הבלוג של רועי שני

סוף הקיץ

1/09/2008 מאת רועי שני

הקיץ אוטוטו נגמר וקצת קשה לי עדיין להיפרד מהלבנים והרוזאים שאפיינו את החודשים האחרונים.
על נפלאות האפרול כבר כתבתי, והשנה הקפדתי איתו לאורך כל הקיץ, כמעט בכל וורסיה אפשרית. החוויה שלי עם אפרול היא מענגת ולא מחייבת. קצת כמו סטוץ. אני משוכנע שאחזור שוב לאפרול בקיץ הבא.

הקיץ הזה התחברתי גם למבעבעים. אבל מסתבר שלא רק אני, זה כבר כמה שנים שבכל העיר יש מגוון מבעבעים מהארץ ומהעולם ולדעתי זה מעולה. אבל יש בעיה- כולם באיזו פיקסציה לא ברורה על הקווה הספרדית, שלי היא פשוט לא עושה את זה. גסות רוח מסיפולוקס, ועוד פתחו מקומות בעיר על טהרת הוולגריות המבוקבקת הזאת, בהם מתגודדים עשרות  צעירים שדופקים את הראש עם קוות פטישים ב-60 שקל לבקבוק. מבחינתי כבר עדיף למברוסקו רוזה שקונים 4 במאה על קווה לא מוצלחת. אני בטוח שיש קוות מצויינות וכו וכו, לי לא יצא לטעום מהן עדיין.
בשבילי פרוסקו פשוט וסביר עדיף פי מאה על קווה, אבל גולת הכותרת הוא הזקט הגרמני (Sekt), שלא הזנה את עצמו לדעת כמו הקווה, ולדעתי הוא שם את כל שאר המבעבעים הקז’ואלים בכיס הקטן. לזקט אני שומר פינה חמה מחוויות הקיץ בפארקים בגרמניה ואוסטריה. בסביבות אחר הצהריים מתפרקד המון על דשא, ולמרגלותיו מונחים בקבוקי זקט מקוררים.

הזקט היחידי שאני יודע שאפשר להשיג בארץ זה ה-Louis Guntrum Traditions Sekt Riesling Brut 2006 שקיפיס מייבא. שמעתי שהוא מביא עוד אחד יקר יותר אבל אותו לא יצא לי לטעום. הזקט הזול עולה בסביבות 140 ₪, שזה בכלל לא זול לזקט פשוט, אבל בתמורה מקבלים בעבוע יציב, קטן, עדין ונעים, טעם פשוט ויחסית שטוח בהתחלה, שכנראה נבע מקירור קשה של הבקבוק לפני הפתיחה, ועם הדקות הוא נפתח למשהו רענן, צלול ומאופק שלוקח לחמצמצים ומקסים ביובש ובמינראליות שלו.

בניגוד לשנים קודמות, השנה נמנעתי כמעט מכל מה שקשור לגוורצטרמינר כי הענב הזה יצא לי מכל החורים, בעיקר גוורצים מז’אנר אלזס עם אותו מרקם קצת כבד וניחוח נעים אך מעיק אחרי שני שלוקים.
למרות זאת, אני חושב שכבר התייחסתי פה לגוורץ הקונטרוברסלי של רד פואטרי, טעמתי אותו לראשונה בטעימה של טרואר והיה עליו קטע מרענן ודיי מגניב- תסיסה קלה וריח הדרים. השבוע יצא לי לשתות ממנו שוב, הפעם גם יצא לי להסתכל על הבקבוק הכחול והנורא יפה, אבל איכשהו פחות התחברתי ליין עצמו. הוא היה קצת שטוח ומריר. בכל מקרה אני מבסוט מהאומץ של בעל היקב שייצר יין בסגנון איטלקי-טרי, עם תסיסה עדינה, הימנעות מכימיקלים וסטייה מכיווני הטעמים המקובלים.
בעניין הגוורצים, אני חייב לסייג ולומר שדווקא הבלנד הלבן של טוליפ (70% סוביניון בלאן ו-30% גוורץ) לקח למקום חדש ומהבקבוק הזה לא הייתי מתנגד להספיק עוד איזו טעימה לפני הסתיו.

Aperol

19/07/2008 מאת רועי שני

הבית שלי, בשונה מהצימר היוקרתי של הר שלוק, ממוקם על גג מעט עבש בדרום העיר. אף פילוסוף רציני לא ישקול אפילו לבקר אצלי, כי אחרי הכל, בכדי להגות רעיון בקנה מידה של הקטגוריקל אימפרטיב יש לקבל את ההשראה מסעודה הגונה במרפסתה של איזו גברת גלילית עם צמה עבותה ואפורה שמלקטת צמחי תבלין בואדי, ולא במסעדה של סבתא פרסיה עם ציפורניים לא כל כך נקיות שנמצאת פה במעלה הרחוב.
אפילו אם הייתי פותח כרטיס באתרי ההיכרויות של הפילוסופים, והייתי מותח טיפה את המציאות ומציע אירוח על גג אוורירי ופורח בניחוח הלבנט, אני מניח שהכי רחוק שהייתי זוכה זה לארח את מרגול, הוגת דעות יחסית חשובה, לערב תחזינה מלווה בג’עלה.

