יעקב ברג הזמין אותנו לטעום יין ביקב המדהים שלו, שמחתי, להגיע ליקב שהכי דומה לשאטו בארץ עושה לי טוב. מה גם שהדרך מחדדת את החושים (שטחים) ומעניקה תחושה של חו”ל. מזמן לא טעמתי את יינות היקב שתמיד היו בעיני עשויים מצוין, הרמוניים ועמוקים בטעמיהם.
יעקב, איש נטול מניירות של יינן/בעלים של יקב קיבל אותנו בחיבוק חם. התיישבנו סביב שולחן רחב ידיים מול נוף הרים אל למרחוק. עוצר נשימה.
יעקב הוא תזמורת של איש אחד, אחראי על הכרמים, חלקם בבעלותו וחלקם בקרבת היקב. הוא היינן. מעורב בעשיית היין מא’- ת’. היקב בעצם מה שנקרא “אסטייט” כלומר משתמש בענבים מהאזור בלבד ומהם מייצר יין. פסגות אחד היקבים הבודדים בארץ שכמעט אינו משקה את כרמיו (למרות שהוא יכול). הכרמים גדלים על אדמה סלעית שמקשה מאד על צימוח הגפן, מה שמטיב עם היין. יבולי הענבים נמוכים מאד. הענבים נבצרים, ידנית, בשעות הבקר המוקדמות ומגיעים במהירות רבה מאד ליקב להמשך טיפול. החלקות מטופלות כל אחת בנפרד ורק לאחר מכן נעשים חיתונים.
היקב מייצר יין זו שנה חמישית. ב-2008 ייצר 70 אלף בקבוקים.

ויונייה 2007 - יין לבן בעל גוון זהוב. ארומות וטעמים טרופיים משולבים זה בזה מעניקים ליין חן וחנופה לחך. לא יבש מאד. מתאים למנות ראשונות או לחוף הים. קייצי ומקסים.
מרלו 2007 - יין אדום, צבע ארגמני עמוק המשלב עושר של ארומות מתקתקות עם טעמים של וניל, שקדים וקקאו. טעמי פרי בשל עם נגיעות של דובדבן. העץ דומיננטי יחסית אך לא מוגזם. יין לא מסונן. יפה.
קברנה סוביניון 2007 - יין אדום בעל צבע ארגמני כהה. ארומות מפולפלות קצת שזיפים מבצבצים. טעם מרשים עמוק המשלב פרי, פלפל שחור, שזיפים ועוד.  סיומת מפנקת.לא מסונן.
קברנה סוביניון, כרם יחידני  2007 -  יין אדום ארגמני אפל כמעט, ארומות שזיפיות, דובדבן בשל, פלפל שחור ופלפלים ירוקים. טעמים עמוקים משולבים, בהרמוניה, מתגלים אט אט, מלטפים את החך. יין ללא סינון. יין מרשים, אולי בזכות  העובדה שהחביות התיישנו במערה עתיקה.עתידו לפניו. נפלא.
קברנה פרנק 2007 - יין אדום בעל צבע ארגמני סגלגל. ארומות של טבק, קפה ושוקולד. בשרני בטעמיו, עמוק ועשיר מאד. כמעט ללעוס אותו. יין של בשר אדום. אחד הטובים בארץ מסוגו.
אדום  2007 - יין אדום המשלב ענבי קברנה סוביניון עם מרלו, קברנה פראנק וקצת פטי ורדו.
שילוב בורדולזי, מצוין ממש. צבע ארגמני מרשים ועמוק. ארומות מעולות של פירות יער בשלים ונגיעות תבלינים . חגיגה של טעמים בפה. כבד בגופו, הרמוני, יין של עוד… שאפו. ללא סינון.

יין חדש:
שיראז 2008 - יין אדום ארגמני סגלגל כמעט שחור. ארומות שוקולד משולבת עם פרי יער בשל. ה”אוסטרלי” שבחבורה. יין של עולם חדש פירותי, מפנק ועשיר. סמיך במרקמו. מצוין. אפשר לשתות עכשיו, אבל יצטיין העוד שנתיים-שלוש.

לסיכום, ליקב פסגות יש House style , כלומר, יש קו המקשר בין היינות. הם מוקפדים בעשייתם. טעימים מאד. לפעמים, קצת ריבתיים מדי (בעיה של רוב היינות הישראליים) אך עמוקים בטעמיהם ויתיישנו יפה, אם נאפשר להם. מומלץ בחום.

לפני מספר ימים יצא לי לדבר ארוכות עם מבקר יין חשוב. בין אספרסו אחד לשביעי הוא חווה את דעתו על מספר נושאים מגוונים בתעשיית היין הישראלית (יש דבר כזה). זו לא הפעם הראשונה שיוצא לנו לדבר, ותמיד אני מקשיב לו בקשב רב. לפעמים אני מסכים איתו, לפעמים לא, אבל תמיד לומד משהו חדש. הפעם בנוסף, הוא גרם לי לנדודי שינה.

