יכול ללמד לא מעט שרדונאים צעירים ב- 10 שנים מה זה חי.
מרשים? כן, בהחלט מרשים.
שואו אוף? ממש לא. עם 13 אחוזי אלכוהול צנועים ועם הקסם המיוחד הזה. שמנוני רזה כזה, מלא וקל. מקרה קלאסי של גם וגם שכל כך עושה לי את זה ביין. בשפה של העיתון קוראים לזה כניראה איזון אבל אני לא לא מצאתי לזה עדיין תיאור טוב. טעים בטרוף יכול להיות אופציה? תנו לי עוד כמה שרדונה יטארנה כאלו ואולי אמצא משהו.

אחרי שחוסל הבקבוק הסכמנו שזה אחד הטובים ששתינו בשנים האחרונות. לא מאמינים? סקפטים? לא נורא, יש יינות שיכולים לרפא את זה.

אוקיי, בואו נדבר רגע על הצבע הורוד. כמה מחבריי הטובים ביותר, או בעצם שניהם, הם ייננים מאוד גבריים שעושים רוזה מאוד ורוד. ואילו אחד אחר אומר שלעולם לא יעשה רוזה, אולי הוא פחות בטוח בגבריות שלו?… שאלה…
אם להודות על האמת חצי מהכיף בלעשות רוזה הוא המשחק עם הצבע. קצת יותר, פחות. ורוד, אפרסק, סלמון. בכלל רוזה זה כיף. משחק כזה. יין של ייננות. הזדמנות להפגין טוב טעם, מתינות, עדינות ושליטה מלאה בתהליך… אכן תמהיל מרנין.

בכל מקרה, ישבתי היום עם סוחרת יין דגולה ובטוחה בעצמה, באופן שרק אמריקאים יודעים להיות, ומזגתי לה לטעימה מהרוזה שלי. “אף אחד לא יקנה את זה!” “אף גבר לא יעיז להיתפס עם יין כזה ביד!” וגם: “זה יפה מדיי!”. הלו, אישה, מה נסגר איתך?! שאלתי את עצמי. בימינו?! גברים נכנסים להריון, קונים לבד חולצות, מעשנים פרלמנט ארוך. איפה את חיה? אבל בקול רם שאלתי:”אז באיזה צבע הגברת רוצה את הרוזה?”
כי למרות כמה שזה מעצבן, הצבע כנראה בכל זאת משנה. יין שותים עם העיניים או משהו כזה.. אז לקחתי לתשומת לבי להבא להכין רוזה פחות יפה.

וגברים שלא רוצים לשתות ורוד? נו, טוב, בשבילם יש פטיט סירה.

והזדמנות להיזכר בשיר חמוד

הספר הראשון על יין מזה שנים שאני קורא בשקיקה ללא דילוג על אף עמוד.
בין הנושאים שהספר דן בהם: איך גישה טבעית לייצור יין תשמר עניין ליין, חקלאות בת קימא, מניפולציות קיימות ביצור יין, בשלות ענבים והתמודדות עם אלכוהול גבוה, טרואר, פגמים ביין “טבעי”, חותם פחמן דו חמצני בייצור יין ועוד…
הכותבים, ג’יימי גוד וסם הרופ, מסבירים על הגישות השונות של כל נושא ללא מיסיונריות דתית שלעיתים נתקלים בה בספרים דומים.
המלצה עם אחריות. לא אהבתם כספכם יוחזר

שניים בשמונים שקלים בלבד, לחברי מועדון.אני מתקרבת אל מדף הבקבוקים, אל הבקבוק המרשים שבמבצע, עליו כתובה המילה המנוקדת: “הַר“.
מעלייה בקו אופקי חובקת קרן אור את צוואר הבקבוק.
הַר.
לרגע נדמה שזה כל מה שאני צריכה.

אני לוקחת שניים, מגיעה הביתה וחולצת את פקק השעם הצפוף של אחד מהם. מוזגת לאט, מריחה וטועמת.
מעבר לטעמם העדין של הפטל והשזיף אני מזהה טעם רך של אופטימיות.