ממורמר ופגוע מהתעלמותו הגסה של עמנואל מהגג שלי, הרגשתי שאני חייב להתרחק מהכל ועליתי על הטיסה הראשונה לוורונה בדרכי לפאדובה, אהבתי.
אחרי שופינג בוקרי של וילונות קרושה עם מוטיבים נוצריים, חיפשתי פינה מוצלת עם נוף קלאסי שישכיח את העלבון. התמקמתי לי באחד מבתי הקפה בכיכר השוק. בעודי ממתין למלצרית שמתי לב שכל עשרות האנשים שישבו בבתי הקפה הפזורים בכיכר אוחזים, בלי יוצא מן הכלל, בכוסות גדולות מפלסטיק שקוף וקשיח עם משקה כתום בתוכן.
לרגע דימיתי שאני בכלל במתחם הקבר של ברוך גולדשטיין בקריית ארבע וכולם פה שותים משקה כתום לאות הזדהות נגד ההתנתקות. כשהמלצרית הגיעה התעשתי וביקשתי גם מהמשקה הכתום הזה.

טו מייק א לונג סטורי שורט- מדובר בסוג של קוקטייל-שפריץ המכיל שליש יין לבן, שליש סודה וגולת הכותרת- שליש Aperol, שמעניק לו את הצבע הכתום, את המתיקות העדינה ואת הקווים המרירים-חמצמצים. מקורו של האפרול הוא בפאדובה והוא אפרטיף בן בערך 100 שנה המכיל 11% אלכוהול ועשוי מעשבים ופירות. הוא ממשפחת הביטרים, ועל כן מזכיר קצת קמפרי, אבל אין ספק כי הקמפרי הוא אחיו התוקפני של האפרול המעודן והמדויק.

מה שגאוני באפרול הזה זה שכל מה שנדרש זה כמה טיפות שמשדרגות מייד כל יין סופר לבן ומג’וייף לתענוג קייצי, קליל ומרענן. יש מלא קוקטיילים שאפשר להכין מאפרול. אבל בשבילי הנוסחה הקלאסית של שליש-שליש-שליש עם הרבה קרח עושה את העבודה, ולאחרונה גם גיליתי שכמה טיפות ממנו מוסיפות טוויסט נעים לג’ין טוניק.

בדרך הביתה הצטיידתי בשלושה בקבוקים כי אז עוד לא יבאו אפרול לארץ. היום כבר אפשר להשיג אותו פה תודות ל-י.ד. עסקים, רק שהם תמחרו אותו קצת בלי קשר והוא עולה לצרכן בסביבות ה- 160₪, מה שהופך אותו לחומר יקר שמתנגש עם המהות הקאז’ואלית שלו. השמועה אומרת שהמחיר אמור לרדת משמעותית בימים הקרובים. נחיה ונראה. אבל עד שהמחיר ירד, אצלי מרגול תקבל מקסימום עראק.

aperol-spritz-480b.jpg

טעימת טרואר בפרי הגפן

15/05/2008 מאת רועי שני

כשהטלפון צלצל כבר הייתי עם רגל אחת מחוץ לבית, בדרך לפגישה עם מכר במסעדה לזבו-צמחונית בפאתי נווה צדק. רווח לי כשהבנתי שלא רחוק מהמסעדה, מתקיים ערב טעימות של טרואר ב”פרי הגפן”, כי אחרי “המבורגר” מסגסוגת של סוגי סויה בלחמניה חומה שאת החיטה הם מנביטים במקום, לא יזיקו כמה כוסות יין לאיזון.

אחת ההנאות שלי מהבלוג הזה, מעבר לחוויית היין והרווית הסקרנות התיאורטית שלי, זה שאני לאט לאט מתחיל פה ושם להכיר פרצופים, שמות ואנשי יין, וכאדם שמטבעו אוהב שכל דבר מונח במגירה מתאימה - מיפיתי באופן גס את ההרכב הסוציולוגי של שדה היין ישראלי. בגדול, אני מזהה ארבעה סוגי טיפוסים, מאוד שונים זה מזה, באירועי היין:

  • - הדור היחסית צעיר: מלצרי ומשווקי יין
  • - הדור היחסית בוגר: חובבי וצרכני יין
  • - לובשי הפלנל והג’ינס: יצרני היין
  • - לובשי חליפות/בגדי-הערב: אין לי מושג מי אלו.

אם אני חושב על זה, אז כבר בתערוכת ציוד היין 2008 TEC-ENOLOGY, שמתי לב שחצי מהנוכחים היו חקלאים. וכנצר לאב ולסב שעבדו את האדמה לפרנסתם אני מרגיש נוח בסביבתם של אלו שמתלבשים “חגיגי” עם חולצת כפתורים משובצת.

בטעימה של טרואר, מאחורי חלק מהדוכנים עמדו חקלאים שהציגו את מרכולתם, קצת כמו בשוק איכרים אירופאי של סופי שבוע. הרשים אותי שלמרות שהם עמדו שם ערב שלם והסבירו שוב ושוב את אותם ההסברים - נדמה כי לא נמאס להם, וכל פעם מחדש הם באמת התכוונו למה שהם אמרו.
אולי כדאי לסייג את ההנחה האסוציאטיבית הזו בעובדה שטרואר משווקים יקבי בוטיק יחסית קטנים, והדרייב שלהם לקבל הכרה ולהתפתח - עז.  �
מכל היינות אני רוצה לציין כמה בקבוקים שהשאירו עלי רושם. כל אחד בדרכו:

הראשון - נמרוד קברנה סוביניון 2004 של יקב שניר, מכרם שעל, שנדמה לי שזה אחד הכרמים הכי צפוניים בארץ. אני הרגשתי ביין הזה לא מעט מן המצודה הצלבנית הזאת בדרך לחרמון, עם האבנים הישנות שמונחות בראש הר, אדמה שחורה, מטעי דובדבנים ושיחים של פטל בר. היין הזה הוא פול פאוור שכמעט ומבקש שתונח לצידו קדרת חזיר בר חומה.