“יש אנשים שטוענים שהם מבינים ביין”, הוא אמר. “אבל אז, שמבקשים מהם לתאר את היין, הם לא מוצאים מילים. זה אומר שהם לא מרגישים. אם אין שפה, אין רגש”, סיכם בנחרצות. עברנו לנושא הבא, בלי שאייחס חשיבות רבה למה שאמר.

באותו ערב פתחתי את מקרר היין שלי לבחור יין נחמד לסיים איתו את היום. משהו טוב אבל לא כבד מדי. בחרתי בריזלינג גרמני מיצרן שאף פעם לא מאכזב - Donnhoff - מבציר מאוחר     (Spatlese) משנת 2006. פתחתי את הבקבוק, מזגתי באלגנטיות לכוס גביע, והכנסתי את אפי עמוק לכוס. “ארומה מדהימה של ריזלינג…” חשבתי לעצמי. “של בציר מאוחר… מזכיר לי יינות ריזלינג של בציר מאוחר…”.  אין מילים, רק את התחושה של תהודה קלה בעמוד השדרה, אותה תחושה שאני לפעמים מרגיש שאני טועם יינות גדולים.

קצת נלחצתי. אני נזכר שזה סידרתי אצלי, זה קרה לי בעבר, חוסר היכולת לבטא ארומה או טעם במילים. פעם אחרונה זה קרה שטעמתי את Chateau Lafleur  מבציר 2004. בסוף נאלצתי למלמל משהו שביקשו ממני לתאר את הארומה שלו. איכשהוא יצאתי מזה. גם אז, צמרמורת קלה עברה בגבי שהרחתי לראשונה את היין, אבל מילים - לא היו.

אני חייב למצוא מילה מתאימה לארומה הזו שגורמת לצמרמורות בגב אבל לא קיימת בגלגל הארומות של פרופ’ נובל. הרי זה לא הגיוני שסופר כמוני, שכתב עשרות ספרים וזכה עבורם כבר פעמיים בפרס גונקור היוקרתי (הישג ללא תקדים), יהיה Speechless.

בחיפוש אחרי מילה מתאימה, נזכרתי בכתבה שקראתי לפני מספר שנים על הניסיון הכושל של דוברי האנגלית לתרגם את המילה הצרפתית הבלתי ניתנת לתרגום Terroir. הפתרון המוצלח ביותר שהכותב מצא היה Somewhereness. על משקל זהה, מעכשיו אשתמש במילה Somewhatness.

מַשוּכָּזֶה (שם תואר) - ארומה של יין הגורמת לתחושה של צמרמורת קלה בגב, ומשאירה את הטועם חסר מילים.

דוגמא: “למרלו יש ארומה של מַשוּכָּזֶה, חמיצות מאוזנת ועפיצות קלה”.

מזה זמן רב כולנו או לפחות חלקינו נוסעים לטייל באיזורי יין: בורדו, פיימונטה, ריברו דל דוארו, וישנם אלו שמרחיקים לכת עד כדי סונומה או ברוסה. חלק מתיירי היין הנלהבים ניהנה, חלק פחות, וחלק חוזר הביתה ומיד רוצה לנסוע שוב, ועוד לאותו איזור ואותם יקבים, לא פחות!
ממרום שנותיי אני יכול להעיד שחבשתי את כל הכובעים הנ“ל. בצעירותי (הלא כל כך רחוקה) ניהניתי פחות. נסעתי לכל האיזורים האפשריים, נכנסתי למרכזי המבקרים, נבחנתי בעיון ע”י החבר/ה מאחורי הדלפק, טעמתי כמה יינות, רכשתי כמה או שלא רכשתי כלום, ותמיד הרגשתי שלא משנה מה אגיד וכמה ארכוש, לא יעריכו אותי כאדם וכמישהו שמבין ביין (לעזאזל עם השורשים הפולניים!), הרי עדיין לא הגעתי למצב שכל העולם מכיר אותי כיינן דגול (ואם להיות כנים, הדרך עוד ארוכה).
אבל כרגע זה כלל לא משנה איזה יינן אני. מה שמשנה הוא, מיהו החבר שלי, האם הוא המליץ עליי בחום, הרים טלפון ליקב לומר שאני מגיע, או אפילו הצטרף אליי (או יותר נכון, צירף אותי אל עצמו).
תחושות הנ“ל התבשלו להם לאיטם בקרביי, עד שהגיע השיא.
זה קרה ביום שישי בהיר, שטוף שמש אוסטרלית קיצית. גיל מרום מחברת מרש (יחד עם שותפו גידי שלר) הזמין אותי לסיור בברוסה.
חשוב לציין, שבמהלך חצי השנה בה אני מתגורר באוסטרליה, התגברתי על הפולניות, וקשרתי קשרים באיזורי יין, כמו Mclaren Vale, Coonawarra, Adelaide Hills ו-Clare Valley. אך מהם קשרים של חצי שנה לעומת קשרים של עשור? בקיצור, עולם אחר.