מתיישבת למול קרן האור הצהובה ומתבוננת בתווית הבקבוק שוב. התווית מראה לי דרך חדשה ומגישה לי את הבחירה - אליה לצאת.
אני מזכירה לעצמי ששבילים מפותלים אמנם ארוכים יותר אך הם אלה המעניקים לך זמן לגלות ולהעריך את הדרך לאורכה.

בעודי כמהה לנוף אחר, מצליחה רוח דמיונית דקה לחדור מבעד לקירות האטומים. היא לוחשת לי לסמוך על הטבע שיעשה את שלו כל עוד אאמין שאני מסוגלת לטפס.
אני שותה (ושותה) ולפתע כל אותן החששות מתגמדות ונותר רק האתגר והצמא לחופש פנימי.

בגב הבקבוק מצויינת הסיבה לשמה היין שבידי נוצר: “במיוחד לרגעים של שמחה, קירבה וחברות טובה.”
רגעים אותם אני מאחלת לעצמי לשנה האזרחית החדשה.

אני מאחלת לכם להתקרב, לשמוח ולהקיף עצמכם באנשים טובים ונכונים, שיכבדו אתכם ויזכירו לכם להאמין בעצמכם, למול ההַר.

* (הבלוג נכתב תחת השפעת יין: ‘הַר’ - קברנה סוביניון 2010 - תבור)

 “אלגנטיות, אזוריות, מינרליות”. שלוש מילות-על שנזרקות לחלל האוויר בחופשיות רבה מדי, בדומה לגז אצילי שנזרק לחלק העליון של מיכל יין לא מלא בכדי להגן על מצפונו של היינן. ובכל זאת, נתקלתי השבוע בשלושתן.

א. בחורף 2005 עבדתי ביקב בנאפה שנמצא בין העיירות Yountville ו Oakville. בכל בוקר נסעתי באיטיות על כביש 29 מיאונטוויל לכיוון צפון לעבר אוקוויל. בכל בוקר כמספר קילומטרים לפני אוקוויל התחלתי לחפש את המבנה של יקב Dominus שידעתי שנמצא מערבית לכביש. בכל בוקר התאכזבתי מחדש שהגעתי לאוקוויל בלי לראות את היקב.

דומינוס

לאחר מספר שבועות של אכזבה החלטתי לעצור בצד הדרך. כשהסתכלתי לכיוון מערב נדהמתי לגלות שהיקב קרוב כל כך לכביש 29, מספר מטרים מדרך הנסיעה שלי. בעצם הוא היה מתחת לאף שלי כל הזמן. כריסטיאן מואקס, מבעלי היקבים האיכותיים בבורדו, הגיע לנאפה בשנות ה80 בכדי להיטמע באזור ולייצר יינות אלגנטים המשקפים את המקום. השבוע נהניתי מאוד מדומינוס 2004.

ב. בשנות ה60 של המאה הקודמת יקבים גדולים בקליפורניה ייצרו יינות מענבים קליפורנים תחת שמות מותג אירופאים כמו “בורדו”, “שאבלי”, “בורגונדי” וכו. פרובינציאליות לשמה.
בשנת 1976 הדהים יין מנאפה של יקב Stags Leap Wine Cellars את עולם היין כאשר זכה בטעימה עיוורת בגלל היותו “יותר בורדולזי מיינות בורדו”. התקדמות משהו.

בשבוע שעבר התקיימה טעימת יין בתל אביב שהודבק לה כבר השם “The Judgement of Tel Aviv 2012″ (פרטים בקרוב בתפריט היין החדש של מסעדת טוטו), כמחווה לאותה טעימה מ 1976. בטעימה נטעמו יינות “בורדולזים” מחמש ארצות.
הפתעת הטעימה לדעתי: אותו קברנה סוביניון מיקב Stags Leap Wine Cellars מבציר 2007. יין קליפורני למהדרין. יש בו את כל מה שנאפה יודעת לתת. אזוריות במיטבה.

ג. ביום חמישי שעבר הם ישבו על בר הטעימות במרכז המבקרים ביקב. היא הגיעה מיקב אריסטוקרטי בצפון איטליה. בעלה הוא בעל יקב קטן מאותו אזור. לאחר כמעט כל יין הם אמרו בחיוך “יין אירופאי”. גם חובבי וכתבי יין רבים שרוצים לתת מחמאה ליין ישראלי אומרים “יין אירופאי”. הגיע הזמן לעבור פאזה.