היין הבא שסימנתי הוא מהקצה השני של הארץ, עבדת, מרלו מבציר 2005 של יקב בן-שושן. הכרם ממוקם בהר הנגב וכמו בנמרוד, גם לבקבוק הזה חדר הטרואר, ותסלחו לי על הפאתוס אבל היו בו קווים מדבריים, אדמת לס, עיניים שחורות של בדווית, חיים קשים ושיטפונות. יין מעניין.

ההפתעה הגדולה שלי מאותה טעימה הגיעה בכלל ממרכז הארץ, מכרמי יוסף. בדוכן של יקב רד פואטרי הציגו לראשונה גוורצטרמינר שייצא בקרוב לשוק, וטעמו- על גבול הביזאר. קודם כל הוא בעל תסיסה עדינה, אבל מורגשת, כי לדעתו של היצרן לא צריך סתם לתקוע כימיקלים שיעצרו את התהליך, מה שהזכיר לי את משנתו של האנולוג האיטלקי, פרנצ’סקו טפרלי, מכמה פוסטים למטה.
שנית- בין החומר הזה לבין גוורצטרמינר, כמו שאני מכיר, אין כמעט שום דבר משותף. היין היה פחות מתוק, חד, לא מתחנף, מרענן ו…עם ארומת תפוזים. לא ברור.
מה שבטוח שאני חייב לשים יד על כמה בקבוקים כאלה כי נראה לי שהוא פשוט פיקס לקיץ על הגג שלי.

לפינאלה טעמתי מגולת הכותרת של רד פואטרי - שרונה  2005 (כן, כן, דיויד ברוזה בלה בלה). כבר אחרי השלוק הראשון הבנתי שגם השופטים של אשכול הזהב הם לגמרי into נמלים כי היין הזה, שזכה מקום ראשון בקטגוריית בלנד חופשי של יקבי בוטיק קטנים, מקפל בתוכו קן נמלים שלם, או במילה אחת: תענוג!

סיפור לחג

17/04/2008 מאת רועי שני

כשהייתי בן 5, בגן חובה, אני ושני חברים טובים נהגנו להתכנס מידי פעם בתוך אחת מהחביות שהיו פזורות בחצר ודימינו שאנחנו כלואים על אי בודד והמטרה שלנו היתה לשרוד.
לקחנו את המשחק דיי ברצינות וחווינו לא מעט רגעים מרעישים, למשל, בשביל להשיג מזון לכדנו נמלים (מהסוג הקטן, נדמה לי שקוראים להן נמלים בונות) ופעם אחת אפילו העזנו ואכלנו אחת.
אני יודע שזה נשמע לא משהו- אבל חליק, היינו ילדים.

למה אני מספר את זה? כי האף שבא אחרי שלועסים נמלה הוא בלתי נשכח והזיכרון של ארומת הנמלים נצרב בי.
השנים עברו, עד לשנת 1996, בה אותה נמלה אומללה שגרסתי צצה שוב באפי כשטעמתי בפעם הראשונה “מרגלית” במסעדת קרן זצ”ל.
ההפתעה היתה מאוד גדולה, ומאותו ערב “יין נמלים” הוכרז כערך. עם המטראז’ והניסיון גיליתי שיש ז’אנר שלם של יינות נמלים עם כל מיני איכויות וגוונים, ולמרות שיצא לי מאז לשתות לא מעט יינות עם אף נמלים, קשה לי לשים את האצבע ולתאר מה הוא בדיוק אותו ניחוח. אם אני ממש מנסה אז זה אולי תמהיל הרמוני של קליפה שבורה של שקדים ירוקים עם הבל לח של זרעי פרג טחונים וכל זה מלווה בתחושת עוקץ עז-מריר בריריות האף.        

עם השנים איבד מרגלית מאיכות הנמלים שלו, קרן נסגרה (חצי דקת דומיה לזכר הבלאן מנז’ה) ואני כבר השלמתי עם העובדה שהאף שלי כהַה, וחוץ מאיזה בקבוק שנקרה לדרכי פעם במלא זמן - לא אזכה עוד לאותה עדנת נמלים.
עם ההשלמה הזו חייתי יחסית בשלום עד אותו ערב, לפני מספר שבועות, בו יצאתי לשתות עם חברים, ובמקרה, הצטרף חבר שלהם שהוא גם יינן סימפטי מיקב מכובד - אבל שיודע טיפל’ה יותר מידי. איכשהו השיחה התגלגלה לה לנמלים, ובאבחת מילה אותו יינן קיפל את זכרונות הילדות הנוסטלגיים שלי, חוצי זמן, פה ואף, לנוסחה כימית פשוטה. לטענתו, נמלים מסנתזות בגופן חומר המכונה ‘חומצה-פורמית”, שהיא בעלת אותו ריח אופייני, וישנם יינות שמכילים כמות זעירה מאותה חומצה - ובעד זה הריח.
חזרתי הביתה, חשדן משהו, ונכנסתי לוויקיפדיה. כבר במילה הרביעית נוכחתי כי היינן לא רק צדק - הוא דייק: בוויקיפדיה מכונה אותה תרכובת גם ‘חומצת נמלים‘.

וכך, “קליפה שבורה של שקדים ירוקים עם הבל לח של זרעי פרג טחונים”, הפכה במחי משפט לתרכובת כימית, ועל הדרך התפוגגה לה פנטזיה נוסטלגית שטרחתי לסחוב כל כך הרבה שנים.
מי שמסתקרן ורוצה להבין מהי אותה ארומה יכול לפתוח את הקברנה סוביניון, גראן רזרב 2003 של בן חיים (שהוא *דווקא* לא רע), אבל יש לקחת בחשבון שכנראה החומצה הזאת נדיפה כי בפעם האחרונה ששתיתי אותו היו בכמה דקות הראשונות מלא נמלים באף, אבל לקראת מחצית הכוס, שהיין התחיל להיפתח, הנמלים התאיידו כלא היו.�

יראון, הרי גליל 2001

29/03/2008 מאת רועי שני

שישי לא היה לי כח לצאת מהבית. למרות כל התוכניות, כשהגיעה השעה 22:00 הבנתי שאני, מהטרנינג, לא זז. בתחושת אשמה קלה סימסתי התנצלות על ההברזה וקבעתי להפגש ביום אחר.