התחלנו ביקב Kalleske הממוקם ב-Greenock, צפון-מערב העמק. תמיד חיבבתי אותו, והוא לא איכזב גם הפעם. טרוי היינן הוא דור שביעי לכורמים בברוסה, והכרמים לרוב נמצאים בבעלות המשפחה מסוף המאה ה-19. לצורך העניין, גיל ממוצע של גפן הוא 50 שנה. טרוי עשה לנו סיור בכרם, תוך הסבר על גידול כרמים ביודינמיים, ולאחר מכן ניגשנו לעיקר: הטעימות. התוצאות היו כדלהלן:

2009 Kalleske “Florentine” Chenin Blanc
אחרי שחשבתי שאני יודע הכל על התיאטרון, צפיתי ב”המלט”, והבנתי שאני לא יודע דבר. בדומה לזה, היין הזה הבהיר לי שאינני יודע הרבה גם על שנין בלאן.דבש, פרחים, מעט תפוז ורמז של משהו מעושן, חומצה מורגשת אך לא תוקפנית וסיומת ארוכה. פירות ים יוסיפו לחוויה, אך היין מהחלט מסוגל לעמוד בזכות עצמו. חוויה.

2008 Kalleske “Clarry’s” GSM
ריחות של תות שדה מתחבאים מאחורי הרבה שזיפים ודובדבן שחור ובפה מתווספים אליהם פטל שחור ועלי אקליפטוס. העץ אינו דומיננטי מדי, כיוון שביין זה נעשה שימוש בחביות ישנות על מנת לשמר את הארומות של הפרי. הטנינים רכים, אך מורגשים היטב, והיין יכול להיות בן לוויה מצויין לקדירת חורף (אפילו שבחום של ארבעים מעלות די קשה לדמיין את זה).

גיל, טרוי קלסקי ואנוכי מתכננים פלישה לברוסה (שם קוד המבצע: “ברברוסה”).

לאחר מכן עברנו לטעימת חביות, וטעמנו כמה מהן. דבר אחד אני יכול להגיד: אם המוצר הסופי יהיה בהתאם למה שטעמנו, הרי זוהי סיבה להתחיל לחסוך.
השיא הגיע, כשביקשנו לטעום את אחת החביות (לדעתי של דוריף) והסתבר כי היא נמצאת במצב נטוי, מה שלא איפשר את פתיחתה.
טרוי קלסקי לא הסס אפילו לרגע אחד, הביא מקדחה, קדח חור קטן, מילא כוס ומיד סתם את החור עם פין מעץ שהכין מבעוד מועד.
אי אפשר לנסח את זה יותר טוב מגידי, שאמר: “חשבתי שכבר ראיתי הכל…”. מוכי תדהמה, נכנסנו לרכב והמשכנו בדרכינו.

כל מילה מיותרת (וגם אין הרבה).

היעד הבא - Massena/Standish. היקב שמייצר את שתי הסדרות הנ“ל נמצא בעיירה שנקראת לינדוק (Lyndoch), בקצה הדרום-מזרחי של גוש היקבים בברוסה.
הנפשות הפועלות הם דן סטנדיש (אקס-Torbreck), ג’ייסן קולינס (אקס-Turkey Flat) ופרייזר מקינלי (שוב אקס-Torbreck). עם צוות כזה של וירטואוזים אין זו הפתעה שהיינות הם לחלוטין יוצאי-דופן, ואף הייתי אומר, מוסיפים פן חדש למונח “היין”.

ג’ייסן קולינס וגיל מרום תוך כדי סיעור מוחות

אנוכי לצד דמיאן צ’רקי: “זה קברנה, כאילו?..”

לסיכום היום ניתן לומר שכל הנפשות הפועלות שפגשנו הם ייננים צעירים, אשר מהווים את העתיד, אך גם את ההווה של עמק ברוסה, ומה שהם עושים אלה לא “סתם” יינות טובים, אלה באמת יצירות מופת הממחישות היטב את האמירה: “יינן טוב הוא שילוב של מדען ואומן”.

כשחזרתי הביתה מאוחר בערב והלכתי לישון, הייתי נכון לחלום את כל היום הזה מהתחלה, לפי הסדר, כי כמו שאומרים, לגמרי לא מיציתי.
כן ירבו ותודה לגיל מרום, גידי שלר וחברת מרש על התמיכה בסטודנטים לייננות הישראליים באוסטרליה!

צילומים: גידי שלר

לא מזמן חזרתי מביקור באזור נאפה. ביקור הזוי משהו, בו התמקדתי ב”יקבי פולחן” (Cult  Wineries)  מושג חמקמק לאותם יקבים שאת יינותיהם ניתן להשיג רק דרך רשימת תפוצה וגם אליה לא ניתן להתקבל. הביקור התמקד באדריכלות של יקבים קטנים, אבל אספתי לעצמי עוד כמה רשמים על הדרך.

