אני חולם על ענבים. אני קם בבוקר ורואה בתוך האסלה אשכולות, שוטף פרצוף וענבים מעטרים את קירות המקלחת שלי. אני עולה על האופנוע, מניע, ומרגיש את רטט שולחן המיון עולה מתוך הוי-טווין שלי.
זוהי עונת הבציר ואנו ממיינים. כשאתה בוחר למיין ענבים כלכך בקפדנות אתה משלם עת זה בשפיות, או כמו שהחברה מסביב לשולחן המיון טוענים- גם בחיי המין שלך.
השנה אנחנו עולים מדרגה: מיון ענבים כפול. קודם שולחן מיון אשכולות ואח”כ שולחן מיון גרגירים (הענבים הבודדים עצמם). יש לזה השפעות מרחיקות לכת על איכות על היין- ככל שאיכות היין עולה, הרמה המנטלית שלנו מדרדרת במדרון החלקלק, שסופו ביום האחרון של הבציר.
לראיה, אני אחלוק עמכם מספר שיטות מיון חדשות שהומצאו ברגעים הקשים של ימי המיון האחרונים. חשוב לציין שבבוקר אנו שפויים לחלוטין- זה מתחיל רק אחרי 8-10 שעות מיון רצוף…

למשל:

• - מיון חרצנים: אחרי הפרדת הענבים תומצא מכונה קטנה שמוציאה חרצנים ואנו טועמים וקובעים מי נכנס ומי לא לפי רמת המרירות של כל חרצן. (טוב, גם לפי מידת פלצנות- מדד שנקרא חרצן-פלצן)
• - מיון בכוח ההרתעה: אנו עומדים מסביב לשולחן ונועצים מבטים זועמים בענבים המונחים לפנינו. ההענבים הפחות בשלים שידועים בפחדנותם קופצים מרוב פחד ואימה ובורחים לפח הזבל. בדרך הם גם שוטפים את הרצפה אחריהם.
• - מיון טעימה: שולחן אחרון, שמסביבו יושבים חבר הטועמים ופשוט טועמים ענבים ומחליטים מי ליין ומי למאכל.
• - שלל שיטות רפואיות: משיקוף רנטגן, להדמיה מגנטית ולתהודה מגנטית, למגנומטר ושומר רוסי ששואל אם יש נשק, מיפוי חרצנים ובדיקות פסיכיאטריות מקיפות- הכל כדי למנוע מענבים רקובים להיכנס פנימה.
• - מיון דולבים שלמים: כרוך בהמצאה של דולבים שקופים עם חור במרכזם על מנת שנוכל לדחוף את הראש למרכז הדולב ולבחון את הדולב מבפנים ומבחות ולהחליט האם כל הדולב הולך לפח או ליין הדגל של הייקב.
• - מיון של עבדים: אנחנו יושבים על מושב רם ונישא ובידנו סמן לייזר קטן, כזה של מרצים. אנו מצביעים על אשכול ומיד קופץ עבד קטן ונאמן ומשליך את האשכול השורר החוצה.

עוד יום אחד לבציר… ולשפיות שלי.

שלכם, דרור.

נ.ב.

הפוסט הבלתי שפוי הזה נכתב בשעת לילה מאוחרת אחרי יום ארוך מידי, ולא היה יכול להכתב ללא עזרתם האמיצה של עומרי וערן- תודה על שעות אין סופיות של מיון…

כל חורף זה חוזר מחדש. רק בחורף אפשר לתפוס את העוצמה האמיתית של העיר ירושלים. נכון, אין כמו החורף של רמת הגולן או הגליל העליון, אבל למי מאיתנו שלא מסתובב דרך קבע באזור הזה (ובתכלס קוראים יקרים - זה רובכם. ולא - שבת בבוקר ביקבים של הגליל זה לא נחשב, אפילו אם היה “המון ערפל בדרך”) - החורף הכי אמיתי שתוכלו למצוא קרוב אליכם זה בירושלים. שלג לפעמים, קור חודר עצמות, גשם טורדני, כבישים חלקים, אנשים עם מטריות ממהרים לברוח מהגשם - רק אצלנו.
חוצמיזה שירושלים הכי יפה באפור עכבר. ומקומות הבילוי שלה הכי יפים כשהם חמימים ומזמינים לתפוס מקלט מהכפור שבחוץ.
והכי כיף - לצאת לערב שתייה בערב חורפי וקר ולמצוא את עצמך יושב על בר חמים ואינטימי, כשהגשם יורד בחוץ.

אם תשאלו אותי, הדבר הכי נכון לשתות ביום שכזה ובחורף בכלל - זה ויסקי. נכון, אני אוהב יין. אבל יש דברים שיין לא יוכל להם כשבאים לדבר על ויסקי. איריים, סקוטיים או אמריקאים - יש בוויסקי עוצמה גלומה שאין בשום משקה אחר.

אז מה לשתות עכשיו? אני מוכן לחלוק קצת מההעדפות שלי, לפי סגנונות הוויסקי השונים, אבל כל אחד חייב לנסות ולבדוק בעצמו - רוב הסיכויים שלא תאהבו את כל מה שאני שותה…

אמריקאים
לי אישית נמאס מהברבנים. אין מה לעשות. המתיקות הזו, החלקות הזו- ה….שעמום הזה. אבל, פתאום גיליתי שיש כמה כאלה שיושבים על משבצת ה- UnderDog  ומחזירים לי את האמונה בדוד סם. שניים מתוכם אני אוהב במיוחד: בוקרס ובייקרס. שני אחים לאותה משפחה, שמיוצרים ע”י המזקקה הגדולה של ג’ים בים, מראים שיש עתיד לחברה האלה שם, מאמריקה.
שני הוויסקים האלה מיוצרים מערבוב של תירס ודגנים נוספים, ושניהם שימו לב - מבוקבקים בחוזק החבית המקורי. (בייקרס עם 53% ובוקרס עם 63% אלכוהול!!!). למרות החוזק האלכוהולי הניכר הם חלקים ונעימים לשתייה ועושים חמימות כזו שעושה חשק לחבק את הבקבוק ולא לעזוב. המתיקות הכל כך אמריקאית פחות מורגשת והם בהחלט שניים מהטובים שיש לדוד סם להציע פה בארץ.

איריים
אין מה לעשות, לאיריים יש את המקום שלהם. אלגנטיות ועדינות זה השם האמצעי של רובם, והם לא נתפסים בארץ כסגנון ויסקי שאפשר “לשבת” עליו, ורוב הקהל מוריד אותם בצ’ייסרים - וחבל. נסו להשקיע מעט כסף ולטעום את הטולמור דיו הריטג’ (גרסת הפרימיום של מזקקת טולמור דיו), או את פאדי ופאוורס - שני איריים עוצמתיים ולא שגרתיים בנוף שלנו פה בארץ ותגלו שגם לארץ השדונים הירוקים יש הרבה מה להציע לנו.