כל יין בשל ,לא בשל מדי, מופחת מינרליות (כלומר נשאר בו פרי) שאין בו עודף עץ או כל פגם אחר הוא יין ישראלי.

יין ישראלי פנטסטי שטעמתי השבוע מבית היוצר של גאון הגלידות איתי רוגוזינסקי:
Vaniglia La Famiglia 2010

ד. וקצת על אלגנטיות ישראלית.
באותו יום חמישי בערב (היה יום עמוס) ,שאל אותי אחד מכתבי היין למה אנחנו לא עושים השקות לעיתונאים. עניתי לו שזה לא משהו עקרוני, עשינו בעבר ונעשה בעתיד, פשוט אנחנו לא רוצים להעמיס על העיתונאים עצמם, שמתלוננים לא פעם על כך שהיקבים או היבואנים יוצרים עומס יתר בלו”ז שלהם.
הטיב לנסח זאת אחד מעמיתיו בכתבה על שמפאניות שהתפרסמה ביום למחרת באחד ממדורי היין המובילים בעיתונות המודפסת.
וכך הוא כתב בהמלצתו על אחת השמפאניות:
“השמפאניה היחידה שאל הטעימה המקצועית שלה נגררתי השנה, לא מפני שרציתי, פשוט הבקבוק שקיבלתי הביתה היה קורקי”.

נניח לרגע שרפואה זה מקצוע חשוב -אובר-רייטד אם תשאלו אותי, אבל מה עם ייננות? למה הייננים לא זוכים לתנאי העסקה הולמים? איך מצפים מאיתנו לקבל החלטות הרות גורל כשכבר 24 שעות לא שתינו משהו טעים? די לניצול!

את הפוסט הזה כתבתי בהשראת חבר ויינן, שברוח הימים האלה קרא לי להצטרף אליו לשביתה במחאה על גזירות הכשרות ההולכות ומצירות את צעדינו. מיותר לציין שלא הצטרפתי. גם הוא לא. מחכים למשיח…
אבל עם כל הכבוד לכשרות יש כמה עניינים בוערים יותר על הפרק.

להלן דרישותינו העיקריות, אבל אפשר גם לקנות אותנו בהרבה פחות, תנסו:

· יופסק לאלתר יבוא ייננים מהודו! גם מאוסטרליה וארה”ב לא ממש נראה לנו.
· ייחשבו כהוצאה מוכרת ארוחות בטוטו והוצאות על בירה, ויש כפל מבצעים! בירה בטוטו גם נחשב!
· יינן שלא נסע לצרפת במשך תקופה העולה על 6 חודשים יחשב כמי שמגיע לו לנסוע לצרפת ממש ממש בהקדם.
· גם לנו מגיעה שנת שבתון! - בכל שנה שביעית יבוטל הבציר! ולפחות פעם בשנתיים הוא יגמר מהר.
· יינן שימצא עצמו עובד במעבדה במשך יום שלם יהיה זכאי לרחמים ואספרסו כפול.
· לכל יינן ימונה עוזר אישי שיהיה אחראי על קריאת מאמרים והדגשה במארקר של השורה החשובה.
· הוא גם יכתוב תוויות אחוריות.
· די להולכת שולל - זה לא כמו טוסקנה פה!

אל תערוכת היין הגעתי בגפי, אני וצמא לטעמים שטרם זכיתי ללגום.
אך לפני שאבחר להקדיש הפעם את הפוסט הזה ליין שכבש אותי, אני מוכרחה לציין לשבח את השינוי לטובה משנה שעברה. השנה לתערוכה המופלאה הזו, הוקדש היכל הרבה יותר גדול, היכל שגרם לי להאמין שתרבות היין שלנו גדלה ומפתחת. וזה מרגש.לאחר מספר טעימות (טעימות) בכניסה, טיפסתי במדרגות המובילות אל יקבי הבוטיק.
לשם רציתי להגיע ושם הכרתי את שטרן.
שטרן הזכיר לי ילדות.