1. ההבדל בין יינות “עולם ישן” ל”עולם חדש” מתבטל במהירות. לדעתי המושג כבר לא יהיה רלוונטי בשנים הקרובות. אני מודע לכך שמה שכתבתי זה עתה מעצבן לא מעט מביני דבר. אבל אנחנו קרבים ליום בו לא ניתן יהיה לתרץ את חוסר האיזון או חוסר ההנאה שהיין מספק כמאפיין טרואריסטי (ולא משנה באיזה שלב בחיי היין). בנוסף, היינות בנאפה הטובים ביותר הם אלגנטים, מרשימים, מאפייני מקום, ואף מרגשים באותה מידה שהיתה עד לפני מספר שנים מיוחסת ל”עולם הישן” בלבד. ולמה זה יקרה? מאותה סיבה שכיום כבר אין ג’ירפות עם צוואר קצר.

2. בגיליון האחרון של מגזין “דקנטר” כותב אנדרו ג’פורד (Andrew Jefford) שהוא מצטער על כך שחובה על פי החוק לציין את תכולת האלכוהול ביין. גם לדעתי אין לדעת על פי אחוז האלכוהול בלבד אם היין יהיה מאוזן או לאו. טעמתי יינות מאוזנים להפליא בעלי 16% אלכוהול, לעומת יינות עם 13.5% אלכוהול שהרגישו חמים.

3. “לאנשי היקב מגיע קרדיט עבור 97 נקודות, לי עבור 3 הנקודות האחרונות”, ענה לי הווארד באקן (Howard Backen), אדריכל צמרת שתכנן את מבנה יקב Harlan, יקב שרגיל לקבל ציון של 100 עבור יינותיו. שאלתי אותו שאלה כמעט רטורית: האם לדעתו האדריכלות המוקפדת של יקבים שתיכנן משפיעה על מבקרי היין, בניהם פרקר. באקן הוא האדריכל של הרבה “יקבי פולחן” כמו Harlan, Dana Estates, Ovid, Screaming Eagle , וכיום הוא אחד מהמרכיבים החשובים ב”נוסחה לקבלת ציון של 100 נקודות ע”י פרקר.”

4. הנוסחה: בביקורים שלי ביקבים היתה לי תחושת דז’ה-וו קשה (”פעם אחר פעם” כמו שאמר יוגי ברה). מסתבר שכיום היקבים החדשים בנאפה כבר לא מחקים את יקבי הגדה השמאלית או הימנית, אלא את מהלכי היקב השכן: היקב האחרון שקיבל ציון מושלם מפרקר. להלן “נוסחת נאפה לקבלת ציון 100 נקודות”:

• א. השג 20 מיליון דולר לתחילתו של הפרוייקט. אין סיכוי שתראה משהו מזה בחזרה. בכלל, כדאי לך להגדיר את היקב כ”תחביב”.
• ב. שכור את שירותיו של יינן יועץ, אחד או אחת שכבר קיבלו 100 נקודות אצל פרקר
  (Heidi Barrett, Philippe Melka, Helen Turley, Michel Rolland)

Michel Rolland

• ג. שכור את שירותיו של כורם יועץ, אחד שכבר קיבל 100 נקודות (David Abreu, Jim Barbour)
• ד. שכור אדריכל מוביל, אחד שכבר קיבל 100 נקודות, עדיף את הווארד באקן
• ה. התסס את היין במכלי בטון או עץ. נירוסטה זה פאסה לחלוטין וגם לא מצטלם יפה.

  
  חדר מיכלים dana estates

  
  חדר מיכלי בטון OVID

• ו. השתמש רק במסחטת סל ורטיקלית של Bucher. אדומה כמובן.
• ז. חפור באדמה מרתף חביות בגודל של מגרש פוטבול ואכסן בו 100 חביות בלבד. כיום אתה מייצר 30,000 בקבוקים. אבל מי יודע, אולי יום אחד תחליט שעדיף לייצר 10 מיליון בקבוקים.

  
  חדר חביות DANA ESTATES

• ח. יישן את היין ב 100% עץ חדש, חביות של Taransaud או Sylvain בלבד
• ט. שכור את שירותיו של אחד ממעצבי התוויות הידועים שקיבל בעבר 100 אצל פרקר (Chuck House למשל)
• י. גבה מחיר התחלתי של 275 דולר ליין הכניסה של היקב.

5. “בנתיים החלטנו להשאיר את המחיר על מחירו המקורי: 275 דולר”, ענה לי אחד מאנשי יקב Dana Estates, ששאלתי אותו אם הם מתכוונים לשנות את המחיר של היין שזה עתה קיבל ציון מושלם מפרקר. רציתי לשאול אותו אם הוא מתכוון לשלוח את היין לתחרות Best Value 2010 של אתר סומלייה, אבל וויתרתי.

6. המרדף אחרי פרקר מטריף את בעלי היקבים בנאפה. ביקבים מסויימים ציון של פחות מ- 95 נקודות נחשב לכישלון. שמועה אחת מספרת שאחד מבעלי היקבים המובילים (השם שמור במערכת) פיטר את צוות היקב (יינן, כורם…) לאחר שקיבל ציונים מאכזבים ליינות בציר 2006 שיצאו לשוק לא מזמן (90 עד 95).

