יתיר - קברנה מרלו שיראז 2003, שארם שמברטן גראן קרו 2004, פאוסטינו  2008, פואי פומה 2007, ברונלו דה מונטלצ’ינו 2001, סנסר 2007 , יתיר - שיראז 2005 (חבל”ז) ועוד. נזכרתי בשירו של אריק איינשטיין לאחר המונדיאל באיטליה, כמדומני, בו שירשר את שמות כל השחקנים לשיר מקסים. אני לא אריק איינשטיין או אמיל אז’אר  והסתפקתי ברשימה חלקית של היינות אותם שתיתי בבית עם זוגתי בתקופת המונדיאל.

אז מה היה לנו במונדיאל? צרפת עפה - שתינו, איטליה עפה - שתינו, ישראל לא הגיעה בכלל - שתינו , ספרד זכתה - לגמנו מעט. (מישהו מכיר איזה יין הולנדי ? ). את יינות גרמניה השארנו לטעימה של ג’יאקונדה בנמל תל אביב.

במהלך התקופה הצלחנו ל”השחיל” כמה טעימות מסודרות כגון טעימת בורדו ב”דרך היין”, יינות ישראל אצל חיים גן ועוד. את שבוע הגמר של המונדיאל סיכמנו עם טעימת כוסות של ריזלינגים מגרמניה בנמל, ועל כך בהמשך, וטעימה גדולה של יקב אלדו קונטרנו, ב”דרך היין”, בהנחייתו של מר פרנקו קונטרנו מבעלי היקב. במהלך ההרצאה, המנחה נכנס כמעט אל מתחת לשולחן והסתיר פניו מבושה, לא בגלל איזה יין קורקי אלא בגלל נבחרת הכדורגל שלהם.

לגבי הטעימות של ג’יאקונדה. בעברית פשוטה - מאד לא נהניתי (אני לא לבד והיו עוד הרבה נרגנים, אבל שותקים). הכוסות היו קטנות מדי (לא רק הכמות) במחיר גבוה, האוכל (pier 23) לא היה ברמה הנדרשת, פאסט - פוד אבל בטח לא גורמה. אחרי ה”קלאמרי ברצלונה” כבר לא טעמתי את הצדפות שהומלצו בחום על ידי הצוות.

נזכרתי בגעגוע בטעימת הלבנים של תומר והדס ב”אלקלעי” (שבועות) וב”טשרניחובסקי ” 5 בלילה הלבן בתל אביב.

ולידידי עמוס, אכן עיקר נבחרת ספרד היא ברצלונה, אבל המושיע מהחורים של פיקה, הוא איקר קסיאס !!

מציע  שנפתור את המחלוקת בכך שנדגום איזה יין מפריוראט.

ובא לציון גואל.

קיבלנו כמו רבים אחרים הזמנה לטעימה והשקה של יינות ביקב פלם ויצאנו לדרך.

הבטחתי לזוגתי כי בדרך נעבור ב”קצרה” דרך אזור יתיר לראות את פריחת הדובדבן. לא תמיד צריך להרחיק ליפן או לוושינגטון אפשר גם ב”קטנה” ליד הבית.

התחלנו עם האירוסים השחומים ליד תל ערד, הנמצאים בשיא פריחתם. הרוח הקרירה מעט, הפריעה בעיקר לצילומים, אך לא גרעה מההנאה מהגבעה, ליד התל, המכוסה באירוסים. הגשם שירד לאחרונה היטיב עם האירוסים אך לא הספיק לשאר הפרחים, כלניות, נוריות, שיכרון מרושת ועוד אשר חסרו בשטח.

הדרך המתפתלת בבקעת ערד לכיוון הר עמשא צבועה עדיין בירוק. גידולי השדה של מתיישבי דרום הר חברון המשולבים בשדות החיטה של הבדואים הפזורים בשטח (גם העדרים נראים כמו בחו”ל) משתלבים בתקופה זו בצמחי הבר המשתלטים על השטח. כתמי הצבע הצהובים והאדומים בולטים מכולם. ליד תל קריות (בין הבסיס והתל עצמו) פגשנו בקבוצת צלמים מגרמניה שבאו לצלם פרחים בארץ הקודש. הם חיפשו כמונו, את גביעונית הלבנון הפורחת בתקופה זו. וכמו שאומרים, הדרך חשובה לפעמים יותר מהמטרה. בחיפושינו מצאנו בנוסף לגביעונית  את צבעוני המדבר, סייפן התבואה ואחרים ששנים רבות היו חסרים באיזור. מי עוד היה חסר, מטיילים ישראלים שהחמיצו יום מדהים ואיזור מעניין.

