לכאורה, היה צפוי להיות לנו ערב די סטנדרטי, המון השקעה, יחסית מעט תמורה, ארוך כמו הנצח ובידיעה ברורה כי גם הערב, ממש בסוף, תמיד יחכה לנו הקרום עם הפירה והבצל עם הסלט…

ההוא מלמעלה החליט לשים את ג’ היפה ב200.

בהתחלה, זה זרם, ממש כמו שדמיינו את זה.
אחרי בק’ יין אחד או שניים או אם להיות כנה הרבה יותר, פתאום קרה.

204 תלו בי עיניים מפלרטטות, שיתפתי פעולה (הרי גם בשביל זה אני פה) רצו שאני ארשים אותם.
אמרתי לו “סגור ת’ספר”. אני כבר יודעת את הסוף.
תסמוך עליי.
ב204 נצפו חיוכים ואף קורטוב של התפעמות.
ההוא מלמעלה אמר שהם נחתו במיוחד על הגג שלנו במטוס פרטי ושהם ממש ממש.
התמתחתי, פתחתי מגירה והוצאתי את המפתח.
דילגתי חיש, פתחתי את הכלוב הנעול ומילאתי את זרועותיי קצת מזה וקצת מההוא.
בהליכת קודש שכזו עברתי דרך עיניו ותהיתי האם זו עוד פנטזיה? או שמא יקרה הערב אירוע שייכתב בדפים?
הוא אמר “גבוה, גבוה” אני חייכתי בערמומיות ונענעתי את דרכי בחזרה עם השלל.
204 בחרו רק גבוה אחד.
אני אחזתי חזק, ליטפתי במבט כל טיפה וקיוויתי.
הוא אוהב?הוא לא אוהב? הוא אוהב?
אמר “אוהב” חייך במבוכה והמשיך בשלו.
כל הערב הרגשתי מוזר.

201 קוראים לי.
201 רוצים אדום, חצי יבש, שירז, אולי אוסטרלי? משהו עם פירות, צבע כזה של יין, נו, את יודעת…
כל מיני מילים יצאו לי מהפה “גאורגיה… בוטיק… ישראלי אולי?” אפילו כמעט פלטתי “קאווה”.
כשהסתובבתי מלמלו “שתביא “הר חרמון” ונסגור עניין”.
חייכתי.

204 שותים.

אני לא זוכרת את 202.
למה?

הפניתי גב ל204.

נשאר לי ה”מוזר”.

203 רוצה רק 3 דברים ממני.
לייט אייטיז. נגיש. מרשים.
And money is not an issue

חייכתי. מוזר.

התמתחתי, פתחתי מגירה והוצאתי את המפתח.
דילגתי חיש, פתחתי את הכלוב הנעול…
בהליכת קודש שכזו עברתי דרך עיניו ותהיתי האם זו עוד פנטזיה? או שמא יקרה הערב אירוע שייכתב בדפים.
הוא אמר “גבוה, גבוה” אני חייכתי בערמומיות ונענעתי את דרכי בחזרה עם השלל.

החזרתי את הגב ל204.

203 מחייך.

פתאום כבר ידעתי.
אז כבר ידעתי ש204 זה לא בשבילי. וכנראה שגם אני לא באמת בשבילם.

אבל אני, מה אכפת לי? יש לי 203.

203 ביקש, קיבל.
203 ייחל והגשמתי.
203 אוהב אותי.

204 קוראים לי.

204 רוצה משהו אחר. מה שהיה שלי היה טוב. אבל…
204 בחר לבחור.
ל204 יש מספיק ביטחון עצמי בשביל לנחות לי על הגג, אבל בסוף הוא לקח לעצמו סתם איזה בקבוק אחר. מאכזב.

ג’ היפה שאלה בתום “את בסדר?”

אמרתי לה שאני מרגישה שנכשלתי.

201 נגמר.

את 202 אני עדיין לא מצליחה לזכור. אוף

203 אוכלים עוגה שמישהו אחר הכין.

גם לי בא מישהו אחר.