סקוטיים
אין מה לעשות - זה ברור. הייתי צריך להיוולד סקוטי. הרי אני אוהב קור, חולה על המרחבים הפתוחים, יש לי חיבה לא מוסברת למוזיקה סקוטית ולקילטים. והכי חשוב - אני מוכן לשתות ויסקי סקוטי בכל מצב, בכל זמן - רק תבקשו יפה.
ובתוך העולם המאוד גדול של ויסקי סקוטי אני אבחר לתת כמה נבחרים שמתאימים במיוחד לחורף, בעיקר בגלל שהם גורמים לכאלה גלים של חום בתוך כל הקור הזה…
חיבה מיוחדת יש לי לחבורת ה”חוזק חבית”- אלה וויסקים שהמזקקה מבקבקת אותם בחוזק האלכוהולי שממנו הם יוצאים מהחבית ולא מדללת אותם במים כמו שעושים לכל שאר הוויסקי. התוצאה היא טובה בהרבה מכל ויסקי “רגיל” ולא רק בגלל אחוז האלכוהול הניכר - בעיקר בגלל העובדה שמקבלים את כל עוצמת הטעם של הוויסקי באופן לא מרוכך, לא מדולל - ויסקי כמו שוויסקי אמור להיות. נסו את הדברים הבאים: לפרויג חוזק חבית, גלנמורנג’י Traditional, גלנפידיך 15 חוזק חבית (גרסה סופר נדירה של הגלנפידיך הקלאסי, קשה מאוד למצוא אותה, אבל נחשו איפה אפשר? נכו ן- בירושלים). המלצה חמה: לא לדלל במים מינרלים ולהתמודד עם האתגר כמו שהוא ותגלו עולם חדש של ויסקי לא מוכר.

דבר שהרבה ישראליים לא ממש מבינים - אפשר ורצוי לשתות ויסקי עם אוכל. לא רק יין הולך טוב עם אוכל, הסקוטים יודעים את זה מזמן. צריך רק לדעת מה לשתות עם מה. מרקים שכוללים בשר, עצמות וכל דבר שומני ילכו טוב מאוד עם ויסקי בלנדד סקוטי. בשר אדום על הגריל - יחד עם סינגל מאלט מהאיים שהוא מעושן ו”מלוח” יהיה שילוב מעולה. תבשילי קדירה, ירקות שורש וכל מה שיוצא לוהט מהתנור - עם סינגל-מאלטים מה-HighLand, איזור ויסקי שמאופיין בקשיחות וחספוס ייתן אפקט חזק ביותר וגולת הכותרת: קינוחים וויסקי. שוקולד מריר יחד עם ויסקי מעושן או אמריקאי מתקתק… השמיים הם הגבול.  

אין ספק - המלך הבלתי מעורער של החורף הירושלמי שלי הוא הוויסקי. בגשם, ברוח ובקור - תמצאו אותי על הבר, כוס ויסקי ביד ומבט תועה באוויר - מפנטז על היום בו איוולד מחדש…הפעם כסקוטי אמיתי!

עכשיו, יין?.. הדבר האחרון שאני מסוגל לחשוב עליו עכשיו זה יין. אני סוגר כבר 3 שבועות פה במוצב ויש עוד שבוע עד שמשתחררים, עושה מילואים מאוד ארוכים, בגזרה מאד מאד “סימפטית”, ללא כרמים בכלל. מילא אם הייתי עושה את זה בגבול הצפון, ליד הכרמים של בן זימרה, או באזור שכם ליד הר ברכה, או בחברון, אבל פה בג’נין?! אין פה בכלל זכר לענבים.
אתם יודעים מה כן יש פה? פחמים. מסתבר שכל הפחמים בארץ מגיעים מהאזור הזה. כל פיסת שדה פנויה מנוצלת היטב למפחמה (מפחמה = מקום בו עושים פחמים). מפחמה למי שלא יודע זה ערימות של עצים, שמכסים אותם ביריעות ניילון, איכשהו גורמים לעצים לבעור ממש ממש לאט ועם המון המון עשן בלי לשרוף את הניילון, ובסוף, אחרי שבוע, יוצא פחמים.
עכשיו, מה שחשוב להבין לגבי מפחמה שזה בדיוק כמו סיגריה. גם אם אתה מחזיק אותה לשנייה ביד בשביל חבר, כבר היד מסריחה מעשן. אותו הדבר פה- היית דקה ליד מפחמה ואתה מריח כאילו כרגע סיימת קומזיץ בצופים. אני יוצא לסיור בגזרה שלי בחמש בבוקר, צופה בזריחה עולה על עמק דותן המכוסה בערפל ומגלה שזה לא ערפל- זה עשן מדורות… מקסים.

אפילו בארוחת שישי בצבא כבר אין יין פטישים, רק תירוש (נחשו של איזה יקב…).
אבל בכל זאת אי אפשר להתנתק מהיין… הפסדתי את תערוכת סומלייה האחרונה- וכל החברים טרחו להזכיר לי, במשך יומיים תמימים אני מקבל טלפונים ששואלים אותי איפה אני, ואני מנסה להסביר שאני בשטחים, משרת את המדינה, תורם, שומר עליהם, והם לא מבינים איך אני לא נמצא עם כוס יין ביד ליד הדוכן של היקב או לפחות מאחר ובדרך לשם.
אחרי זה יש את היקב, וכל סחיטה שעוברת, כל חלקה שעוברת לחביות בלעדי, כל יין שעובר סינון, בקבוק בלעדי - זה חסר (אני יודע, זה נשמע מרגש כמו פתיחה של שיר).

אז אני מבטיח לחזור במהרה, לשתות מהר קצת יין (או בעצם הרבה יין) בשביל להשלים את החסר, וכמובן- לכתוב על זה…

שלכם, (החייל האמיץ) דרור.

זוהי תקופת החורף ביקב. הכל שקט, הכל בתרדמת. כל היינות סיימו כבר תסיסה, אפילו מלולאקטית. החביות מלאות, היינות שקטים, ממושמעים, נכנעים ללחצי הזמן והטמפרטורה ומתבגרים להם לאיטם. לא מבקשים שנעשה להם שום דבר, חוץ מטופינג מידי פעם, שזה גם ככה תהליך נקי ומהיר. שעה-שעתיים וסיימת למלא את כל החביות שיש בהן חסר.
אין הרבה מה לעשות בתקופה הזו ביקב. הלחץ הגדול של תקופת הבציר כבר נשכח, הכרם בתרדמת, הקיצור- נראה כאילו אין עבודה.