הבית נקי, הכלב כבר אחרי הסיבוב הלילי, וכל מה שהתחשק לי זה איזה בקבוק נעים וסרט במצב מאוזן. התלבטתי גם איזה סרט בא לי וגם איזה יין לפתוח. למרות שנשארו לי עוד כמה אדומים מעניינים מהביקור באיטליה, החלטתי שזו הזדמנות טובה לנסות שוב את יראון, ולפי הוויבס שהוא יביא בשלוקים הראשונים אבחר סרט.
לא הייתי צריך ממש לחכות לטעם שלו בשביל לבחור סרט כי כבר במזיגה לכוס, צבעו העז והצמיגות שלו, שנראו לי כמו דם של מעשן שלא שתה מספיק מים, לחצו אצלי על כפתור הדרמה והבחירה באלמודובר נראתה לי הכי מתאימה. 

אני זוכר לפחות פעמיים בהן שתיתי את יראון בעבר ואולי עוד פעם נוספת. הזיכרון שהיה לי ממנו שהוא יין חביב אך משעמם, כי אני, עם נטייתי לחבב פצצות טעם, איבדתי בו עניין כבר במהלך הכוס הראשונה.

או שהיין שהתבגר עשה את ההבדל, או שזה בכלל החיך שלי שהתבגר, אבל יראון 2001 נתן לי את מה שרציתי. קודם כל, זה לא רק שהוא נראה כמו דם סמיך, הוא גם מרגיש ככזה - והמשקל הסגולי היחסית גבוה שלו מורגש על הלשון וזו מעלה שאין לכל יין. על האף קצת התעכבתי כי למרות שהניחוח שהכי בלט היה של פירות ובלה בלה, מה שעניין היה דווקא ריח של משהו טרי, קצת כמו ארומה של דשא קצור - ואולי זה מסביר את התקף האסתמה שלקיתי בו במהלך הכוס הראשונה, כי אני אלרגי לדשא קצור (אל דאגה - שכטה מונטולין והכל עובר).

בפה קצת התלבטתי. מצד אחד אחרי כל שלוק הטעם נשאר המון זמן בפה, מה שעל פניו נתפש כמאפיין חיובי, אבל לי באותו ערב זה היה קצת מוגזם ואף גבל לפרקים בתחושת מועקה שדרשה קונטרה של מים. אני מניח שקצת אוכל לצידו היה פותר את הבעיה. אבל מצד שני, למרות הגסות של הצבע ושל הצפיפות ולמרות הטעם העיקש, הגוונים של היין הזה אפעס לא וולגרים בכלל, ואפילו יש בו איזו צניעות קלסית מאתגרת, וצריך לעצור שניה ולחשוב מה בעצם מתרחש בפה כי אחרת הוא פשוט יכול לעבור לידך - מה שכנראה קרה לי בפעמים הקודמות שטעמתי אותו. בנוסף, אני חושב ששתיתי אותו טיפה חם, מה שהדגיש את האלכוהול. לי זה לא הפריע אבל אולי מעלה-שתיים פחות היו עושות איתו חסד.

ועכשיו אני רוצה לזרוק כפפה: מתי מישהו כבר יוציא לאור ספר בעברית עם מתכונים מסרטי קולנוע? המתכון של הגספצ’ו שחותם את הסרט שראיתי (נשים על סף התמוטטות עצבים) נראה כמו הגספצ’ו הכי טעים בעולם, ואם רק היה לי ספר שמביא שחור על גבי לבן את המתכון בטוח הייתי גם קונה אותו וגם מכין. נא להרים.

Trio

10/03/2008 מאת רועי שני

בשישי האחרון הצטרפתי לטעימת יינות הביכורים של יקב Trio המתהווה. Trio הוא פרויקט ממודר למחצה שנהגה על-ידי הדור הצעיר של משפחת שקד: טל, אורן וקובי. שלושתם בחורים שאפתנים וחרוצים בסביבות גיל 30 שכבר ראו, טעמו ומכרו כמעט כל בקבוק אפשרי, ומעבר להתעסקות לוגיסטית ושיווקיסטית רצו להרחיב טיפה את האופקים למחוזות יותר יצירתיים. לשם כך הם הסבו את מרתף היינות של אבא/דוד שלהם למעיין יקב קטן: המזגן שודרג לגוף קירור, בכניסה ניצבים במקביל כמה מיכלי נירוסטה גדולים ולצידן שוכבות במערך חביות עץ מכל מיני סוגים. נראה שהושקעה שם המון מחשבה והחלל הזה מאורגן באפקטיביות מושכלת ממש כמו סיר של טשולנט- כל סנטימטר מנוצל. למרות שמשאב המקום מוגבל- יש תחושה של מרחב. בכלל, נדמה כי הם מנהלים את היקב ברצינות ובקפדנות כמעט דתית, ולראיה המרתף נקי, מבריק ומסודר בסטנדרט שלא יבייש מעבדה גנטית מושקעת במכון ויצמן.
למרות שהם לא מגדלים את הענבים בעצמם, Trio בדקדקנותם מעורבים בכל השלבים: הם בוחרים בקפידה את הענבים איתם הם רוצים לעבוד, מתסיסים אותם ביקבים גדולים בעלי אמצעים טכנולוגיים נאותים, ורק אז משנעים את חומר הגלם ליקב ומזרימים אותו למיכלים ולחביות שלהם.