אזהרה !! למי שמגיע, יש בשטח בורות מים ומערות שאינם מוגנים ויש סכנת נפילה.

כשעוברים ביער יתיר הנמצא כבר אחרי שיא הפריחה אי אפשר שלא לעצור ליד צמח הזעתר (יש אחד כזה שאימצתי לעצמי) ולהריח , לבחון את תחילת הליבלוב של כרמי יקב יתיר, ולראות את פריחת הנשירים וביחוד הדובדבן. אמנם הגענו אחרי השיא אך גם כך היה מרשים וחביב.

משם נסענו ליקב לא לפני שעצרנו בבאר שבע, אצל הסטודנט הצעיר, לבדוק מה שלומו. איך אמרנו, ב”קצרה”. סוף סוף שמנו פעמינו לכיוון היקב ואי אפשר מבלי להזכיר את כביש 6 המקצר לנו הדרומיים את זמן ההגעה למרכז ולהיפך (רצוי שישלימו את המהלך, כולל כביש 31 ).

ביקב, כל עם ישראל, כולל הטף (האם צריך לבוא איתם לטעימות?). קצת בלגן, צפוף, אבל משתדלים לנווט בין המכלים ולטעום. אחרי ביקור בחוות התבלינים הצמודה ליקב המשכנו לסיור רקפות ביער הקדושים שמסביב ליקב.

בדרך דרומה עצרנו בעמק האלה, לא ביקב, אלא ליד גבעת התורמוסים, לראות אם יש עדיין שאריות מהכחול הזה. הסתפקנו בלוף ארץ ישראלי (אדום כהה עד שחור), לא של ריכרד לוי והמשכנו חזרה לערד.

והיין?

מה חשוב היין אחרי יום כזה, גם ארץ ישראל פורחת מעבירה בגב ובלב “משוכזה“.

ותודה לאמיל על הביטוי.

קצת דרומה לבון (Beaune), בואכה העיר ליון וחלקו הצפוני של עמק הרון, שוכן האיזור הדרומי של בורגונדי ובו תתי האיזורים Chalonnaise, Maconnais  וה Beaujolais. ככל שנדרים מהעיר בון, משתנים הנוף וכן התכסית הכפרית שנתן להבחין בה בהשפעות פרובנס, השכנה מדרום. זהו איזור המעבר בין זן הפינו נואר הצפוני ובין זן הגמאיי (Gamay) ש”גורש” בזמנו, 1395 , מבורגון בפקודת “פיליפ החזק -Philip the Bold  ” . זן הגמאיי מהווה כ 80% מענבי היין האדום הגדלים באיזור והם מפורסמים בעיקר בזכות יין הבוז’ולה הדרומי המופק מהם.

אך לא על האדומים באנו לדבר, אלא על הלבנים ובעיקר אילו מאיזור ה Maconnais .

הכרמים באיזור זה אינם מרוכזים ומכונסים בצפיפות כמו באיזור הצפוני של בורגון, הקוט דה אור, אלא מפוזרים בינות יערות, איזורי  מרעה וגידולים חקלאיים אחרים, בכל מקום שבו ה”טרואר” המקומי - אדמה, שיפוע, חשיפה לשמש יתאים לגידול גפן יין.
האקלים באזור הוא פחות קיצוני מהאיזור הצפוני והוא נוח יותר למיגוון גדול יותר של גידולים חקלאיים. מבחינה טופוגרפית, האיזור מאופיין בגבעות נמוכות בחלק הצפוני של האיזור המתמשכות עד לשני מצוקים גבוהים שתוחמים את החלק הדרומי של האיזור- Roche de Vergisson  ו Roche de Solutre . על שיפועי מצוקים אילו ובאיזור הכפרים פויי  (Pouilly) ו פוסיי (Fuisse) גדלים  ענבי שרדונה מהם מתקבלים מספר יינות  לבנים מהטובים של בורגון. הרכב הקרקע באיזור הוא גירני מתקופת היורה והוא דומה לזה שבחלק הצפוני של בורגון.