אז זהו שלא.
זה רק נראה ככה. בתוך היקב מתרחשת העבודה הכי מעניינת- הטיפול ביינות בשלב הזה הוא קריטי וחשוב, והכי הכי כיף והכי מעניין- טעימות חבית תקופתיות ויצירת הבלנדים הסופיים שירכיבו את היינות הבאים.
מידי חודש (ולעיתים אפילו פחות) אנחנו טועמים את החביות, בודקים מה שלום כל חלקה וחלקה, איך התפתחו הטעמים, הטאנינים, כיצד משפיע העץ והאם התסיסה המלולאקטית בחביות השונות הסתיימה לגמרי.
לאט לאט מגיעות לסיומן תקופות ההתבגרות של היינות השונים של בצירים 2006 ו-2007 ויצירת הערבוב בין הזנים השונים, בין תתי החלקות השונות של הכרמים- זוהי האומנות האמיתית של היינן, וזוהי ה”פינלה” ביצירת היין.
נשמע מעניין? אז זהו שכן. זה מעניין.

אבל…
סיום כל “יצירה” כזו מלווה בביקבוק, הדבקת תויות ואריזת היינות. כל התהליך הזה אולי נשמע “סקסי” אבל נחשו מה? הוא ממש לא…ביקבים קטנים, כמו שלנו, אומנם מילוי הבקבוקים, הביקבוק והדבקת התוויות והקפסולות נעשות ע”י מכונות, אבל הזנת המכונות בבקבוקים, סידור הבקבוקים בארגזים ענקיים לתקופת המתנה של יומיים עד שהשעם יתרחב ויאטום היטב את הבקבוק, ואריזת הבקבוקים בארגזים - כל אלה עדיין מלאכות שנעשות ע”י בני אדם - כלומר עבדיכם הנאמן.
נסו לתאר לעצמיכם איך זה מרגיש לארוז ביום 7000 בקבוקים… קצת כמו סיזיפוס, לא?

אז מצד אחד, זו תקופה חשובה ומעניינת בחיי היין, אך כמו כל דבר טוב, היא מלווה בעבודה סיזיפית, קשה וכן- גם משעממת, אך היא זו שסוגרת את המעגל שמתחיל בכרם, בהנצה הראשונה ונגמר בבקבוק שמפוקק, נארז, ונשלח ישירות אליכם- לא משנה איפה תהיו.

בברכת סיום שנת בציר מוצלחת, שלכם, דרור.

אז החלטנו לעשות יין קרח. (למי שלא זוכר, אני עובד ביקב צרעה) זו פעם שנייה שאנחנו עושים את זה, וחברים, זה לא נהיה קל יותר. זכרתי שבפעם הקודמת זה לקח המון זמן, והתכוננתי לזה גם הפעם. אז איפה הכל התחיל? ביום חם בספטמבר. בצרנו את החלקה של הגווצטרמינר בכרם שורש. זו החלקה הכי גבוהה של הכרם ושם הטרסות נהיות קטנות במיוחד- ישנן כאלה שיש בהן 4-5 גפנים וזה הכל. הבציר היה כמובן בציר מאוחר, ובניגוד לגרמניה או לקנדה, שם הבציר הוא כ”כ מאוחר - בחורף- אצלנו שלג וקרח לא יגיעו אז כדי לעשות יין קרח “אמיתי” שלחנו את הענבים להקפאה עמוקה. חיכינו בסבלנות עד שכל הבציר יסתיים, שכל היינות האדומים והלבנים יסיימו תסיסות ושפיות, ואז, כשיש לנו זמן וסבלנות התפנינו לעשות יין קרח כמו שיין קרח צריך להעשות: עם הרבה הרבה סבלנות וזמן.

כל הסיפור סביב סוג היין הזה נעוץ בטמפרטורה. מה שקורה בעינב כאשר הוא קפוא זה דבר פשוט מאוד: המים, שמרכיבים בערך 90% מהעינב קופאים. הנוזלים שנשארים מהווים בעצם תמיסה שמכילה  בתוכה את הסוכרים וכל החומרים הטובים שעושים את הטעם והארומות של היין. אז בתיאוריה אם נצליח לסחוט את התמיסה המרוכזת הזו ונשאיר את המים בלי הטעמים קפואים נרוויח תירוש משובח ומרוכז ומתוק - שיהפוך ליין קינוח משובח.

אז איך זה היה?

11:00- הענבים מגיעים ליקב מההקפאה. ברור שהם קפואים אז גם הידיים קופאות כשממיינים. מכניסים את הכל לתוך הפרס (מכונת הסחיטה). הדלת נסגרת. מחליטים לחכות עד שמשהו יתחיל לזרום לבד לפני שמפעילים את המכונה. מכינים כוס קפה ראשונה.

19:00- טיפות ראשונות התחילו לצאת מהפתחים. לוחצים על הכפתורים והמכונה מתחילה לסחוט.

19:20- כלום לא קורה. שותים עוד כוס קפה.

19:40- עדיין שום דבר לא יוצא החוצה. בודקים שהמכונה עובדת, שלחץ האוויר נכון ועובד, שהדלת סגורה.

20:10- הסתיים מחזור ראשון של הסחיטה. ליטרים: אולי אחד, וגם זה בקושי. אנחנו נשברים, נועלים את היקב והולכים לאכול.

21:30- חוזרים בכוחות מחודשים ומתחילים לסחוט מחדש. הפעם יותר בעדינות ולפחות זמן בכל מחזור.

23:30- ליטרים: בערך 50.

24:00- גומרים לראות את הסרט הראשון. מכינים קפה מס. 4.

00:30- לבסוף אנחנו מבינים את הבעיה: כשלוקחים שלג ודוחסים אותו מקבלים קרח+קור. אנחנו מחליטים לנסות אסטרטגיה חדשה: לתת לענבים קצת להפשיר ואז לסחוט. להפשיר ולסחוט. פשוט לא? רק שכל הפשרה כזו לוקחת שעה וחצי והסחיטה עוד שעה בערך.

04:00- יש זרימה, מגיעים כבר ל-200 ליטר בערך. אני נשבר ומתעפץ חצי שעה מול המכונה.

06:00- קפה ראשון של בוקר. (בערך 7 שלנו). עושים מדידה של הבריקס ומבינים שהמכשירים שלנו לא מגיעים לרמות הסוכר הגבוהות שיש לנו בתירוש.

06:30- מרימים טלפון לדורון, היינן של עמק האלה. הוא אומר שיש לו מכשיר שמסוגל למדוד את מה שאנחנו צריכים.  

07:00- קופצים לעמק האלה. קפה של בוקר (מס. 9 בערך), קצת מחליפים חוויות וקיטורים על הבציר, העונה, העובדים והיין וחוזרים מהר ליקב, התירוש מחכה לנו.

08:00- מודדים בריקס. עוד לא מתקרבים אפילו ל-32 ואנחנו מתחילים לחשוש שנישאר פה לילה נוסף.

10:00- 600 ליטר, 3 אנשים מאוד עייפים. מקווים שנגיע ל-800 המצופים.

11:00- 24 שעות של סחיטה ועדיין לא נגענו בקו ה-800.

12:00- 800 ליטר, בריקס של 32, ערימה של ענבים שעדיין קפואים בתוך הפרס. סיימנו.
התירוש עובר למיכל מקורר ל-24 שעות של שקיעת מוצקים. מחר נעשה שפייה ראשונה, נוסיף שמרים וניתן לתסיסה להתחיל.