204 נעלם.
בטח הניח יד ימין אל חזה שמאל, רפרף בנגיעה (בים מי אפ, סקוטי) ו…פוףףף

אני מעשנת סיגר.
לק אדום.
שותה קברנה סוביניון 1998 של מרגלית.

סוף.

עבר יותר מדי זמן, אין מה לאמר …
בדיוק שנה עברה מאז שהרגשתי את צורת הפותחן צרובה על לחי ישבן ימין לאחר שכרגיל שכחתי להוציא אותו בזמן הנהיגה על הטוסטוס אחרי משמרת.
כן, משמרת אמיתית שכזאת, לא התלמדות ולא בטיח, אחת כזאת שאני רק מחייכת ומדברת על יין והכל פתאום נראה נורמלי.
ניסיתי, באמת שניסיתי להיגמל, זה פשוט לא עבד… זה כנראה רשום לי בכוכבים, כי באמת שניסיתי הכל. ניסיתי לשנות תחום וחזרתי בהזדמנות הראשונה, ניסיתי לקבל על עצמי תפקיד ניהולי יותר בתוך הענף אבל זה נגמר כי:

Workin 9 to 5
What a way to make a living
Barely gettin by
Its all taking
And no giving
They just use your mind
And they never give you credit (דווקא קרדיט, זו לא הייתי הבעיה אבל שאר השיר הולם)
Its enough to drive you
Crazy if you let it

ניסיתי גם לחתום בלשכה כל יום חמישי ב-14:00, ניסיתי לשבת בבית ולאפות עוגיות בשביל כל ילדי דרפור ודרום ת”א ההזויה (וקצת גם בשביל הירכיים שלי).
אבל הנה אני פה, לובשת נעליים סגורות באמצע אוגוסט, מגהצת חולצות, משננת מחירים ושנות בציר וסופרת שולחנות ובקבוקים, מתחנפת לטבחים (כי הם הכלי החשוב ביותר שיש לאישה עובדת) ומסניפה פקקים.

גיליתי השבוע ששום דבר לא השתנה מאז ש”עזבתי”. האדמה לא רעדה וסדקה את המגנום שאטו גולן 2000 (סתם, היום בדיוק נתקלתי בו ותהיתי איך הוא התפתח… מישהו טעם לאחרונה? ממגנום? אורי???) הכל פשוט נשאר במקומו.
גם אני קצת מרגישה כאילו נשארתי במקומי ולא הרבה קרה בזמן שעבר, כאילו לקחתי 12 חודשים מחיי, וסגרתי בבקבוק גדול שאולי רק עוד 9 שנים נדע לאן זה התפתח ומה הטעם.
אמנם לא חזרתי להיות בת 27 פתאום, או לגיזרתי הישנה, אבל אני אקח רק את החוכמה שצברתי והמינוס בבנק ואצעד בבטחה אל עבר העשן סיגר הננשף לעברי בדיוק כשאני רוכנת (לא מצאתי מילה אחרת, עמכם הסליחה) למזוג ללקוח עם הממש-ממש-ממש יותר מדי אפטר שייב יותר מדי יקר, יין זול.

אני רוצה, באמת רוצה להסביר בפעם המיליון בחיי ששרדונה הוא בדר”כ יבש ולבן ושמרלו זאוברמן זה ממש לא מרלו קל ועדין בשום אספקט שהוא, רוצה להסביר שוב למלצרים שאני אמנם לא סומלייה אלא מלצרית יין אבל הם אוהבים להגיד “סומלייה” . טוב, לפחות יום יבוא ותהייה להם תשובה נכונה בשאלת ה”מאני-טיים” בשעשועון זה או אחר :
“מה זה sommelier?”
א. פקיד קבלה במלון
ב.מדינה מוכת רעב
ג. אוצר יין
ד. קללה במרוקאית
ואני בעיקר רוצה משמרות סוערות, כאלו שמתחילות מהר ונגמרות כאילו היו חלום, מהר מדי אבל עם המון אקשן, רוצה “להעיף” בקבוקים, רוצה על כל שולחן בדיוק מה שנכון להם (ולנו…).
אני אשכרה מתגעגעת לחתכים בבוהן מרוב קפסולות שקולפו, לכאבי הפרקים בידיים וכאב הגב בסוף משמרת .
חולני, לא?
אז זהו, אני מכריזה בזאת על התחלה חדשה… מוזר …

ביום שלישי האחרון, במרתף דרך היין בת”א, התקבצה קבוצת מלצרי היין כדי לפגוש את הגב’ קתרין לאונרד - מנהלת היצוא של דומיין בושארד פר & פיס ושל דומיין וויליאם פבר.