טעמתי את שני היינות ש-Trio יצרו מבציר 2006. שניהם מקברנה סוביניון. היין הבסיסי יותר קרוי “Spirit of Jerusalem Heights”, ואחיו הגדול שיושן בחביות עץ נקרא “Secret”.
למרות שאני מבין את ההיגיון הלירי שעומד מאחורי בחירת השמות ליינות, אפשר לטעות ולחשוב שצליין שלקה בסינדרום ירושלים ניקלע לבריינסטורמינג שערכו השלושה לבחירת השמות, ורתם את הזיותיו המשיחיות לטובת המשימה.
לטענת היצרנים היינות צריכים לנוח עוד חצי שנה בבקבוק ולהתפתח, ובעיני אלו יינות מאוד נגישים, ידידותיים ועם אפיון טעמים וכיוון דומה בשניהם. ה- Secret היה גדוש בטעמים של פירות אדומים והוא היה לי טעים. ערך מוסף שמצאתי ב- Secret, בניגוד להרבה יינות אדומים אחרים שיושנו בחביות עץ, הוא שהוא התאים לי לגמרי לשתיה ביום חם, ולא כי הוא קליל, אלא כי באורח פלא אין לו את האפטר-אפקט של עומס יתר שיש להרבה קברנאים מחבית.
ולפינת התווית: על התוויות מוטבעות סילואטות מוזהבות של שלושה שועלים. אני מאוד חיבבתי את האזכור הרומנטי לאלגוריה על השועל שזלל ענבים בכרם, ולתווית, לטעמי, זו יציאה מרעננת.

הבונוס שלי מהביקור הוא בכלל הטעימה ההשוואתית המרתקת של בציר 2007 שעוד שוכב בחביות. טעמנו את אותו חומר גלם שיושב אותו פרק זמן רק בחביות מסוגים שונים. סופכלסוף הבנתי דרך הפה והאף את המשמעות, ההבדלים וההשפעה שיש לסוגי עצים ולדרגות הקליה על הסטרוקטורה של היין. הבנתי בביקור הזה עוד משהו: להגיע למוצר סופי שיהיה שלם עגול ואיכותי זה סיפור מההפטרה שדורש אין סוף התנסויות, אורך רוח וכמובן ידע. לי באותו יום זה נראה כמו התעסקות אלכימית.

וונטו

21/02/2008 מאת רועי שני

די, גם אני רוצה פוסט שיוקדש לנפלאות המזון והמשקה הערל. עם כל הכבוד לעשיה המקומית, גם לגויים יש יד לא רעה, ובדיוק צצה ההזדמנות כי חזרתי לפני כמה ימים מביקור בפדובה.
נסעתי למטרות אקדמיות, אך בניגוד לאופייני, ולמזלי הרב, הפרופסור איתו באתי בדברים מתעניין לא רק במחקריו, וחוויות של טעם, ריח וטקסטורה מעוררות אצלו סקרנות והשראה. אולי זה לא ממש מפתיע נוכח העובדה שהוא גר בקצה העיר, ובמרחק של מספר דקות הליכה ממוקמות כל מיני חוות עם מסעדות קטנות ומקומיות, אנוטקות ועוד כל מיני אתרים המציעים כל טוב ופינוק אמיתי לחיך. איטליה.

ביום השני לביקורי הוזמנו לארוחת ערב אצל זוג ידידים, טוני וליצ’ה. את השמות האלו שמעתי כבר בעבר בהקשר קולינרי, כיוון שמדובר בזוג עם פטיש וידע רציני באוכל וביין מקומי. כשהגעתי לדירתם במרכז פדובה מעט הופתעתי: ביחד איתנו הוזמן בחור מאוד נמוך (שמו ברח לי) שהתייצב לארוחה מיד אחרי העבודה. מכיוון שלפרנסתו הוא ליצן רפואי הוא היה מאופר בכבדות עליזה אבל למרות זאת החזיק בארשת פנים מעט טראגית. כשנכנסתי עוד צעד ראיתי את טוני שוקד במטבח. טוני הוא איש יין ותיק שבצעירותו אף ייצר יין. בגלל האנגלית הדלה שבפיו הוא נעזר בתנועות גוף כדי להסביר את עצמו, ואי אפשר היה לפספס שהוא ניסה לומר שבזמנו הוא עוד דרך את הענבים ברגליים.
מבחינתי העניין האמיתי היא בת זוגו- ליצ’ה. ליצ’ה, אשה יפיפיה וזקופה בסביבות גיל 60 בעלת טונז’ ווקאלי מרגיע, נראית כמו אדוקה אשכנזיה ומיוחסת מבני ברק, ומשנות השבעים מטיילת בכל מיני חורים בעולם ואוספת פריטי אומנות בעלי אוריינטציה דתית. הדירה הזו היא בגודל של חדר אמבטיה ועמוסה באסופה של תמונות ופסלים של איקונות נוצריות, אלים מזרחיים, תגליפים יפניים ואפריקאים וכמובן כמה חפצי יודאיקה כסופים. החוויה הויזואלית הצפופה שנעה מטוב טעם אמיתי להארד-קור קיטש, אינה ברת התעלמות.
בארוחה הזאת טוני פתח כמה בקבוקים של יינות מיקב של חבר שלו כדי שנטעם ממגוון מרכולתו, כמובן עם הקפדה על התאמת היין למנה. לשיטתו של טוני יינות בוגרים משעממים אותו, תמיד יש להם אותו טעם, ומוסיפים להם כימיקלים וסוכר שלא באים לו טוב ולכן הוא קונה את היין כשהוא עוד צעיר ומבקבק אותו בעצמו בבית.