מה יהיה עכשיו? אחרי הסחיטה האיטית והעדינה שמפיקה תירוש מתוק, מרוכז ואיכותי, מתחילה התסיסה. התסיסה מתרחשת בטמפ’ נמוכה יחסית ולוקחת יותר זמן מיין לבן רגיל. לשמרים יש המון סוכר לאכול. ההחלטה על נקודת הפסקת התסיסה תלוויה בשארית הסוכר שנרצה שתישאר ביין. כאשר היא תגיע לרמה הרצויה נעביר את המיכל לקור של 0 מעלות, נוסיף ממש מעט בי-סולפיט והשמרים ימותו. עוד יומיים כאלה והכל ישקע למטה ושפייה נוספת תנקה את המשקעים. אחרי זה סינון עדין ומינימלי והצללה, ותקופת המתנה של כמה חודשים במיכל נירוסטה על מנת לאפשר ליין את הזמן שלו להתייצב ולהתעצב.
אחרי זה נבקבק ונחזיר את הבקבוקים למרתף, לתת להם להתייצב ולנוח עוד תקופה, וכאשר היין יהיה מוכן- נזכה לטעום אותו ולגלות אם הצלחנו לשחזר את ההצלחה של בציר 2006.

לחיים!

אני מזהיר מראש - זה לא הולכת להיות כתבה נחמדה. היא לא הולכת לדבר על יין ספציפי ולא על יקב מסוים. היא לא הולכת להיות מלאה במחמאות ובחנופות, כי נמאס, ומישהו צריך להגיד את זה. הכתובת הרי נמצאת על הקיר כבר תקופה ואף אחד לא מוכן להרים את המבט ולקרוא.

אז חברים, למי שעדיין לא היה מודע למה שקורה פה בארץ, יש לי הפתעה: הבועה הזו, שנקראית “תעשיית היין הישראלית” עומדת להתפוצץ, ובגדול. למה להתפוצץ? כמה סיבות מאוד פשוטות. הראשונה למשל, היא שבמהלך השנים האחרונות נפתחו כל כך הרבה יקבים, ואנחנו נמצאים היום עם יותר מ-200 יקבים, פחות או יותר.

התופעה הזו לא כ”כ חיובית בעיקר בגלל העובדה הפשוטה שהצריכה הממוצעת של יין לנפש לא עלתה בהשוואה לעלייה בכמות היין שמיוצר פה.

יינן נולד - סיבוב האודישנים הראשון
סיבה נוספת לפיצוץ הוא העובדה שמכל מאות היקבים שיש בארץ, אפשר לספור את הייננים שלמדו את המקצוע ויש להם הכשרה מקצועית אקדמאית בערך על שתי ידיים ושתי רגליים. אתם מבינים?! אנחנו מדברים בראש ובראשונה על מוצר מזון, שייצור לא נכון ולא תקין שלו יכול ליצור הרעלות ופגיעות גופניות אחרות. (למשל: תסיסה שלא מבוקרת ולא נעשית בצורה מקצועית ונכונה יכולה ליצור מתנול במקום אלכוהול. מתנול הוא האח הרע של האתנול שהוא בעצם מה שכולנו קוראים לו אלכוהול. ייצור לא חוקי של וודקה ברוסיה ושל ויסקי בתקופת היובש בארה”ב בשנות ה-20 הוביל למאות מקרים של עיוורון ונכויות בעקבות צריכה של מתנול רעיל במקום אתנול).
איזה עוד השפעות יש לייננים לא מקצועיים על התעשייה? אי אחידות באיכות היין למשל. היום, קשה מאוד לצפות את איכות היין שתהיה לנו בשנים הבאות במספר יקבים, בעיקר בגלל מי שעושה את היין ולא בגלל מזג האויר באותה השנה. אפשר גם לקחת סדרות של יקבים ולבחון אותם אחורה על ציר הזמן ולראות קפיצות גדולות מידי ברמות ובאיכויות. אלה תופעות שנעוצות במקצועיות ובהכשרה של יינן, ואפשר למנוע אותן.

טיפול לא נכון בכרמים - ישנם ייננים, שהגישה שלהם לגבי איך יש לטפל בכרם היא לא נכונה. נכון, יש הרבה גישות בעולם והרבה דרכי טיפול בגידול הכרם. אבל ישנן שיטות שהן פשוט לא נכונות ומראות חוסר הבנה בסיסי של המתרחש בכרם או חוסר תכנון לעתיד הרחוק. יינן שמחליט להטיל על הכרם שלו מצבי עקה בכוונה - למנוע מים מהגפן, דילול אגרסיבי מידי, נטיעה צפופה מידי, או בחירה לא נכונה של זנים לאיזורי אקלים שונים,יכול לקבל יינות מאוד עוצמתיים, ולעיתים גם טובים בשנים הראשונות של הכרם. אבל הבעיה היא שכרם לא מסוגלת לחיות ככה לאורך זמן, ולאחר מספר שנים, הכרם תאבד את האיכויות שלה, אם היא בכלל תצליח לייצר פרי איכותי. ואז מה יקרה? שוב נעקור כרם וניטע מחדש? איפה הסבלנות לגדל כרם בצורה נכונה שגם הבנים שלנו יוכלו להנות ממנה? איפה הראיה לטווח הרחוק והתכנון לעתיד?

החוצפה הישראלית
ואני לא מדבר על תעוזה או חוצפה פורצת דרך. אני מדבר על תופעות שקיימות בעולם היין הקטן של ישראל שלא קיימות בעולם הרחב.
למשל - לרוב כאשר מחליטים על יין שהוא single vineyard  (שכל היין מגיע מכרם יחידני), הסיבות נעוצות באיכוית הכרם ובגיל שלה. לרוב, עושים יין יחידני רק מכרמים בוגרות - בנות 10 ומעלה. ישנם יקבים בארץ שלקחו את זה רחוק והחליטו להוציא יינות שהן מכרם יחידני, ולשווק אותן ככאלה, כאשר הכרם עוד צעירה ומי יודע מה יהיה איתה בשנים הבאות. (ואני לא מדבר על יקבים שמייצרים “יין אזורי” -  שזו גישה שמקורותיה נעוצים בבורגון והיא נכונה ולגיטימית גם בארץ, ודווקא מראה על הבנה וידע).

תמחור - שמישהו יסביר לי למה אי אפשר למצוא יין הגון וטוב, כזה שאני יכול לשתות כל ארוחת צהרייים או ערב בלי לשחוט את הכיס? ולמה אני נדרש לשלם קרוב ל-200 ש”ח עבור יין, שאומנם הוא “יין הדגל” של היקב, אבל במחיר הזה אני ארגיש שחבל לשתות אותו. עדיף כבר לקנות יין יבוא שנותן תמורה טובה עבור הכסף שלי. והכי מעצבן אותי זה שיש ייננים, שיש להם את החוצפה לגבות מחירים שערורתיים עבור יינות שהם טובים, אבל לא מצויינים ועוד להעלות את המחירים שנה אחרי שנה, כי הם מרגישים ש”עלו על הגל”.