הגב’ קתרין במבטא צרפתי הפתיעה את חלק מהנוכחים בכך שבחרה להתחיל דווקא בטעימה של היינות האדומים ורק לאחר מכן עברה ללבנים. למען האמת, שמחתי לגלות שלא רק לי מפריע לפעמים להתחיל ביינות לבנים ולחפש איזון, חמיצות ופרי, ומיד לאחר מכן כשהחיך עמוס להתחיל לחפש ביינות האדומים את הטאנינים שמתחבאים להם, הפה שלי תמיד נשאר עם מעטפת של “חמאה” שמקשה על חידוד החושים לקראת היינות האדומים.

אני בחרתי לציין ברשימה רק חלק מהיינות שנמזגו, את המעניינים ביותר (לטוב או לרע…), לטעמי:

Bouchard Pere & Fils Le Corton Grand Cru 2004
Bouchard Pere & Fils Le Corton Grand Cru 1998
בטעימה משותפת, ה-2004 נתן כ”כ הרבה, גם אף פרחוני, גם פה דובדבני וקטיפתי, גם סיומת נעימה וארוכה וגם מאוד טעים. מעין “הוט-קוטור” של עולם היין. מורכב ומדויק גם יחד. מקסים.
ה-1998 אמנם היה בוטה, אך הפגין מעט יותר מדי מרירות בפה ומעט תוקפנות בחיך.

Bouchard Pere & Fils Beaune Greves Vigne de I’Enfant Jesus 2004
במאה ה-17 ניתן הכרם למסדר הכרמלי והוא קיבל את שמו לאחר שמייסדת במסדר חזתה את הולדתו של יורש העצר לואי ה-14 , מלך השמש, לאימו אשר נחשבה לעקרה.
בייבי ג’יסוס, איפה אתה?… היין רך ועדין, אך לא מביא את הבשורה.

Bouchard Pere & Fils Chambertin Grand Cru 2004
אני חצויה, מצד אחד, באמת יין מעולה, עם פה מצוין , כתפיים ענוגות, רגליים דקיקות, ממש דוגמנית. אך מהסוג הזה שלעולם לא תהייה דוגמנית-על, רק בגלל שהיא צפויה, סטנדרטית, עושה כל מה שהצלם (הכורם?) והבמאי (היינן?) מבקשים, אך אין לה ערך מוסף, בואו פשוט נודה, בר רפאלי… היין הזה הוא - לא !

בסוף השלב האדום של הטעימה, הפתיע אותנו קובי שקד (השקד הלא רגוע במשפחה…) עם Beaune Teurons Premier Cru 1976 שהיה Alive and Kicking , צבע אדמדם נוצץ עם שוליים בגוון חום מתבקש, מעין ממתק תאנים. תמיד חוויה לטעום יינות שכשהם נולדו אמא שלי עוד לא חלמה עליי עדיין…

ועכשיו ללבנים…
טעמנו חמישה, אני אהבתי שניים:

Bouchard Pere & Fils Meursault Genevrieres Premier Cru 2004
אח, הריח הזה מזכיר לי את הטיול שערכנו עם משפ’ שקד שנה שעברה לבורגון, איזה כיף.
הנה יין שהזיכרון הנפלא ממנו (ודווקא מיצרן אחר לגמרי) נותר בי עד היום. קרמי, קלוי, אגוזי, מינרלי. מאוד הרמוני, מאוד מפתה.

Bouchard Pere & Fils Montrachet Grand Cru 2005
במילה אחת : בומבה!