הארוחה היתה נהדרת, וכפי שסוכם, כעבור כמה ימים ליצ’ה אספה אותנו לביקור ביקב. אחרי נסיעה של איזה שעה וחצי צפונה נכנסנו לכפר באזור Oderzo. בקצה הכפר שוכן ביתו של פרנצ’סקו טפרלי, איש חם וחביב, ד”ר למדעי היין בהשכלתו, שממשיך את מסורת אבותיו בייצור יין. מהבית שלו משתרעים קילומטרים של גפנים עד למרגלות הדולומיטים, שהם האלפים האיטלקים, עם הפסגות מושלגות. טרואר מאלף.

פרנצ’סקו הסביר על גיל הגפנים, על אדמת הסחף המיוחדת המאפיינת את האזור ומשפיעה על עומק השורשים, השוויץ במערכת המאוד משוכללת שלו לבקרת אקלים, הטיף בעד מיכלי בטון ונגד הנירוסטה, העיד שכל תוצרתו אורגנית והוא לא מרסס או משתמש בכימיקלים והראה לנו את השלבים השונים של היין. תוך כדי הטעימות פרנצ’סקו פרס גבינה מצופה בגפת ונקניק סלמי מיוחד. הכל תוצרת בית שאשתו מכינה ומיישנת. א-מחייה.
לפי הסטנדרטים המקומיים הייקב של פרנצ’סקו הוא משפחתי כיוון שהוא מייצר “רק” 500,000 ליטר יין בשנה. יש לו תוצרת במשך 3-5 חודשים בשנה ואחרי שהוא מוכר את כולה הוא מקדיש את שאר חודשי השנה לתחביב שלו- צלילה באיים הפולינזים. יפה לו.

מכל היינות שטעמתי שם אני רוצה לציין אחד שהיה לי סופר טעים, ועם כל הטריות והאורגניות שלו הוא היה עמוק ומיוחד. היין מיוצר מענב מסוג Verduzzo Ramandolo, שזה תת זן של Verduzzo בעל קליפה אדמדמה. פרנצ’סקו מייצר שני סוגי יין מהענב הזה, שהמוצלח יותר לטעמי הוא זה שנשאר ארבעה ימים במיכלים עם הקליפה. האדמדמות של הקליפה מפעפעת ליין והוא מקבל צבע מרשים של נחושת, מפתח עומקים מעניינים ושומר על ריכוז פרי מאוד גבוה. בשלב שאני שתיתי אותו הוא היה תוסס באופן מאוד מאוד עדין, ממש מלטף את הלשון.   

אחרי הטעימות פרנצ’סקו הזמין אותנו להצטרף אליו ל”פואייה”, שזה בעצם מטבח ענקי ומקורה שמיועד לארוח ונמצא בסמוך ליקב. במרכזו בנוי קמין איטלקי ולצידו שולחן אבירים. בפואייה המשכנו את סשן הטעימות רק עם חומרים שפרנצ’סקו מייצר לשימוש פרטי בלבד כמו pinot gris מרענן ודי מרתק. כמובן שהיה יין קינוח שפרנצ’סקו הגיש בקנקן, עוגות, קפה וגראפה שגם אותה הוא מכין אבל רק לעצמו ולחברים. היה מאוד כיף לשבת ולשוחח עם פרנצ’סקו, וקבענו שפעם הבאה ניסע ביחד למקום ספציפי שפרנצ’סקו אוהב בסלובניה לאכול דגים. זה כנראה קרוב.
לקראת סוף הביקור ביקב, שמתי לב שליצ’ה ניגשה זקופה לתא המטען של האוטו, הוציאה ג’ריקן ענקי וריק של שלושים ליטר, מיקמה אותו למרגלות מיכל שכתוב עליו “Refosco” וחתנו של פרנצ’סקו מילא לה את הג’ריקן בחומר סגול-אדום. בחריצות ונמרצות היא גררה בעזרתו של החתן את הג’ריקן המלא בחזרה לאוטו. אולי בגלל היין, נקודת המבט שלי הפכה בבת אחת חיצונית ומה שראיתי זה אישה דוסית עם חצאית עד הקרסוליים נאבקת בג’ריקן ענקי של יין, מכניעה אותו ומעגנת אותו היטב במושב האחורי. אני חושב שזה היה הרגע שבאמת הבנתי עם מי יש לי עסק.     

לא אוכל לפרוט במסגרת הפוסט הזה את שלל החוויות הקולינריות האינטנסיבי שעברתי. אולי שווה להזכיר את ארוחת הצהריים המצוינת שהוזמנתי אליה על האי טורצ’לו בסמוך לוונציה, שהתבססה על טהרת חומר גלם מקומי ויחיד, ארטישוק זעיר המכונה בתרגום חופשי מאיטלקית “אשכי הסריס”, שלוותה ביינות לבנים מענבים שגדלים על האי.
חזרתי עם עוד כמה ק”ג יפים גם על עצמי וגם במזוודה, ובעיקר עם רצון די עז לעוד מאותו שפע קולינרי קלסי-אך-מתוחכם שוונטו מציעה.