בקיצור, תתעוררו. יש פה תעשייה טובה ומתפתחת, שמגיעה להישגים מדהימים ומייצרת יינות מדהימים שלא הייתי מחליף בשום יין אחר בעולם. אבל, וזה אבל גדול, אל תהיו פראיירים - אל תשלמו מחירים מופקעים, לא בחנויות ולא במסעדות, אל תאמינו לכל האופנה החולפת של “יקבי הבוטיק” או “יקבי גראז’”, אל תאמינו לכל אחד שמבין קצת ביין וקורא לעצמו יינן, ותהיו חכמים ואל תתפתו לאופנות חולפות. רק הזמן ישפוט אותנו ואת היינות ויקבע מי יהיה יין גדול (ומי ישתה אותו) ומי יהיה חומץ בן יין. והשינוי יתחיל כאשר הצרכנים יצביעו ברגליים, או יותר נכון, בכוסות היין שלהם.

שלכם, דרור.

במילים האלה, פחות או יותר (יש הטוענים שהן גם נאמרו במבטא צרפתי כבד…), ניסח צרפתי עיוור וזקן אחד, האח פרניון, את מהותו של כל העניין - שמפנייה. אין ספק, שבכל העולם המופלא הזה של יין, ענבים, סוגים שונים ומשונים של תהליכים ושיטות ייצור, עתיקות כחדשות, אין דבר מופלא יותר, מסובך ומורכב כל כך, בעל מסורת עתיקה כמו השמפנייה. (אה, וכן, זה הדבר הכי טעים, הכי כייפי לשתות- ראה ציטוט מילותיו של הזקן הצרפתי…).

לקראת הסילבסטר שמתקרב, ערך פורום מלצרי היין הירושלמים (שעבדיכם הנאמן חבר בו, אם עדיין לא הבנתם) מפגש בנושא שמפנייה ושמפנייה בלבד. את המפגש המרתק אירחה מסעדת ה”קולוני” בירושלים, ויוסי בוזנח, איש יקר ומומחה שמפנייה סיפר, סיפר וסיפר, ובדרך נמזגו מספר בקבוקים שלא היו מביישים שום ארוחת יוקרה בלב פריז (או שמפיין). חשוב להודות לחברה הסקוטית וחברת הכרם על העזרה באיתור הבקבוקים שנטעמו באירוע.

אז נתחיל?

האמת היא, שאני מתלבט קשה מאיפה להתחיל נושא שכזה. מצד אחד אני יכול לנסות ולהתחיל לספר על התחושה המופלאה שליוותה אותי במהלך הטעימה של בקבוק אחר בקבוק (משהו בנוסח מילותיו של העיוור מתחילת הקטע), או לנסות ולהקיף את ההיסטוריה של המשקה המעניין הזה. נראה לי שנעשה את זה ביחד.

כדי לנסות ולהבין כיצד התפתח המשקה המיוחד הזה חייבים להבין מה קורה שם, בשמפיין. שמפיין (מהמילה הצרפתית קמפיין- שדה פתוח) היא האיזור הצפוני ביותר בעולם שבו מגדלים ענבים ליין. הטמ”פ הממוצעת בקיץ שם היא 18° ובחורף 3°! כמובן שבטמפ’ האלה לא מצליחים כמעט להגיע להבשלה של העינב, ולכן היינות שיוצרו בשמפיין במקור היו חומציים מאוד ושטוחים מאד. מי שהתחיל עם כל העניין הזה של להוסיף ליין סוכר ושמרים היו הבריטים בכלל, שב-1530 היו קונים הצרפתים יין וניסו לחזק את היינות החלשים והוסיפו את מה שהפך לימים להיות הדוסאג’ (סירופ סוכר שמוסף לבקבוק לאחר התסיסה השנייה וקובע את רמת המתיקות של השמפנייה) יחד עם שמרים, וכך נוצרו הבועות הראשונות.

שנים עברו, אשכולות נבצרו, ואז קם נזיר צרפתי זקן ועיוור שנמאס לו מהיין זבל שהוא ייצר כל השנים, והוא ניסה לשפר את המוצר. מה שדום פריניון עשה, וע”י כך קנה לו תהילת עולם, היה ליצור יין שהוא ערבוב של מספר זנים (השרדונה, הפינו נואר והפינו מונייה - שלושת הזנים של חבל שמפיין), של מספר שנות בציר, של יינות מיושנים (יין ה-Reserve) וליצור תסיסה שנייה מבוקרת בבקבוק - מה שעדיין לא יצר את השמפנייה שאתם מכירים כיום, אבל בהחלט היווה פריצת דרך משמעותית בדרך לשם. הסיבה היתה שבאותה תקופה היו פוקקים את הבקבוקים בעץ או בסמרטוטים, ואומנות ניפוח הזכוכית לא הגיעה לרמת החוזק שנדרשים לעמוד בה בקבוקי השמפנייה, שכאן נכנסות תיאוריות שונות לסיבת היותו של הנזיר הזקן עיוור. (בשיא התסיסה השנייה יש בתוך בקבוק השמפנייה לחץ של 7 אטמוספרות!- כמו הלחץ בעומק של 70 מטר מתחת למים). רק כאשר הבריטים הביאו את השעם לצרפת בסוף המאה ה-18, והבקבוקים יוצרו חזקים יותר, התפתח התהליך צעד נוסף קדימה, והשמפנייה כפי שאנו מכירים אותה היום נוצרה למעשה רק באמצע המאה ה-19 כאשר לואי פסטר (אותו אחד שהמציא את הפסטור) ניתח את התהליכים של התסיסה האלכוהולית ומאז ועד היום לא השתנה כמעט דבר בתהליך ייצור השמפנייה.

אז אחרי שיעור ההיסטוריה הקצר, מה בכלל שתינו שם? אני אצרף את רשימת השמפניות עם רשמים קצרים על כל שמפניה…

Piper Heidsieck Brut
בית שמפניה מפורסם שמייצר שמפניות מעולות, זו ספציפית היתה טובה ועדינה.

Lanson Black label Brut
האמת שאותה שתינו בתור פתיחה לא מחייבת והיא היתה נחמדה מאוד ונתנה פוש טוב למפגש כולו.

Francois gamet Brut
שמפנייה מבית קטן ולא מוכר יחסית, הובאה ע”י חבר מהפורום, שקנה אותה בצרפת לפני כמה שנים. מאחר והיא היתה N.V.- כלומר, לא משנת ייצור, לא ידענו ממתי היא. רק אחרי שהפקק נחלץ, והארומות התפשטו גילינו שהיא מ-91 (!), ויחסית לאחת שהיא בת כמעט 17 היא היתה מדהימה! ריחות עשירים של עוגת שמרים, בצק ופירות מלאו את האף, והבועות היו עדיין יציבות ועדינות, חוויה…

Taittinger Brut reserve
אחת מהשמפניות האיכותיות שנמזגו במפגש, אפילו שזו שמפניית הבסיס של בית זה.