בערב, המשכתי לעבודה, ולקראת תום ה”סרוויס” הגיע לקוח אהוב במיוחד, עם גברת חדשה, שרצתה דווקא יין אדום קל, ואני עוד עם הסיגליות בפה מהצהריים פתחתי בקבוק שמנמן שמאוד מחובר לצד הנשי שבו (או שאולי זה דווקא נ‘ שמחובר לצד הנשי שלו???).
האף, כמעט כמו רוזה, קערת פירות אדומים טרייה שרק נשטפה ועוד נותרו עליה טיפות מים מנצנצות (עם שילוב של זר פרחים לבנים וסגולים שמונח על השולחן בסלון ומפיץ את ריחו בכל חלקי הבית).
הפה, קל, אלגנטי, מורכב, מאוד קיצי, מאוד ישראלי. פינו נואר, שמותיר אותך עם טעם של עוד, מפתיע כ”כ שדווקא פה בארץ הלוהטת שלנו הצליח היינן, ליצור אמנות חדשנית, חדה, עם אמירה.
אפשר לעשות פה יין לא חם (פושר???), אפשר לנסות לבצור מוקדם ולתת לנו יין חד אך מאוזן, והכי חשוב, יין אדום לימי הקיץ החמים !!! אל תגלו לאף אחד אבל אני אפילו מצאתי את עצמי מקררת את היין בדלי קרח, פשוט כי השמש קינאה בי (ישבתי בחוץ, שיזפתי את האף) .

אם איני טועה, חבית אחת בלבד נעשתה מהפינו נואר הזה, טעמנו אותו לפני כחצי שנה עוד בחבית וכבר אז ידעתי שיש למה לחכות .
עכשיו, נראה אם מישהו יידע מיהו היינן המסתורי שאני פשוט מאוהבת בו? מי הצליח לרגש מיזנטרופית שכמותי?

(פרס מובטח לזוכה ! ! !)

היום אני בת 27.
לא חגגתי.
סתם.
לא בא לי.
לרוב האנשים סביבי זה נשמע קצת מוזר.
לי לא.
אז קמתי בצהריים לאט לאט, שתיתי קפה וחשבתי מה אמורים לעשות?
בסה”כ נולדתי. כל ברכת “מזל טוב” מופנית לאדם הלא נכון, לא לי התמזל המזל באותו יום אלא לאימי (שתחיה).
היא זו ש”זכתה” בי.
אני, מה כבר עשיתי בשביל זה?
אז החלטתי פשוט לעשות את מה שלאחרונה עושה לי הכי טוב…
ללכת לעבוד!

נכון, בדרך שמתי את מירי מסיקה בקולי קולות, השקעתי קצת יותר במקלחת שלפני ואפילו לבשתי את מה שאני גם מרגישה בו הכי נוח וגם הכי מחמיא (ד”א, הצליח לי… נראה לי…).
יצאתי מוקדם, עם המון אנרגיה לעבוד, ואם להאמין לתורת ה”סוד” (שהיא, בינינו, כשלג דאשתקד) העולם היה אמור בעיקר היום להחזיר לי אפילו במעט. אבל אז הבנתי שיש לעיתים מאד רחוקות משמרות כאלו שלא יודעות מה משמעות מערכת היחסים ביניכם. הן מהסוג הזה שלא ממש הבין עד הסוף את מהות התפקיד שלי.