7. זה סופי: אין קפה טוב בארה”ב, גם לא בנאפה.

היין צריך זמן, וגם אני. אנחנו (היין ואני) שונים הרי כל כך בין הלגימה הראשונה לעשירית, בין סיבוב המזיגה הראשון לשני. מול מסך הטלוויזיה בעת שידור המשחק של ברצלונה או שעה וחצי מאוחר יותר מול מסך המחשב בזמן כתיבת הפוסט הזה. אנחנו שונים בתשע בערב כשהבית עוד רועש ורוגש ובחצות כשמשתלטת עליו (ועלי) אווירת שלוה ורוגע וכולם כבר הלכו לישון. בקיצור, אנחנו דורשים זמן.

בספרו Wine Science מקדיש רונלד ג’קסון פרק ארוך ומפורט לטעימת יין ולמנגנוני החישה שלנו. בהתייחסותו לתנאי הטעימה ממליץ ג’קסון להקדיש לפחות חמש עשרה דקות לכל דוגמא. עבור אנאליזה מעמיקה יותר הוא מציע לתת זמן ארוך עוד יותר. ואני, אני הולך עם זה רחוק אפילו יותר, הרבה יותר. מה רע בכמה שעות? עשרים וארבע למשל?

כשאני טועם יין אני אוהב למרוח ת’זמן. לבלות איתו ערב ארוך, רק שנינו, אני והוא. ככה, לאט לאט אני לומד להכיר אותו, מפתח איתו מערכת יחסים. והוא מצידו נפתח אלי ומגלה לי דברים שלא חשתי בהם קודם. לפעמים הוא כל כך מרתק ומושך עד שאני לא עוזב אותו לרגע (מבחן מעולה אגב לאיכות היין). לוקח אותו לכל מקום ורוצה כל הזמן בקרבתו. מתאהב בו ומוזג עוד תוספת גם שכבר אמרתי שמספיק ודי. בפעמים אחרות אני עוזב אותו לנפשו בתירוץ שעכשיו זה לא מתאים וחוזר אליו רק מאוחר יותר כדי בכל זאת לתת לו (ולי) הזדמנות שניה. אני משנה את דעתי, מתלבט עם עצמי, מאבד ריכוז ומוצא אותו בחזרה, מאבד ביטחון והוא חוזר אלי. עד שבסוף אני מתחיל בזהירות לגבש לעצמי דעה. ואז, אני אוהב לחזור אליו שוב למחרת ולבדוק אם היא עדיין בתוקף.
אני אוהב לעשות את זה בבית, במקום שלי, במבצר שלי. אני אוהב לעשות את זה כשבא לי ולא במועד ובשעה שנקבעו מראש. וממש לא איכפת לי שזו לא טעימה עיוורת (ואני לגמרי מזדהה עם מה שכתבה כאן לא מזמן נעמה). אני דווקא שמח לדעת מה היתה כוונת המשורר ולבחון את היין אל מול הציפיות.

אני לא מכיר טעימה פורמאלית שיכולה לאפשר את כל זה. אני אפילו מצליח להבין למה. אבל ככה אני אוהב באמת לטעום יין. וככל שעובר הזמן כך אני מרגיש שאני צריך ממנו יותר.

יש לנו יין חדש ביקב.
הסיפור התחיל לפני שלוש או ארבע שנים כשהחלטתי לטעת טוריגה נסיונאל - אחד הזנים האדומים הכי חשובים של פורטוגל. נראה לי מסקרן גם כי אזור הדואורו בפורטוגל הוא אזור מאוד חם וגם כי היין הטעים הראשון שזכור לי ששתיתי אי פעם היה Smith Woodhouse Porto 1977.
עברנו את שבעת מדורי גהינום ובסיוע משרד החקלאות, ייבאנו את הזן מהאוסף שבאוניברסיטת דיוויס. נטענו דונם אחד של טוריגה ב 2006 וב 2008 כבר בצרנו את 500 הקילו הראשונים.
באותה תקופה גם נסעתי לביקור בעמק הדואורו בפורטוגל (שם עושים יינות קינוח מחוזקים כמו גם יינות יבשים מהזן) כדי ללמוד את הזן ודרכי הגידול שלו. מה שגיליתי שם ובספרד תרם רבות ללידתו של היין החדש הנוסף שלנו אבל על כך בפוסט אחר.

הבציר הראשון של הטוריגה היה כמו שציינתי ב 2008. התמונות המלוות את ההסבר על התהליך צולמו בבציר 2009.

את הענבים אנחנו דורכים בתוך דולב. כן - יחפים. לא - בלי לשטוף רגליים. בינתיים היחידים שממש הזדעזעו מהרעיון הם התאילנדים שעובדים בכרם (הם עדיין ממשיכים לסרב בתוקף לשתות מהטוריגה). תוך כדי הדריכה, בשביל להשכיח את הגירוד שהסוכר והחומצה מייצרים ואת עקיצות הצרעות, אנחנו שותים את הטוריגה של השנה הקודמת.