התווית של בקבוק הקברנה סוביניון 2008 הזכירה לי את עץ הזית שלנו. נהגנו לשוב מבית הספר היסודי אל שורשיו הבולטים ולנוח תחת הצל. למרות שהעץ היה צנום ורזה, הוא גרם לנו להתגאות בו מאוד. נהגנו לחכות בכל שנה לסתיו כדי לטפס על העץ ולקטוף את הזיתים הבשלים.
יום אחד שבנו מבית הספר ובצל שלנו נחו דחפורי העיריה שעקרו לנו את העץ.
שנים חלפו מאז והתמונה נשארה, תמונה של חבורת ילדים גאים עם דמעות בעיניים.

ג’וני שטרן - יין היקב, הזכיר לי את אותו היום.
יום בו הבטחנו להמשיך לחכות בכל שנה לסתיו, גם אם משהו בילדות ההיא נגדע.
יתרה מכך, שטרן גרם לי להאמין שוב ושוב ביכולת המופלאה של חלומות להתגשם. היקב הוא יקב צעיר שפועל משנת 2004 בקיבוץ תובל הנמצא בגליל העליון. יקב שהתחיל כחלום והפך להגשמה.
ג’וני סיפר שליקב ‘ידידים טובים’ אשר מידי בציר מתגייסים לעבודת הקודש הזו,
רק כדי שאנו - המעריכים יין טוב נוכל להנות. ואני נהנתי מימנו, נהנתי מאוד.

בעיקר נהנתי מהקברנה סוביניון 2008, יין נפלא שחשתי שזו השנה שיש לשתות אותו, לאחר שלוש שנות יישון מספיקות בהחלט. בנוסף הפעים אותי הקברנה פרנק, 2009, יין ברמה גבוהה, בעל חמיצות טובה וריח מפתה. יין שזכה בתחרות “אשכול הזהב” 2011 במדליית זהב.

יקב שטרן מתכנן לגדול ואני מאחלת לו שכך.
לפעמים כל הנדרש הוא להאמין שהכל אפשרי.
להאמין ולעבוד קשה למען האפשרות לגדול.

זהו הסיפור על מפלצת התסיסה ועל גיבור חמוש בפיפטה שיצא לרכב על גבה לעבר היבשה. המסע היה ארוך ורב תהפוכות וגיבורינו יצא ממנו רצוץ וחבול.

נריאדה רוכבת על מפלצת ים. מתוך www.theoi.com

המפלצת
מפלצת התסיסה האדומה והגדולה. כמו קדאפי קפריזי או לוע הר געש, אין לשער מתי תתפרץ. לעיתים נינוחה לפרקים עולה על גדותיה. שוצפת גועשת. לעיתים מתעייפת, סבה על עקביה ונעלמת. רוב הזמן חיה המפלצת בשלום עם שכניה ליער. היא עסוקה בשלה והם בשלהם. משתדלים לעשות כמיטב יכולתם שלא להרגיז אותה, שלא תתחמם.

הגיבור
גיבורינו הינו יינן שאפתן. חלוש ונפחד וחסר אמצעים. אך נחוש לעשות כמיטב יכולתו לכרוך את הפלצור סביב המפלצת ולהובילה כמנצח עד ליבשה. לרשותו עומדים כמה צינורות, משאבה ומערכת קירור עתיקת יומין. איתם מקווה להגיע רחוק ואם אפשר גם לצאת ללא נפגעים.

תחילת המסע
בשקט בשקט קרב היינן. בוחן מרחוק את מצב רוחה. סקרן, מרחרח, דוחף אצבע לבין צלעותיה. מתבונן, מנסה להרגיש מה מזגה. לאחר שוידא שהיא ישנה, כרך סביבה בזהירות את החבל ובדחילו ורחימו טיפס על גבה. ישב שם לרגע, עצר נשימה. חיכה לראות האם תתעורר. ישב עוד דקה, ודקה ועוד שתיים. דבר לא קרה. המפלצת דמומה. האם נפחה נשמתה, לא תקום? ואולי זוהי רק הפוגה ארוכה… גירד בגבה, וגם מאחורי האוזניים. אפילו העיז למשוך בשערה. ולפתע פתאום התהפכו השמיים. ברקים? רעמים? לא! זאת מפלצת תסיסה!