יין הפויי- פוסה אינו שבלי או מרסו ואינו דומה ליינות  מונרשה ובנותיו, פוליני  ושסאן והשכנים מ Corton Charlemagne, אך גם הוא עשיר, פירותי ובעיקר בעל תמורה טובה  לכספנו  וכאן אני מגיע לעיקר.
חיפשתי באתר סומלייה את היין, ולמרות שקיימות באתר 1528 המלצות על יין, לא מצאתי אף אחת על היין הזה וחבל. יין הפויי-פוסה מיובא לארץ על ידי מספר יבואנים: האחים שקד, הסקוטית והכרם. היין נותן תמורה טובה לכסף ואם לא מתעצלים וממתינים איתו שנתיים שלוש ואף יותר, הוא “מתבגר”  ומתקבל יופי של יין. אפשר לשתות יינות אלו והם על הכיפק, גם כשהם צעירים יחסית. זה לא “פדופיליה” לשתות אותם בצעירותם, כמו שחוטאים עם יינות מהאיזורים הצפוניים של בורגון.

הערה: אין להתבלבל בין יין זה  ובין ה- “פויי פומה” המגיע מעמק הלואר וכמו שכנו ה”סנסר” הוא סוביניון בלאן מן המיטב.

מקורות: ספרות יין רלוונטית ובעיקר הבקבוקים שטעמתי…

בבלוג הקרוב - איך לא נשארתי צמא במונגוליה.

שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן, אופס, התכוונתי לג’ירונד (Gironde),כן בורדו, צרפת. טוב, אז “דרך היין” אירגנו לנו טעימה של  יינות בורדו  והתאימו  אותה לשתי הגדות, הימנית והשמאלית.  הגדה השמאלית - המערבית אכן שוכנת ממערב לג’ירונד ואילו מה שקוראין הגדה הימנית (המזרחית) נמצאת למעשה באיזור התחום בין הדורדון  (Dordogne)  ובין הדרון (Dronne) ואינה “קשורה” לג’ירונד ואף לא לגארון (Garonne) הנמצא בדרום איזור בורדו. אך מי אני שאשנה מינוחים היסטוריים. מטרת הטעימה הייתה ללמוד על ההבדלים בין יינות הגדה הימנית (המזרחית) אשר המרלו שולט במחוזותיה, ובין יינות הגדה המערבית (השמאלית)  אשר על הקברנה למינהו.

מדי פעם אני הולך לטעימות אורך ורוחב של יקבים מובילים בבורדו (לא פטרוס ודומיו, אך של יקבים מסווגים) ולאמר את האמת אף פעם לא נפלתי מהכסא. האיזורים המזרחיים יותר בצרפת, CAHOR (לא כל כך מפורסם, אך עם יינות מעניינים), עמק הרון על כל איזוריו, גווניו וטעמיו ובעיקר בורגון עדיפים בעיני.

הילה מ”דרך היין” העבירה טעימה למופת, מה עוד שכל אחד מהמשתתפים תרם מהידע ומהגישה, מי פחות ובעיקר יותר. חלק מהמשתתפים, הקבועים יש לאמר, מכירים כמעט כל חלקה, זויות לשמש, את דודתו של היינן (סתםםם)  ועוד.

אך מה לעשות, היינות שנטעמו לא התאימו לי ונראה לי כי גם לחלק משותפי לטעימה. הסיבה העיקרית, מעבר לאיכות היתה המחיר. במחירים של מעל 400 ₪ אפשר למצוא בקלות יינות מעולים מספרד, איטליה וגם מאיזורים אחרים של צרפת ולא שכחתי את ארץ הקודש. ניתן למצוא, בחנויות “דרך היין” ויבואנים אחרים, ייינות מצויינים מבורגון, מעמק הרון ומאיזורים נוספים, במחירים סבירים (לגבי יינות חו”ל) ואשר לטעמי טובים יותר מאשר הבורדולזים שנטעמו.

ובכל זאת מה כן מצא חן בעיני,

Chateau La Consiellante 2003 Pomerol
Cahteau pichon Longueville Baron 1999 Pauillac
Chateau Palmer 2004 Margaux

אז תגידו שזו לא חוכמה שאילו “כוכבי הטעימה” שלי, אך למעשה זה המצב בבורדו. יש מעט כוכבים, מהגדולים בעולמינו והשאר מה לעשות, רק אבק (לדעתי).