אז לא ממש מכרתי יינות כפי שאני יודעת, אלא בעיקר פתחתי בקבוקים מאוד לא מקוריים… ואז בא לקוח בחליפה שהביא איתו שני בקבוקים מהבית.אהבה ממבט ראשון בינינו זו לא הייתה. (יש לי כבר שם לבלוג הבא שלי : ” הם מ-פ-ח-ד-י-ם !!! אבל למה בעצם?”).
האדון בחליפה הביא איתו “הו-בריון” 88. ועוד איזה סנט אמיליון 01 איזוטרי (משמע: הצלחתי לשכוח).
נכון, לא טעמתי מימיי את שניהם אך הגיון בריא שכזה תקף אותי והצעתי לו שנפתח את שניהם כבר עכשיו ואף נעביר את ה”הו-בריון” לדקנטר בעדינות רבה. הצעה זו נדחתה על הסף.
לבסוף, זה קרה. זכיתי לשחרר את הפקק של ההו-בריון אבל לכיוון הלא נכון…
אדמומית קלה נצפתה בפניי, ומיד זינקתי לחפש את אותה מסננת כסופה שכבר הרבה מאוד זמן לא יצא לי להשתמש בה. לאחר מס’ דקות הנוזל נמזג לדקנטר ומשם היישר לכוסות הסועדים ואף אני, זכיתי בטעימה.

זו הנקודה שבה הייתי יכולה לכתוב על היין:
“… חבל שלא נתנו ליין קצת מרחב מחייה. הייתי יכולה להיות ה”שוגר-מאמא” של בן ה-20 הזה למשך זמן ארוך יותר ואף הייתי נהנית יותר.
הצבע העיד על יין בוגר אך עדיין חי, מעין טבעות של חום מתבקש בשוליים אך הלב “סיקרא” (אם יש פה מישהו שעדיין לא יודע מה משמעות המילה נא לגשת ליקב קלו דה גת בדחיפות), האף הפיץ את ניחוחות בורדו (שייק’ה המלך אמר שהוא מריח משהו ממש מסריח, אני אמרתי רפת והוא צחק כרגיל), בפה מקבלים איזון טוב של חמיצות ופרי שופע, אך הסיומת מעט מאכזבת. יש לקחת בחשבון כי היין נפתח רק לפני כמספר דקות ויש לתת לו הרבה יותר קרדיט.”אבל, נו באמת, ככה אתם מכירים אותי? אני פשוט אכתוב שטעמתי היום עוד יין שלא הכרתי ומי יודע אם אי פעם הייתי מכירה…הסנט אמיליון גם הוא נמזג ואף זכה לתשבוחות מפי החליפה. אך מה רבה הייתה הפתעתי כאשר לאחר שהשולחן כבר עזב את תחום המסעדה ניגשה אליי המלצרית כולה נרגשת ואמרה “תראי, הוא השאיר לנו חצי בקבוק!” ובכן, אני כפולנייה אסלית, מיד ניגשתי לבדוק מה לא בסדר עם היין?
וואו, “קורקי” כמו שרק “קורקי” יכול להיות (כזה שאפילו אני מזהה).ועכשיו מה עושים עם היין ?
עושים סבב בין כל המלצרים והברמנים ומנסים להסביר מה אמורים לחוש או מהם התסמינים של המחלה?
לא, מסכנים, מה הם עשו רע עכשיו בחצות להתחיל להקשיב לבלונדה המשוגעת שכל הערב רק מבלבלת את השכל עם מילים שאף אחד לא מכיר, זו שמאנישה יין (לא, זו לא טעות כתיב) או מנסה להסביר איזה “צבע” אפשר להרגיש בטעם?
אז ויתרתי להם.

(שימו לב, תפנית קלילה מהעלילה, אחת כזאת ללא פואנטה…)

לקראת תום הערב, מעט לקראת 01:00 לפנות בוקר זכיתי בברכה הצפויה, שורה של קינוחים אשר “נעקצו” ע”י עשרות זיקוקים מצאו את דרכם היישר מן המטבח אל שולחן 46 בלב המסעדה.
מיטב המלצרים הקסומים שלנו נתנו את קולם בשירה ואף מס’ לקוחות זכו להצטרף למקהלה. אחד מלקוחות הבר הוותיקים שלנו אף הפציע בריקוד “פרוע” עם שגיא (האוסטרי הכי מרוקאי שיש). היה מצחיק…
לא יודעת איך זה קרה, אבל לפתע מצאתי את עצמי על כסא, סביבי התגודדו כל הגברים שלנו (והגברים שלנו הם יחידה מובחרת - בנות לתשומת ליבכן… ) והשאר כבר היסטוריה לשמחתי!
ומאז כל מה שקרה מסתכם במילה אחת שצצה לה מספר פעמים: הנסי .