ביחד קדימה!
התעטשה, נחרה, התגלגלה על גבה. נהייתה חמימה ורועשת. כמו זרמים נסתרים בקעו מתוכה והיינן כמעט עף מהדבשת.
הוא לא התרגש, שמר על קור רוח והמשיך לאחוז בחבל חזק. נאבק, משולהב, בכוחו הוא בטוח, זה הרגע חיכה לו מאז הזמירה!
המפלצת נעמדת, מתנערת, מגרגרת, אללי, איזו מפלצת מפוארת! האם הבחינה ברוכב על גבה? לא בטוח, מה שבטוח שעכשיו היא ערה!
התחילה דוהרת, הו! איזו חדווה. היינן על גבה כמו ילד פרוע. זהירות! הוא צווח, האטי, סיבוב! אך היא בשלה, קדימה קדימה! עברו בור ומכשול אבל היא קופצת ולא מרגישה. שוב הצליח גיבורינו להישאר מעליה, ושוב הם יחדיו אוי כמה הוא שמח.

תחילת הסוף
עלייה. האטה, התעייפה המפלצת. והיינן? הוא חובט בה ללא הפסקה. תמשיכי מפלצת, זה לא הזמן להפסיק. עוד קצת, כבר רואים את הסוף! אך היא רועדת, כושלת, אינה מסוגלת. מה יהיה? האם יגיעו לחוף? בכל כוחותיה מנסה להמשיך אך אבוי, איזה פחד, המפלצת קורסת. היינן על גבה מבוהל עד אימה. “מפלצת, מפלצת עוד קצת רק עוד רגע, אל תעצרי פה, אני מתחנן. קחי סנדביץ’, קחי מים, מה שתגידי רק אל תוותרי…”, הוא בוכה המסכן.

הפוגה
עובר רגע, ועוד וכמעט כבר יומיים. שוכבת היא שם דקה מהחוף. נושמת כבד, לא רואה בעיניים. רוצה כבר מאוד להגיע לסוף. היינן מכרכר סביבה, מביא לה קצת מים, סוכר, עוטף בשמיכה. מפלצת שלי, הדמעות בעיניים, ‘בקשה, רק טיפה, רק עוד קצת. רק את מסוגלת להביא יינן שאפתן אלי יבשה. לבסוף התעייף, התייאש. השאיר המפלצת זנוחה ונרדם. ישן וחלם חלומות נעימים, על חופש, על חורף ויינות יבשים.

הסוף הטוב
כך ישן הוא ללא להרגיש שניעורה, פקחה את עיניה, התחילה גוררת עצמה אל החוף. בשארית כוחותיה, ללא כל התראה, היא קמה, הולכת כמו חדשה.
חזר ייננו ממחוזות החלום. שפשף את עיניו, מה קרה? לא ברור. המפלצת לקחה אותו על גבה ויחד הגיעו, הו, איזה שחרור!! היינן מאושר, המפלצת כבר מתה. החורף הגיע, זה כל הסיפור!

אני אוהב לטעום עם ס’. תמיד אהבתי. קל וחומר כשהטעימה היא עם לבלוע וגם יש קצת אוכל. ס’ מבין עניין או שניים ביין. מאוד מבין. אז מידי פעם אנחנו מתכנסים בספונטניות ומנסים להפתיע אחד את השני.

דומיין שלומברגר, ריזלינג, גרנד קרו קיטרלה, 2005
לפניו היה לנו עוד איזה ריזלינג לא מוכר שהיה טוב בעיקר כרפרנס, לא משהו לכתוב עליו הביתה. אבל השלומברגר, אוי השלומברגר. כמה צעיר בעין, כמה ריזלינגי באף וכמה מאוזן בפה. בקיצור כמה טעים. שמנוני רזה כזה, יעני גם וגם. איך זה מסתדר? עובדה. הלך הבקבוק. כמו כלום הלך.