היין מתחיל לתסוס באפן ספונטני כעבור יום יומיים ולפעמים אני מוציא את הדולב המכוסה לשמש כדי שיתחמם יותר. התסיסה מהר מאוד נהיית חמה ודרמטית והיין נהיה שחור משחור. אני מודד את הצפיפות והטמפרטורה כל שעה שעתיים בכדי להחליט מתי בדיוק להתחיל את הסחיטה.

מועד הסחיטה הוא מאוד קריטי כיוון שזהו גם מועד הוספת הברנדי והוא קובע כמה מתוק יהיה היין הסופי. את הסחיטה אנו מבצעים ב”חביתוש” - השם שנועם העניק למסחט הסל הישן שלנו. מחביתוש עובר היין למכל ומייד מתערבב עם ברנדי 79% אותו ייבאנו מקוניאק (Cognac Ferrand).

אחרי החיזוק אני מעביר את היין לחבית 400 ליטר משומשת ליישון של כשנה כשהכוונה היא לשמור על האופי הצעיר והמרוכז של היין.

זהו. מוזר לי לכתוב פל”פ (פוסט ללא פואנטה) אבל הפואנטה היחידה כאן היא היין ואין איך להעביר אותה במילים.
הטוריגה 2008 יצא לשוק בעוד כשנה.

טל, שיהיה בריא, איש שיודע לשתות את הדברים הנכונים, סיפר לי על יבואנית בירה שכדאי לטעום את הבירות שלה. אני בתור נציג העם מתנדב תמיד לטעום. נציג חברת RADEX הביא לנו דוגמאות. לאחר מספר ימים במקרר הגיע הזמן למבחן דרכים.

ZIPFER בירה מאוסטריה. 3.5% אלכוהול. בירה להמונים. קלה , בהירה, פרותית  מתובלת קלות. נחמדה ומתחנפת.�
GOSSER LAGER אוסטריה. 5.2%  אלכוהול. מאוזנת מאד טעמים מתובלים של וניל וקימל. סיומת יפה ומזמינה להמשך.
GOSSEER DARK אוסטריה . 4.5% אלכוהול. בנקודה זו התחרות קשה (אני מחובבי גינס) . שוקולד וקרמל טעמים קלויים. טעימה ומלטפת. אולי שתהיה גדולה תהיה גינס. הבירה סימפטית ונעימה לשיחה.
KASTEEL TRIPEL בלגיה. 11% אלכוהול. טריפל. בירה בעלת אושר של טעמים מתובלת היטב אילו קצת טעמים של דבש. אושר. סיומת של שמרים עם וניל ומשמש. יופי של בירה ! משמחת ביותר. מלהיבה.
KASTEEL BLOND בלגיה. 7% אלכוהול. גם היא כמו אחותה הגדולה מאוזנת מתובלת במידה. לא מאד מתחנפת ומתוקה. סיומת חצי מתוקה וארוכה. מצוינת.
Edelweiss אוסטריה. 5% אלכוהול. בירת חיטה מתובלת. מעוננת. בירה לאוהבי הז’אנר. יבשה תבלינים מלפנים ובסיום . אותי הי עינגה. אולי זה אפקט כמות הבירות… סיומת שונה.

ולסיום,
PRIMUM KRIEK ST. LOUIS בלגיה. 3.2% אלכוהול. בירה מתובלת בדובדבנים. אדומה. לא מאד מתוקה עם חמיצות קלה. טעמי דובדבנים ברקע. גם היא לחובבי הז’אנר הזה.  קלה ונעימה.

לא בכל מקום אפשר למצוא את הבירות הללו אבל כדי להתאמץ. יש בניהם פנינים אמיתיות טעמים קצת שונים. אח כמה נעים לטעום ואחר כך לשתות בירה אפילו שחורף וקר בחוץ.
תבלו.

שנתיים ועשרה חודשים הם הרבה מאוד זמן. יותר מדי זמן.
את כמות השינויים שעברתי אני בכמעט שלוש שנים בהם ביקרתי בארץ בפעם האחרונה אי אפשר למנות בפוסט אחד ולא לשם זה התפניתי מהלו”ז הלחוץ ומהג’ט לג וישבתי לכתוב אחרי יותר מחצי שנה של שתיקה. היו הרבה דברים לכתוב עליהם בחצי שנה הזו ואף אחד מהם לא ממש דירבן אותי לשבת ולכתוב, אבל ביקור בארץ הוא בהחלט סיבה למסיבה.

אני לא כותב כדי לחלוק חוויות, רשמים מיקבים ומיינות או מההתרשמות מרמת השירות במסעדות. את כל הדברים הללו אתם חווים ביום יום לטוב ולרעה.
אני כותב כדי להגיד תודה.