אז זהו, לא חגגתי, עבדתי.
לא מכרתי יין מעניין, הכרתי.
שתיתי הנסי, לא השתכרתי.
חזרתי הביתה.
אכלתי ארטיק שוקולד מטורף.
כתבתי .
לילה טוב ומזל טוב מאמא שלי.

קשה להאמין שכבר עברה שנה שלמה…שיו…

בשנה שעברה הכרתי פה אנשים שיקרים לליבי עד עצם היום הזה וכנראה לנצח, בימים האלה ממש בשנה שעברה טעמתי את רוב היינות שליוו אותי יום-יום או ליתר דיוק, ערב-ערב (בעבודה) ובשנה שעברה היה כבר חורף אמיתי בחוץ.

והיום, איזה כיף שעדיין מרגיש סתיו בחוץ, כי הכי כיף זה להתאהב בסתיו, נכון ?

אז אני מאחלת לך, תערוכה יקרה שלי, שתצליחי לפחות כמו שנה שעברה ונספיק עוד לדבר עלייך כשנקבל את ההזמנה ל”סומלייה 2008″ ולהגיד כמה חשוב שאת פה, וכמה חשוב שאת כמו שאת…

אבל חוץ ממך, תערוכה שכמותך, יש עוד כמה איחולים שדורשים להשמיע קול כך שתיאלצי להסתפק בכך! (אלא אם את מעדיפה שאני אתחיל להחמיא גם ל”הורים” שלך שנוהגים להישאר כשותפים שקטים אך שולטים, ומכיוון שאני כבר מכירה אותך ויודעת שאת לא ממש אוהבת להיכנס לתחום הזה אני פשוט אמשיך הלאה).

היין
נכון, המטרה של ייצורו ומכירתו היא שהוא ימכור את עצמו אבל כמו שחנוך לוין כתב פעם “איש עומד מאחורי אישה יושבת” (כי אם תחשבו על זה אז, יין זה קצת כמו אישה, יכול להיות רך או תוקפני, עגול, מורכב, אבל הכי חשוב הוא שטעמו נתון לפרשנות אישית בלבד והכי חשוב זה שבסופו של היום או שאתה אוהב אותו או שלא!).
אבל אם במקרה תתאהבו בו, אפילו רק לרגע, אז כדאי שתעצרו להכיר את מי שיצר/ה אותו כדי לתהות על קנקנו : “למה התכוון המשורר/ת?” (מקור לא מקורי : המורה יפה מיטלפונקט, שיעור ספרות כיתה י”א, יום רביעי או יום אחר, בשעה לא מוקדמת מדי, בטח שנייה לפני שיעור משחק) ואף לנסות ולברר איך את/ה שם/ה את ידך על בקבוק המכיל את הנוזל הנכסף מאותו אחד או אחת שנבחר/ה ללוות את מושא האהבה שלך מהיקב אל מועד הפרעון.
אז הלוואי שהשנה יהיו יינות מרגשים, כאלו שאני לא אשכח בחיים, אבל גם כאלה שסתם אני מאד יאהב לאהוב עד הסתיו הבא לפחות…
הלוואי שמיטב יינות ישראל ימשיכו להוכיח לנו שבסופו של יום זה כל מה שנרצה לשתות ושמולם יעמדו זקופי חזה שחקני הרכש שיובאו אלינו היישר ממדינות עם כוח או עם קסם, כך שנוכל להפתיע באמצע השיחה גם עם איזה יין ששפת אימו היא אמנם שפה רחוקה כ”כ אך נמצאת אצלנו ממש על קצה הלשון. הלוואי…

המציגים/ות
האיחול אליכם קצר יותר, כי אתם/אתן חייבים/ות לחזור כבר לעבוד, אז רק הלוואי שתחייכו, תזכרו גם ליהנות מכל העסק, ובקשה אחת קטנה ממני, לא בתור נציגה של אף אחד אלא רק בתור עצמי -  נכון, אני שם גם בגלל העבודה שלי, אבל בכל זאת, אל תשכחו שגם אני ושכמותי באנו בשביל לנשום קצת אוויר של יין כי אנחנו פשוט אוהבים את זה!