Ayala Zero dosage
אחד הבתים היחידים שמייצר שמפנייה ברמת יובש כזו והיא אכן היתה יבשה במיוחד עם חמיצות גבוהה.

Alexander Bonnet Blane de noirs Brut
שמפנייה שמיוצרת מענבי פינו נואר ופינו מונייה בלבד, מתקתקה יותר מהאחרות ומעניינת מאוד.

Palms D’or Rose 2002
בית שמפנייה צעיר יחסית, אך הוא מפצה על כך בבקבוק מעוצב מאוד ועם הרבה סטייל. שמפניית הרוזה היחידה שנטעמה באותו מפגש והיתה טובה מאוד.

Blanc De Blanc, Golan Heights winery 2001
בוזנח טוען שאין לנו (לישראל) במה להתבייש, והוא צודק. הבלאן דה בלאן של רמה”ג היא אחת מהיינות המבעבעים שמיוצרים בשיטת שמפיין הטובים (והיחידים) שיש, והיא מתחרה ראש בראש עם השמפניות המובילות ששתינו. בציר 99 הוא המוצלח מכולם (אך לא הצלחנו להשיג כזה…) והיינו חייבים לשתות גם אותה.

Bollinger La Grand Année 1999
שמפניית הדגל של המפגש - שנת בציר גדולה של הבית המפורסם, מהסדרה הגבוהה של הבית, הפגישה כוח וצעירות למרות גילה הלא צעיר, והיוותה אקורד סיום למפגש מוצלח מאוד.

אז חברה, חשוב לדעת: השינו במיסוי של מוצרי יוקרה הביא לירידה של 30% במחירי השמפניות והיינות המבעבעים בכלל. אפשר
למצוא היום קוות ולמברוסקים מעולים במחירים שווי נפש ושווה להתחיל לשתות גם דברים כאלה - זה פשוט כיף אמיתי. גם להשקיע לפעמים בבקבוק שמפנייה אמיתי זה נחמד, כי אם לא מחייב.
בפוסט הבא יש מצב שארחיב יותר על עולם השמפנייה והיינות המבעבעים בכלל, שהוא מעניין מאוד ושווה הצצה…
אז שתהיה לכולם שנה נהדרת, טובה יותר ומוצלחת מזו שהיתה, ואל תשכחו לקרוא בקול רם כשאתם שותים- “חבר’ה, אני טועם ת’כוכבים!”…

שלכם כתמיד, דרור

מידי פעם יוצא לי להשתתף באירועים כאלה ואחרים. השקות יין למינהן, טעימות של יינות עולם וביקורים ביקבים הם דבר שבשגרה. אבל לפגוש שגרירים בינלאומיים של מותגים מובילים זו בהחלט חוויה. ולכן, כאשר קיבלתי את ההזמנה למפגש עם השגריר העולמי של חברת הוודקה Grey goose לא היססתי לרגע והגעתי לא למפגש אחד, אלא לשניים. את המפגשים ארגנה בארץ החברה שמייבאת את הוודקה- חברת אקרמן, שאחראית לייבוא של פינלנדיה, בקרדי ומותגים מובילים אחרים.

אין צורך לציין שהמפגש היה מושקע ורציני, שהשגריר העולמי, בחור צרפתי חביב ומרתק בשם דימי, העביר שעתיים שלמות שהתעסקו בהיסטוריה של הוודקה, היסטוריה של גריי גוס, טעימה של גריי גוס אל מול מותגי וודקות פרימיום אחרות מובילות, ולבסוף גם כמה קוקטיילים שהבחור הזה המציא במיוחד בשביל ישראל, שהיו דרך אגב לא רעים בכלל.

אבל העיניין הוא לא רק בחברה הספיציפית הזו (שהסיפור שלה הוא מעניין ופורץ דרך, כחברת וודקה צעירה יחסית שנמכרה במחיר חסר תקדים של 2.2 מיליארד דולר וקבעה את השיא העולמי בהיסטוריה למותג משקה שנמכר אי פעם) אלא בנושא הזה שנקרא וודקות פרימיום.

פעם היו מספר מאוד מצומצם של וודקות, ורובן ככולן היו באיכות נמוכה ביותר. לא סתם למשקה הזה יש את התדמית ההתחלתית הגרועה ביותר. גם פריצות הדרך הגדולות, בראשות המותג הממוסחר והמשווק ביותר בהיסטוריה- וודקה אבסולוט, לא הצליחו להרים את המשקה הזה לרמה שכיף לשתות אותו נקי. כבסיס לקוקטיילים זה משקה מצויין, אבל תראו לי את האיש שיושב על הבר ומזמין וודקה נקייה בלאו-בול. (כוס וויסקי נמוכה). אני לא יודע בדיוק את הסדר, וזה גם לא באמת חשוב, אבל לאט לאט, גם בשוק העולמי וגם פה בישראל פרצו וודקות הפרמיום לתודעת הקהל. לאט לאט נוספו מותגים איכותיים נוספים על מדפי הברים ואנשים התחילו לגלות כמה זה כיף לשתות וודקה נקי, ללא קרח, ולא להתבייש בזה.

חשוב להבין את ההבדל בין וודקה רגילה לוודקת פרימיום או סופר פרימיום- הרבה אפשר לספר ולהסביר על שיטות הייצור השונות, על חומרי הגלם האיכותיים, על הזיקוק והסינון השונה ועל ההקפדה, אבל ההשוואה הכי מעשית היא זו שהכי פשוטה- כנסו לבר, בקשו מהברמן שימזוג לכם שוט של וודקה רגילה (לא משנה מאיזה מותג) וליד זה שימזוג לכם שוט של וודקת פרימיום טובה (רצוי גריי גוס, סטולי עלית או בלוודר לשם התחלה). נסו את הרגילה, שטפו את הגרון במים ואז נסו את הפרימיום- ותרגישו ללא קושי בהבדל. 

אז בואו נסקור מספר וודקות פרימיום שאפשר למצוא בארץ, ולמי שתמיד שנא את המשקה, ובטוח למי שאהב- שווה לנסות ולטעום, יש מצב שתופתעו:

סמירנוף - מייצרת וודקת פרימיום שנקראת Smirnoff black. הם מתהדרים בעובדה שוודקה זו מזוקקת בזיקוק דודי ולא בזיקוק רציף, מה שלא בהכרח מבטיח ערובה לאיכות, אבל היא איכותית יותר מהמותג הרגיל. הגרסה עם התווית הכחולה אגב, היא חזקה יותר ומכילה 50% אלכוהול.