דבר ראשון תודה לכורמים. אחרי שביליתי יום שלם במחיצתם ברמת הגולן כולי מלא הערכה לאנשים שמבלים ימים שלמים, ולפעמים גם לילות, בכרמים שלהם, מכירים ודואגים לכל גפן.
כן, עדיין נוטעים קברנה סובניון ומרלו, אבל בין היתר הסתובבתי בין גפנים ושתילים של מלבק, פטיט ורדו, גרנאש, סירה, שיראז ומורבדרה.
רמת הידע, המקצועיות והכי חשוב רצון ויכולת להשתפר פשוט ריגשו אותי. אם יין טוב מתחיל בכרם, כרם טוב מתחיל בכורם!

תודה לייננים. בראש ובראשונה על הסבלנות. אני כבר מזמן הייתי מטביע את המשגיח כשרות באיזה מיכל תסיסה.
וברצינות, האש שבוערת בעצמות הייננים הצעירים לייצר את היין הכי טוב שהם יכולים היא לא משהו שיש לקחת כמובן מאליו. בטח בהתחשב במציאות הישראלית. הרצון לחדשנות מצד אחד ולביטוי מסורתי של זנים ואזורי גידול מצד שני כבר לא עומדים בסתירה אחד לשני והאיכות רק משתפרת.

ומה עם הצרכנים? אחרי הכל אם אף אחד לא קונה אז אין שום טעם לייצר יין לא?
אז מעבר לשיחות עם סומלייה-אים בארץ הכי נהניתי להיפגש עם חברי פורום יין ואלכוהול של תפוז.
נפגשנו במיה בר בירושלים בשבת בערב וכל אחד הביא בקבוק. לכאורה סתם מפגש טעימות סטנדרטי אבל שוב, הרצינות, היינות שנטעמו, הרצון לידע וכמובן הכסף שכל אחד השקיע בלקנות ואף ליישן את היין עם תקציב של סטודנטים הוא דבר שלדעתי האישית, בתור חובב יין, יניע את התעשייה קדימה בחשיבות לא פחותה משאר הגורמים אותם ציינתי ואציין בהמשך.
יותר מכך, אני ממליץ לבעלי יקבים להזמין את חברי הפורום למפגשי טעימות על מנת לשמוע מה יש להם לאמר. אחרי הכל הם אמנם סטודנטים עם תקציב מוגבל אבל הם הולכים להיות אספני היין הרציניים בישראל בעתיד הלא כל כך רחוק.

קצרה היריעה מלדבר על יבואני היין, בעיקר הקטנים ביניהם, שצובעים את תפריטי היין בצבעים קצת אחרים מאשר היינות הסטנדרטיים וקנייני היין במסעדות שלוקחים סיכון לא מבוטל עם היינות המיוחדים הללו.
אסור לשכוח את כתבי היין הרשמיים בעיתונות הכתובה וגם באינטרנט וגם הבלוגרים הלא רשמיים שנותנים זווית קצת אחרת על כל העניין.

בזמן הביקור התייחסתי לעצמי בתור תייר וקיבלתי יחס של תייר. ואני מתכוון לזה בצורה הכי חיובית שאפשר.
זכיתי לראות את ישראל מנקודת מבט שאני לא ממש מכיר ועל כך מגיעה תודה מיוחדת לאלדד לוי ולאסף פז ולבקש סליחה מכל האנשים אותם לא היה לי זמן לראות או להקדיש להם את כמות הזמן הראויה.

אני משתדל להיות שגריר כמה שיותר טוב לישראל בכלל ולתעשיית היין בפרט.
כל מי שקורא את השורות הללו בדרכו האישית מהווה קטר המניע את התעשייה הזו קדימה ולכולכם חשיבות אדירה, אז תודה לכולכם שאתם עושים לי את החיים קצת יותר קלים והרבה יותר מעניינים.
עד לביקור הבא.

אני מאוד אוהב מספרים. תמיד אהבתי. יש בהם משהו מרתק, בסיסי עם זאת לא ברור מאליו.
ידוע לכל, שלא כל המספרים שווים. ישנם סוגים רבים של מספרים: מספרים טבעיים, אלמנטרים, ראשוניים, משוכללים, ואף “אלוהיים” (π, ℮…)
החלטתי להקדיש פוסט זה לסוג החשוב ביותר של מספרים עבור חובב היין: המספרים ה”אלוהיים”.

מחשבות קצרות על תורת המספרים של ביקורות יין:

1. לאחרונה חבר טוב הביא לי יין שביקש שאטעם ואחווה דעה. לפני שהספקתי לראות את התווית של היין או להבין באיזה יין מדובר, הוא זרק לאויר בסיפוק רב את מילות הקסם: ” 94 בפרקר”!. “מצוין”, חשבתי לעצמי. חסך לי עבודה. במקום לפתוח את הבקבוק, למזוג, להריח, ללגום, לטעום, להרגיש, לחוש, לחשוב, לנסח רגשות למילים, במקום כל הבלאגן המיותר הזה, יש כבר שורה תחתונה: היין הזה שווה “94 בפרקר”.