וור’ס, קווינטה דה קבדיניה, וינטג’ פורט 1989
קניתי אותו לפני שנתיים-שלוש במחיר מציאה כך שהסיכון לא היה כזה גדול. אולי חיסול שאריות, אולי טעות במחיר, מי יודע. מאז הוא מחכה להזדמנות שלו. וכמו שאמרה סטפני בדרכים צדדיות: ההזדמנות הטובה ביותר לפתוח שאטו שבאל בלאן 64 היא הרגע בו אתה פותח אותו. מה כבר יכול להיות, מקסימום לכיור.

הפקק הפתיע בעקשנות שלו וכשהסכים סופסוף לצאת הוא הפתיע עוד יותר במצבו הטוב. וגם היין. מה נגיד, נהנינו ממנו. גם לבדו וגם עם התאנים והגורגונזולה. הלך חצי בקבוק ובהתחשב בכך שכבר חיסלנו שלומברגר אחד ושריזלינג אחר ניסה לחסל אותנו זה בהחלט מכובד. לזכותן של בנות הזוג יאמר שהן גם כן לא ממש עזרו. יומיים אחר כך עוד התענגתי על השאריות של
הפלא בן ה- 22 ושל הגורגונזולה. מה רע?

* פתאום לקראת החורף השוק שלנו התמלא עם איזה זן חדש של תאנים מתוקות מדהימות - מומלץ

שמעתי שהוא אחד שיש כאלה שמאוד אוהבים אותו ושיש כאלה שלא.

ביום ההולדת שלי הוא עשה דרכו אליי, דפק על סף דלתי והרשים אותי בחזותו.
לא ציפיתי לו וכשאר הפתעות המגיעות מאנשים מהם שמחים לקבל, הוא הצליח לרגש.
נרגשת, החלטתי להמתין בסבלנות לערב שבת.

בעבר, נהגנו לעשות ‘קידוש’ ולהדליק נרות. אך בשנים האחרונות הפך המנהג לתלויי רצונה של הנפש, ובערב הזה הנפש רצתה את מרקז.

חלצתי את פקק השעם הצפוף והייתי חסרת סבלנות להמתין שהתאוורר. מזגתי אותו במהירות שלא כראוי למזיגת יין שהתיישן שנה שלמה בחבית ושנה נוספת בבקבוק. התנצלתי בפניו והסברתי לו שאני צמאה לדעת האם אמצא בו עיניין.

לגימה ראשונה השאירה בפי טעמם של מיני תבלינים וטעמן של נגיעות מתקתקות וחמוצות גם יחד - של פטל ותות.
עם הלגימה השניה הבנתי מדוע אומרים על מרקז דה צ’יבה רזרבה (2005) - את מה שאומרים…
“יש כאלה שמאוד אוהבים אותו ויש כאלה שלא”. הבנתי שאומרים זאת מפני שמרקז אינו רגיל.

שתיתי לא מעט יינות המיוצרים מזני הענבים האצילים של ספרד, אך מרקז היה שונה. נשאר בו מן הטעם של חבית העץ בה יושן, טעם של טבק ונסורת רכה.
היין הזה, כילד שגדל בסביבה חמה ועוטפת, בקרבת טבע ואגם, זכה לתנאים מצויינים להצלחה.
ענבי הטמפרניו מהם מיוצר, גדלו בכרמים שנטועים בגובה של למעלה מ-600 מ’ מעל לפני הים!!!
ועם זאת, מדובר ביין צנוע ונאמן לתבליניו המדוייקים,
המעניק בגובה העיניים חוויית טעמים מהנה.

הלגימה הבאה אותה ספרתי, היתה הלגימה האחרונה.
לגימה שגרמה לי לתהות - האם מרקז הגיע עד אליי מהסיבה שקשה להבין מה יש בו שגורם לאנשים מסויימים לאהוב אותו מאוד?
והאם זה כלל משנה להבין מדוע,
שכן העיקר הוא שזכיתי לאמת את השמועות.

לעיתים הגדרות מדוייקות כמו גם סיבות מדוייקות, עלולות לקלקל את הטעם הטוב.
ולמרקז יש טעם טוב, טעם נעים ומתובל.