שיראז, כרם קיומי, יקבי כרמל 2003

2/02/2008 מאת רועי שני

הבעיה שלי עם כל היקבים הישראלים הותיקים היא בעיקרה מיתוגית. כשאני רואה שם של יצרן ישראלי ישיש מוטבע על גבי התווית עולה בדמיוני משב דק של צחנת נפטלין, ומושגים עבשים כמו “יין מבושל” צפים לי בתודעה.
מצד שני, אם אני מגייס לרגע נקודת מבט רציונלית, אז לזכותם של היקבים האלו עומד ניסיון וותק בייצור יין. כל עשרות יקבי הבוטיק שצצו פה בשני העשורים האחרונים בעצם התגלשו, ועודם מתגלשים, על הזקן של הישנים.
אחרי כל כך הרבה זמן שהיצרנים העתיקים בביזנס, הם למדו דבר או שניים והמגמה החדשה יחסית של שימוש בבציר מכרמים עצמאיים ומוצלחים בפירוש מרעננת ועוזרת לרסן את יצר השיפוטיות המפותח שלי. נקודת זכות נוספת שאני מחזיק ספציפית ליקבי כרמל היא שאני זוכר להם חסד נעורים, וכנער מתבגר הגזוז האלכוהולי הגאוני “פנטזיה אפרסק” תפס תפקיד מרכזי בחוויות האלכוהול הראשונות שלי.

שירז כרם קיומי הוא תוצר של אחד מהניסיונות של כרמל למתג את היקב כמעודכן, ומקור הענבים בכרם קיומי ליד קדיתא. למען הגילוי הנאות אני רוצה לציין שבדרך כלל קצת קשה לי עם שיראזים. למרות הנטייה שלי לחבב יינות פרח’ים ומלאי טעם, משהו בשיראז לא בא לי טוב, והרבה פעמים משאיר בי תחושה מכבידה כמו אחרי שלוקחים ביס מתפוח שנזנח ביום חם באוטו.
הדבר הראשון שהתרשמתי ממנו זה ריח יחסית חריף של אלכוהול. היין הזה מריח אלכוהולי יותר ממה שהוא באמת, והאמת שזה לא רע. ריח נוסף שהיה דומיננטי במיוחד עם הפתיחה של הבקבוק היה של רימונים, ואחרי כמה דקות, שהיין קצת נפתח, הריח התחלף די בפתאומיות לדובדבנים עם קצת ברזל.
למרות שחיפשתי, לא הצלחתי למצוא את הדבר שבעדו אני ממעט בקניית שיראזים. עם כל הריכוז פרי והרושם הכבד שלו, שירז כרם קיומי הוא לא יין כבד בכלל והטעמים שלו אחידים ולא תוקפניים. הוא היה לי נעים והטעם שלו נשאר הרבה זמן בפה. אני דיי מבסוט ממנו.
הפקטור המבאס ביין הזה הוא התווית. מה לעזאזל חשבו שם בכרמל שהם הוציאו לשוק תווית כל כך מתנ“סית ונטולת פוד-אפיל? לא מפליא שהיין הזה זוכה לתשבחות בטעימות עיוורות - כי יש עליו, אבל אני שותה גם עם העיניים, ולנפק תווית כזאת מרושלת זה סוג של כשל.

יער יתיר, יתיר 2003

6/01/2008 מאת רועי שני

בדרך הביתה, כשבקבוק של “יער יתיר” נעוץ בחיקי, קצת התרגשתי. היין נחשב לחומר טוב, ולפני שבועיים פרקר דרג אותו במקום הראשון בין היינות הישראלים ואני נורא סקרן לטעום ממנו. הגעתי הביתה, אחסנתי את הבקבוק ויצאתי להופעה של מוזיקאי גרמני שמנגן מוסיקה אלקטרונית מינימליסטית בלבונטין 7. כמצופה, פקד את המקום לקט של אקטיביסטים מכל מיני סוגים, וכשעליתי לעשן פגשתי מכר שאני מחבב, שאחרי סמול טוק קצר הסתבר שהוא כתב יין באחד מפורטלי האקטואליה הבולטים. סיפרתי לו על הבלוגון הזה ומיד השווצתי שהבקבוק הבא שאני הולך לכתוב עליו הוא “יער יתיר”.
“אתה יודע שיער יתיר זה בדרום הר חברון?” הוא שאל. לזה לא ציפיתי.

אח, איזה מטעמים אני יכול לעשות בפוסט הזה אם יסתבר שהכרם באמת ממוקם בצד הפחות נכון של המפה. אותי פחות מעניין לדבר על יין מהפרספקטיבה המקובלת והצרה של גוף, חביות משולבות, טאנינים, כדאיות המחיר וכיו”ב (וגם אין לי השכלה וידע פורמאלי מתאימים). יין לתפישתי הוא קודם כל ענף תרבותי וחוויתי המבוסס על היסטוריה, בני אדם, מקום, זמן וחושים. מהמקום הזה אני חושב שיכול להיות מעניין להרחיב את השיח המקומי של עולם היין ולהכניס למשוואה גורמים נוספים שמרכיבים את הטרוואר, לדוגמה: אידיאולוגיה. וכשאומרים “דרום הר חברון” אני בטוח שלכולנו עולים אימג’ים לא נעימים של פעילי השלום האירופאים שנוער הגבעות כיסחו אותם באלות, או של ה”מתנחלת המקללת” המפורסמת, שתיבדל לחיים ארוכים.  

החלטתי שאני מברר לעומק את הסיפור הזה לפני שאני פורש פה את משנתי המדינית הסדורה והתקשרתי ליעקב בן-דור, מנכ”ל יקב יתיר. האיש הסביר פנים וענה לשאלותי הסמי-מתריסות בנועם ובסבלנות ועם חיוך - מה שהרשים אותי, ועוד יותר עשה לי חשק לפתוח כבר את הבקבוק. בן-דור אישר שהכרם נמצא בדרום הר חברון אבל מהצד “הנכון” של הקו הירוק, כלומר - בנגב, או כפי שניסח זאת: “יש עוד הרבה דרום הר חברון בתוך תחומי הקו הירוק”.