אבסולוט - כחברה שמתמחת יותר בשיווק ובפרסום, אבסולוט יצרה מותג נפרד לגמרי מחברת האם, ולמעט צורת הבקבוק שמזכירה את הבקבוק הקלאסי של אבסולוט היא איננה נקשרת בשום אופן לאבסולוט. הוודקה הזו נקראית Level והיא לא רעה בכלל, אך עדיין לא מושלמת.

Ketel one- היא חברת וודקה פולנית שמייצרת רק וודקות פרימיום שהן אחלה לגמרי, ביחוד לאור תג המחיר שלהן שהוא נמוך יחסית לוודקות הפרימיום האחרות.

Stolichinia - מייצרת וודקת פרימיום שנקראית “סטולי גולד”, אך הקהל הישראלי מתעקש לקרוא לוודקה - “סטולי שחור” בגלל התוית השחורה. הוודקה שבאמת שווה לשתות היא “סטולי עלית” שאי אפשר לפספס את הבקבוק היפייפה שלה והיא בהחלט אחת מהמשובחות שקיימות כיום בשוק.

Grey goose- היא חברת וודקה צרפתית שמקורה בחבל קוניאק (כן, זה של המשקה) שבצרפת, והיא מייצרת וודקה רגילה ובטעמים (לימון, תפוז, וניל ואגס שבקרוב יגיע לארץ). וודקה איכותית ויוקרתית ביותר ושווה בהחלט טעימה, בעיקר הגרסה הרגילה והתפוזים, ותרו על הלימון.

Pravda- עוד וודקה פולנית שנחבאת אל הכלים, אך איכותית לא פחות מהאחרות.

Belvadere- וודקה מדהימה שמגיעה מפולין ולפי דעתי היא אחת מהטובות שקיימות בארץ.

קיימת עוד וודקה אחת, מסתורית לגמרי, שקשה מאוד למצוא אותה בארץ, היא קיימת במסעדה אחת בירושלים ובקרוב בפאב חדש שיפתח בעיר ברחוב הלל והיא נקראת Kauffman. מקורה במזקקה חדשה שהוקמה בשנת 2000 במסקווה והיא יקרה להחריד (וודקת הסופר פרימיום שלהם עולה 250$ במסקווה) וקשה להשיג אותה. מי שנתקל בה, למרות מחירה השערורייתי - היא בהחלט שווה טעימה.

מי שירצה להרחיב את ידיעותיו לגבי וודקה בכלל ופרימיום בפרט יכול לפנות ללינק הבא שיש בו מלא כתבות על וודקה ובכלל…

אז חברה, עד הפעם הבאה, מים קטנים שווים טעימה!

שלכם כתמיד, דרור

ביום שישי האחרון הוזמנתי למפגש של פורום היין הירושלמי (שבמקרה אני גם חבר בו…). הפורום שמורכב ברובו ממלצרי היין מהמסעדות המובילות בירושלים בצירוף כמה חברים ומביני דבר נפגש אחת לחודש ופועל כבר יותר משנה. המפגשים לרוב מעניינים ומתרחשים ביקבים, וכוללים סיורים ובעיקר הרבה הרבה יין.

המפגש הזה דווקא היה לא רשמי ועיקרו היתה ארוחת בשרים משובחת והרבה יין טוב שנלגם בלי לדבר, פשוט לשבת ולשתות.

האירוע התקיים אצל סרחיו, חבר קיבוץ רמת רחל, שחוץ מלארח את המפגש גם חשף אותנו ליקב הקטן שלו וליינות שהוא ושכנו מייצרים, כפי שעוד יסופר בהמשך. בשבילי המפגש כלל כמה יינות מאוד מעניינים שהיו פשוט חוויה מאלפת והותירו בי רושם עז ורצון לשבת ולשתות ולשתות.

עוד לפני שהדלקנו את המנגל פתחנו בקבוק של יקב צרעה - גבעת החלוקים משנת 2005 (מקום העבודה השני שלי…). זהו יין שמורכב מ-100% קברנה סובניון שמקורו בכרם של גבעת החלוקים שנמצא בסמוך ליקב. יקב צרעה שחרט על דגלו את נושא הקשר שבין המקום והיין, ומקדש את עשיית היין כתוצר כמעט בלעדי של האדמה, הכרם והשנה, מייצר בנוסף יינות מעוד שני כרמים: כרם שורש וכרם נווה אילן. בכל שנה נקבע הרכב היינות ע”פ איכות הענבים בכרם באותה שנה ולכן משנה לשנה אתם יכולים למצוא הרכב זנים שונה מאותו הכרם, ואף על פי כן אפשר להבחין ולזהות את הכרמים הטובים והייחודיים של היקב הזה. יין זה, שנלגם די מהר היה מחוספס ועוצמתי, עם הרבה ריחות של אדמה וירק, פירות יער שחורים ומתובלים שחשפו פרי בשל ומתוק בסיומת. היין מאוזן ועדיין צעיר, אבל בהחלט נתן תמורה נאה למחיר וגרם הנאה רבה. (לאתר היקב http://www.tzorawines.com/).

אחריו, קצת לא בסדר הנכון הגיע יין מבעבע שיוצר בשיטת שמפיין (יענו שמפנייה רק מארה”ב) שנקרא בלאן דה נואר - מיקב שאטו סן מישל. אין ספק שהכי כיף זה להשתכר משמפניה. השמפניה היתה מאוזנת, עם חמיצות טובה ומרעננת, בועות עדינות שלא נעלמו גם לאחר דקות ארוכות - פשוט כיף של דבר ללגום ביום חם בשתיים בצהריים (לאתר היקב ועל היינות שלו   www.ste-michelle.com).  אחרי השמפניה שתינו טוליפ - קברנה סוביניון ריזרב - 2005 שהיה בהחלט צעיר ולא נגיש עדיין, עם הרבה עץ בחיך ועוצמה, אך הראה טעמים אופיינים של איזור הגליל העליון ורמזים למורכבות שעשוייה להתפתח. לא מומלץ כרגע, אבל בהחלט שווה לחזור ליין הזה בעוד שנתיים בערך. ראוי לציין את הפעילות החברתית של יקב טוליפ שיושב בכפר תקווה שמשמש כמוסד לבעלי מוגבלויות שכליות והיקב מעסיק עובדים ביקב מתוך הכפר הזה. שווה ביקור. (כתבה מעניינית על היקב הקטן- http://www.israelwines.co.il/Wineries/Winery.asp?WineryID=106)

אחרי זה פתחנו בקבוק מיקב בוטיק קטן וצעיר: טורקאן - הר חלוץ - 2005. הר חלוץ, שנמצא בגליל העליון הוא מקום מושבו של היקב שמייצר שתי סדרות בלבד, הר חלוץ והרי גליל. היין, שהוא 100% קברנה סובניון, נעשה ביעוצו והדרכתו של ברי ססלוב, יינן יקב ססלוב, ויושן עם כפיסי עץ ולא בתוך חבית עץ קלאסית היה נעים וקליל, אך הסיומת נעלמה מהר מידי והיין לא היה מאוזן.