2. אני חייב להודות שבצעירותי לא הכרתי את חוקי המתמטיקה של ביקורות יין. כיום, אני מרגיש מספיק בטוח לנסח את הברור מאליו:

• א. המרחק בין הציונים 90 ו 89 גדול בהרבה מהמרחק בין הציונים 89 ו 85. תופעה מתמטית יחודית לעולם היין שמעמידה בספק את “תורת המספרים הקלאסית”.
• ב. יינות בחבית מקבלים מרווח ציונים של שלושה מספרים עוקבים, לדוגמא -
   90-92, בעוד ליין בבקבוק יוענק מספר אחד - 92. הסיבה - כנראה בחבית היין נמצא בתהליך מסויים של חוסר ודאות על מצבו הקוונטי, בעוד מצבו של יין בבקבוק קבוע.
• ג. ליינות ישראלים קיימת אסימפטוטה אנכית בציון 95 מלמטה. כלומר על פי חוקי המתמטיקה הידועים כיום, ליין ישראלי אסור לעבור את הציון 95.
• ד. ליינות Premier Grand Cru בבורדו קיימת אסימפטוטה אנכית בציון 90 מלמעלה. במקרה נדיר שיין כזה יקבל ציון 89, היין כנראה הגיע מאלג’יר או שהטועם נפסל.

3. בשעות הפנאי אני אוהב לקרוא קטלוגים של יבואני יין. מתחת לתמונות של רוב היינות ישנם קודים עבור הקניינים: דר - 91, RP - 90, WS - 92, IWC וכו’.
קצת עצוב לראות יינות ללא מספרים. במקרה כזה היבואן נאלץ למלמל משהו חסר תועלת בסגנון “תמורה טובה למחיר”, או “ביטוי טוב לאזור הגידול והזן”.

4. אחד הסרטים הטובים שראיתי בשנה האחרונה הוא “יהודי טוב” של האחים כהן. אני יכול לכתוב רבות על הסיבות שאהבתי את הסרט, המחשבות והרגשות שהסרט עורר בי, הגאונות הקולנועית של האחים כהן. כל זה כמובן בזבוז זמן. הרי אף אחד לא באמת קורא את המלל בביקורות. עדיף פשוט לתת ציון - 96.

שוב ושוב ושוב אנחנו שומעים לאחרונה על גלי ההתקפות כנגד אויב העם הנוראי, משחית הנוער, הלא הוא האלכוהול. נכון שבדרך כלל הכוונה היא למשקאות החריפים אבל היות ויין נכנס להגדרה של משקה אלכוהולי (וגם לא ממש ברור מה מעמדו של היין בכל הסיפור הזה) אני מיד נכנס לעמדת מגננה. חדשות לבקרים ממציאים לנו חוקים חדשים ותקנות. מס קניה פרוגרסיבי, אגרסיבי או רטססיבי, שוויוני או מדורג, אחרי תשע ומעל גיל עשרים או בשעות הצהריים בליווי מבוגר (אחראי), אבל רק בפאבים בעלי אישור ולא בחנויות שמוכרות גם ממתקים. משהו כזה בכל אופן.

מצאו להם את מי להאשים, עלאק. הכי קל הרי, זה לנסות להעלים את הסימפטומים לבעיה ולא לטפל בבעיה עצמה. להדביק טלאים. כאילו שזה לא קשור בכלל לאנשים, לחינוך ולתרבות שלהם. כאילו שכל מי ששותה יין או אלכוהול הופך, לא עלינו, לרוצח בפוטנציה. כאילו שזה היין שהופך את החיות האלו מבני אדם תמימים ונחמדים למופרעים חולים ופסיכופטים אלימים. תאמינו או לא, אני שותה יין לעיתים קרובות (מאוד), גם בירה אני מאוד (מאוד) מחבב ומפעם לפעם אפילו חוטא בכוסית וויסקי או קוניאק. ולמרות זאת אני לא מרביץ לאף אחד.

אז אולי ישאלו את עצמם מחוקקי החוקים הנכבדים מה באמת גורם לאנשים האלו לשתות בצורה לא מבוקרת ולהתנהג בצורה ברברית, מגעילה ואלימה. וכיצד באמת מטפלים בתופעה המתפשטת של חוסר כיבוד החוק ואי כיבוד הזולת. מישל דה מונטיין, הפילוסוף הצרפתי, כתב כבר במאה השש עשרה : “מנהג גרוע הוא להאשים את היין בגלל שאנשים רבים משתכרים ממנו”. ואני טוען ששום דבר כנראה לא השתנה מאז. היין לא אשם. וגם לא הש.ג.

נ.ב.
עוד הצעות לחוקים ברוח התקופה:

+ איסור יבוא, הפצה ומכירה של סכינים. לא נורא, נאכל בידיים. מי שממש לא מסוגל שישתמש בסכו”ם מפלסטיק.
+ לאסור על נסיעת רכבים בין השעה שמונה בבוקר ל 08:00 למחרת. זה יפחית באופן משמעותי את תופעת הנהיגה הפרועה וההשתוללות בכבישים.
+ ולבסוף, לאסור באופן מיידי את כל הש. גימלים. מהר, לפני שהם שוב יעוללו משהו.

עוד רעיונות לחוקים מעולים יתקבלו בברכה.