במקביל התקשרתי לחבר שעובד בארגון “בצלם” וביקשתי שיפתח את המפות שלהם ויברר לי גם. החבר אישר את דבריו של יעקב. בקיצור - אין קייס לחפירה על רקע אידיאולוגי ועכשיו אני יכול לפרגן ליין הבאמת מוצלח הזה במצפון שקט.

החומר טוב. אין מה להגיד.
עוד לפני שטעמתי, רק מלהתבונן בצבע של היין בכוס, בורדו-חום עמוק ורווי, בא לי החשק להעתיק את עצמי, את שותפיי לשתיה ואת הבקבוק לאיזה סלון עץ עשֵן עם חלון שמשקיף לעמק ירוק.
השלוק הראשון הסגיר שהיין עוד צעיר, אבל אי אפשר לטעות - יער יתיר הוא יין ערסי כמו שאני אוהב. מתחיל קצת מיימי אבל מיד אחרי זה מפוצץ את הפה במנה גדושה של טעם ונוכחות מרשימים. משהו בריכוז הטעמים הגבוה ובמרקם המחוספס שלו הביא אותי לחשוב שלענבים שם אין זמן לשטויות והם סופר ענייניים.
הזמן בכוס עשה לו רק טוב, אבל כמו פרחח אמיתי גם אחרי שעה היין לא נטה לחנופה, לא התמסר לגמרי ושמר על הכיוון שלו רק עם רובד נוסף של טעם. בונוס.
מה ששיגע אותי זה שגם אחרי שעה לא הצלחתי לדייק ולנסח לעצמי איזה ריחות אני בדיוק מזהה. מעבר לפרי, הריח תעתע בי ונדד בין קווים מאוד עדינים של שמיר, אלת המסטיק ושום.    

מידי פעם יוצא לי לבקר באזור דרום הר חברון מטעמי סקרנות והזדהות עם המקומיים שאוכלים שם קש. אני ממש מחכה לסיור הבא שלי באזור, בו אענה להזמנתו של יעקב ואקפוץ לביקור בכרם וביקב.

מסע ישראלי אדום, ויתקין 2005

22/12/2007 מאת רועי שני

לפני הכל, follow up קצר על הפוסט הקודם.
לפני כמה ימים יצא לי לדגום את תפריט החורף החדש של “הרברט סמואל”. לא אכביר מילים, רק אומר שזו הייתה ארוחה מצוינת, מהטובות שאכלתי זה הרבה זמן, אבל עשינו בשכל כשהבאנו יין מהבית, שסחב את הארוחה. אני לא מתחבר לתפריט היין שם.
מה שאני רוצה לספר זה שלקינוח עברנו לבר, ומוֹש, מנהל הבר המוכשר, רקח לנו קוקטייל שכלל 25% וודקה קפואה, 25% וודקה לא קפואה (לא זוכר באיזה וודקה הוא השתמש) ו-50% הייטס ווין של רמת הגולן. תענוג. שימוש מושכל ביין קינוח מוצלח על הבר בסוף ארוחה.

ולענייננו.
קשה לי להסביר את ההתניה הזאת, אבל בכל פעם שאני פותח בקבוק מיקב מקומי אני נעשה סקפטי. הרבה מהיינות הישראליים הם או בלי טעם וריח, מרגישים מהולים ונראים מימיים, או שהטעם עז מדי, מה שישר מעלה אצלי את ההשערה שבעל היקב לא ליקק דבש בחייו והוא זקוק לגירוי מאסיבי כדי להרגיש משהו בגרון.

אני מניח שיש אנשים שיטענו שאני לא מבין כלום ואחרים יגידו שאני פרובינציאלי. לא אכחיש. איכשהו תוויות מחו”ל מרככות אותי ואני מראש ניגש ליין יותר מפויס. את זה, למשל, הבינו ביקב “לה טרה פרומסה” והם כורכים חלק מהבקבוקים שלהם בטיקטה חו”לית שעושה לך חשק על היין.
להבדיל, גם ביקב ויתקין ניכר שהושקעה מחשבה בעיצוב התווית, והשפה הוויזואלית שבחר המעצב לא רעה: כתום וחום מינימליסטי, חדש ונקי, והכל באווירה מאוד לוקלית (על הלוגו אפשר עוד קצת לעבוד). אולי כדאי להם לשקול לשווק את הבקבוק הזה בדיוטי באריזת קרטון אקולוגית, שלצידה חתום בשקיק בד בוץ שדבק בסוליה במהלך המסע הישראלי.

עם החליצה, הריח קצת אכזב - משהו אטום שלא מתחייב על כלום. אבל אחרי 10 דקות עלה והתחדד ריח יחסית מפתה של אגוז מוסקט, שהחריף עם הזמן, ובהמשך פיתה קצת יותר עם התגבשות ארומה עדינה, מתקתקה ונעימה של חשיש.
הטקסטורה על הלשון היתה מגורגרת. אדומים עם טקסטורה כזאת מסתדרים לי מצוין בחורף, ואכן, הגרגור השלים את הפנורמה החורפית של היין שהתאים לערב הקריר.
עם השתייה הבנתי שהבקבוק הזה דורש אוכל לצדו, ונוכח הריחות הלבנטיניים לא הייתי מתנגד לפתוח אותו עם איזה תבשיל זנב ב”פיני בחצר” (אוכל מז’אנר “ארון התבלינים של סבתא” זה אחלה, אבל דחילק, תרגיע עם הציפורן).

על הסקאלה הדיכוטומית של יינות ישראליים, מסע ישראלי אדום יושב במקום טוב באמצע, ומבחינתי זו הפתעה נעימה.