בשלב זה, היינו כבר אחרי כמות לא מבוטלת של בשר והגענו לטעימה המרכזית - היינות של סרחיו. סרחיו מייצר את היינות במקלט ישן ולא שמיש משנות ה-60 שנמצא בקיבוץ. אמצעי הייצור אומנם “פרימיטיבים” ובסיסיים מאוד, אך עדיין הוא מצליח לייצר כמות של כ-600 בקבוקים בשנה, והוא מייצר קברנה סובניון, מרלו ויין בסגנון פורט. הענבים מגיעים מכרמי קיבוץ צובה שבהרי ירושלים, ומיושנים בשתי חביות עץ צרפתיות משומשות. היקב, שנקרא כמובן יקב רמת רחל מייצר יינות שנקראים קטיסמה. אגב, לידע כללי, השם של הסידרה “קטיסמה” של יקב רמת רחל נלקח מהחירב’ה שנמצאת ליד הקיבוץ - בלטינית פירוש המילה הוא “לשבת לנוח” - והסיבה לשם זה הוא שמריה, אימו של ישו, עצרה שם לנוח בדרכה לירושלים, לפני שילדה את ישו…

שני היינות שטעמנו, גם הקברנה וגם המרלו הראו גוף מוצק ואיזון, חמיצות טובה והרבה טעמים של פירות שחורים בשלים, מעט פלפל ירוק וארומות אופיינות להרי ירושלים. טאנינים רכים וסיומת מלטפת תרמו לתחושה של פשוט יינות כיפיים ונעימים לשתות ליד הסטייק שלך. לקברנה היתה חסרה מעט עוצמה אך הדבר יכול להיפטר ע”י שימוש בחביות חדשות במקום משומשות. יינות כיפיים ונגישים כבר עכשיו, באיכות טובה שלצערי אפשר להשיג רק אצל סרחיו. (050-5829329).

לקראת סיום הגענו לווינר הראשון של היום - המלבק. שתינו Trivento - Golden Resrve - malbec - 2004, יין שהוא 100% מלבק מארגנטינה, שהיה פשוט מדהים. המלבק בארגנטינה הוא מה שהסירה בישראל. זהו זן מאוד עוצמתי ומתובל, הרבה טעמים ועוצמות, שממלאים את חלל הפה ונותנים קונטרה מצויינת לבשר טוב ופשוט שיוצא מהגריל. במחיר בישראל של 99 ש”ח לבקבוק - בהחלט שווה לשתות ולהכיר עולם חדש ומדהים.

לסיום האדומים שתינו את היין של אסף פז מיקב ויתקין - פטיט סירה משנת 2003. היין, שנפתח בתחילת הארוחה והועבר לדיקנטר למנוחה של שעתיים לפני שנלגם היה מצויין. לאחר שהוא נפתח הוא הראה טעמים מרוכזים של פירות יער שחורים, ארומות מרעננות, חמיצות מצויינת- יין פשוט אלגנטי ומהוקצע, שעוטף לך את כל חלל הפה ולא מפספס שום פינה, רואים שמי שעשה אותו (כל הכבוד אסף!) יודע מה הוא עושה, פשוט יין אדיר. (כתבה על היקב ועל היינות - http://www.israelwines.co.il/Wineries/Winery.asp?WineryID=115)

לסיום טעמנו שני דברים לקינוח. הראשון, בקבוק שהעביר צמרמורת של התרגשות בגבם של רוב החברים היה בקבוק של Chateau Romer du Hayot - 1998 - Sautern. למי שלא יודע, סוטרן הוא איזור בצרפת שידוע ביינות הקינוח שלו, שעשויים על פי רוב משילוב של ענבי סמיון וסובניון בלאן שנבצרים מאוחר עם כמות סוכר גבוהה מהרגיל ולרוב אחרי שנדבקו בפטריה מיוחדת שנקראת “בוטריטיס צינראה”- הריקבון האציל, מה שגורם לענבים רקובים מגעילים, אבל מלאים בסוכר ובטעמים. היינות עצמם מיושנים 3 (!) שנים בחביות והיין הזה, משנת 98 היה מלטף, אלגנטי, עם צבע זהוב יפה וטעמים של דבש, קרמל פירות צהובים כמו משמש ומנגו- היה פשוט טעים. לסיום שתו שם גראפה של יקב טורס  - Aqua d’Or, אבל אני כבר לא הייתי בהכרה, אז באמת שאין לי מושג איך היא היתה.

אז זהו, היה מפגש אדיר ובעיקר טעים של הרבה יינות. למי שהתחיל לדגדג לו מכל מה שכתבתי- שווה לנסות ולהשיג את היינות המוזכרים, בייחוד את אלה המיוחדים והטובים, שווה לפתוח את הראש לדברים קצת אחרים מהקברנה והמרלו הרגילים שאנו כל כך מכירים ולהיפתח לדברים אחרים כמו פטיט סירה ומלבק, ולעולם יינות הקינוח, שבשבילי, אי אפשר לגמור ארוחה טובה בלעדיהם…

שלכם, דרור.

אני מנסה לכתוב את הפוסט הזה כבר יותר מידי פעמים. כל פעם מתחיל וכל פעם מוחק מחדש. לא יודע מאיפה להתחיל, מה להגיד, איך להציג את עצמי. מפחד לאבד את הסבלנות שלכם כבר במשפט הראשון ומנסה להיכנס לראש של הקורא כדי לחשוב מה יחזיק אותו עד סוף הפוסט הזה.

ונמאס לי. אז מי שזה מעניין אותו, שימשיך לקרוא בכיף. ולמי שאין סבלנות להשקיע כמה דקות ולמשוך עד סוף הפוסט הזה - אז בבקשה.

אז מה, להציג את עצמי? באמת חייבים? אז כמה פרטים קטנים (אל תדאגו, יחשפו עוד בהמשך…): קוראים לי דרור, אני בן 25 וכן, אני ירושלמי. (על כל המשתמע מכך- ויש הרבה). האמת היא שאני חצי קיבוצניק אבל זה כבר נושא לדיון אחר לגמרי.

מה אני עושה פה? טוב, האמת שביקשו ממני לכתוב את הבלוג הזה באתר כזה מגניב של יין אז אני אכתוב גם על יין, בעיקר על הצד המעשי שלו, ואשתדל להימנע מכניסה למסדרונות של פלצנות טהורה, כי זה ממש לא כיף לשתות ככה יין. חוץ מיין יהיה גם הרבה אלכוהול, קצת על העבודה שלי (על שתיהן) ועל כל מה שיבוא לי, או לכם (אם תשקיעו ותכתבו לי פידבקים או מיילים).

אז כדי לקצר ולסיים את הפוסט (איזה כיף, סיימתי!), רק רציתי לאחל לכולם שנה נהדרת ומוצלחת, שתהיה יותר טובה מהקודמת, ובעיקר מלאה ביין ובאלכוהול!

שלכם, דרור.
Drors.blog@gmail.com