המבקרים/ות
הלוואי ש:
תטעמו בנינוחות, כי לא תמיד יש הזדמנות שנייה לרושם ראשוני.
תשתו מים.
תנסו לא לבקר (מלשון: ביקורת), פשוט תבקרו (מלשון: ביקור).
תצאו לשאוף אוויר מדי פעם.
אחרי היומיים האלו תבינו שאין רגע מנוחה בעסק הזה כי יש כ”כ הרבה יין חדש שצריך להוסיף לתפריט עכשיו.
תטעמו.
תקשיבו.
תגלו עולם, גם של יין וגם של אנשים.

לחיים!

כמו תמיד אני באיחור… לא ברור לי למה אבל כבר מהיום הראשון של כיתה א’ (יש תמונות כהוכחה, תאמינו לי!) אני מאחרת. תמיד אני שנייה אחת אחרי כולם. אז גם לבלוג שלי לקח חודש חודשיים. כל מה שאבקש מקוראיי, שאולי יום אחד יהפכו להיות קוראים נאמנים, זה קצת סבלנות. אני עושה הכל אבל לאט (ולא רק כשאני קמה בבוקר)…

אז ה”טריגר” לכתיבת הבלוג הראשון הוא יין. כן, אני יודעת שזה מפתיע אתכם אבל מעבר לכתיבת שטויות על עצמי אני אתבל מדי פעם בכמה מילים על יין ועל איך אני רואה את המצב. אז בואו נתחיל…

בתור מלצרית יין אני זוכה לשתות יינות הזויים שכאלה שמיטב לקוחותיי מביאים למסעדה. יש לי לקוח אחד (שאם לומר את האמת אני אפילו לא יודעת את שמו המלא) שמאז שהוא “גילה” אותי ואת החינניות שבי, הוא מביא לי רק את היינות הכי מוטרפים (לאו דווקא יקרים, בעיקר מתיישנים) שיש לו במרתף. הפעם הוא הביא קברנה סוביניון 1989 מבית היוצר של “גמלא” - יקבי רמת הגולן.

הוא הביא שני בקבוקים והפך אותי לסקפטית כפולה… מה אני אגיד, היין היה לא פחות ממצויין (בבלוגים הבאים אני מבטיחה להסביר לכם מדוע אני אישית לא מאמינה בציונים מספריים אלא רק בסופרלטיבים מילוליים).
הבקבוק הראשון נתן בטעימה ראשונה כמעט את הכל, יש שיאמרו הרבה יותר מדי - מעט מהר מדי… אבל כשחושבים על זה מה עוד אפשר לבקש מיין שכזה ועוד במסעדה, כשאתה רוצה אותו נגיש ומוכן, שידבר בשפה שלך ללא התאמצות כדי שבאמת יוכל להיות מלווה אידיאלי. כבר השקעת בו בטיפול הולם במשך ה-19 שנים האחרונות ועכשיו כל שנותר הוא לקבל בחזרה, לא?
הבקבוק השני היה סגור מאוד בהתחלה, ואני חייבת להודות שלא יצא לי לשוב אליו מאוחר יותר בגלל “פיק” רציני במסעדה (מה לעשות, החיים זה לא פיקניק) אבל יושבי השולחן הבטיחו לי שהוא נפתח לאחר כרבע שעה ונתן את מלוא כוחו.

טוב, נראה לי שזה מספיק דיבורי יין לפעם אחת, אבל עכשיו אני מעבירה את הכדור אליכם, קוראים יקרים שלי, אני אשמח מאוד אם דווקא אתם תהיו אלו שיגרמו לי לכתוב על נושא זה או אחר שמעניין אתכם לדעת על עולמה של מלצרית יין , בת 26.5 די מנוסה ומאוד דעתנית. על מה אתם הייתם רוצים שאני אכתוב???  “Your wish is my command” …