שחזרתי למחרת לערד וסיפרתי לזוגתי על הטעימה, אמרתי לה שעכשיו אני צריך להרגע עם איזה בורגון. פתחנו לארוחת ערב Gevrey-Chambertin Clos du Fonteny 1er Cru 2002  של  ברונו קלייר. מה אומר, משיב נפש.

ובערד כבר הייתם ??

בביקורנו האחרון בפריז נכנסנו זוגתי ואני לביסטרו קטן  Les fines Gueules, לארוחת ערב קלה. הגענו לשם על פי המלצת ספר חדש  על 102 המסעדות המומלצות בפריז, Hungry for Paris: The Ultimate Guide to the - City’s 102 Best Restaurants Alexander Lobrano

מעבר להמלצות על האוכל וחמרי הגלם הטובים של ביסטרו זה, צויין כי הוא מתאפייין ברשימת היינות המורכבת מיינות אורגניים וביו דינמיים. לאחר עיון בתפריט וברשימת היינות, הזמנו יין  מיקב אורגני וביודינמי.   היין שקיבלנו  היה, מבחינת טעמי האישי, במצב מתקדם של חבית לא מוגדרת - Oliver Cousin ‘Le Cousin Rouge’ Grolleau 2005.

מכיוון שאני אוהב להתנסות בטעימות מסוג זה, וזוגתי משתפת איתי פעולה, זה היה בסדר. הגשת היין במסעדה היתה שונה ממה שאנו מכירים, היין נמזג במטבח לדקנטר והביאו לנו  את הבקבוק הריק ל”מידע כללי” - כנראה שזה יין הבית. ריחות החימצון וחומרי הגפרית שלטו במרחב הדקנטר ואח”כ בכוס, אך “דעכו” עם הזמן.

 Oliver Cousin מעמק הלואר, המגדל בין השאר גם גאמי, קברנה פרנק ושנין בלאנש, דוגל באופן קיצוני בחזרה לטבע, חורש במחרשה עם סוס, אין כל תוספות “מלאכותיות” ביין, אין ביסולפיט, שמרים טבעיים בלבד, בקיצור כמו אבותינו. אולי כדאי להקים יקב על הגתות העתיקות ביער יתיר, יש ענבים טובים בסביבה …  אפרופו יקב יתיר, הכרמים הראשונים באיזור יתיר היו כרמים אורגניים אך עם התפתחות הקשר עם יקבי כרמל והתפתחות הכרמים במרחב ערד ויתיר לא היה כל המשך בכיוון זה.

דרך אגב, הארוחה היתה בסדר גמור.

יש הבדל לדעתי בין גידול אורגני של כרם, ללא ריסוסים וכד’ ובין הליכה עד הסוף ולייצר יין בטכנולוגיות של המאות הקודמות.

יצרנים רבים וטובים עוקבים אחר הלוח הביודינמי, המחזוריות בטבע, מולד הירח, אך בייצור הם עובדים  בטכנולוגיות הקיימות. זינד הומברכט למשל - יצרן מוביל באלזס.

גם ההגדרה של יקב ביו דינמי לא ברורה ורבים תופסים טרמפ על העגלה מכיוון שזה נשמע טוב מבחינה מסחרית.

באחד האתרים מצאתי את ההגדרות והסיווגים הבאים לגבי הססטוסים של היקבים בנושא: (כדי לא לסטות מרוח הדברים בתרגום, השארתי בשפה האנגלית כולל הקישור הרלוונטי)

• Certified Biodynamic
• Certified Demeter
• Practicing Biodynamics
• Certified Organic with some BD practices
• Practicing Organic with some BD practices
• From Biodynamically Grown Grapes
• Experimenting with Bio-dynamics
• A mix of Organic and Bio-dynamic
• Converting to Biodynamic

http://www.forkandbottle.com/wine/biodynamic_producers.htm

חומר נוסף בקישור הבא.
http://www.biodynamy.com/viticulture-en-biodynamie-en.php

ובכן: To bio or not To Bio - אשמח לשמוע מכם.

ובימים אלו, שכולם ישובו בשלום וישראל ישכון לבטח.

לאחר הסיפורים מרחבי אירופה, ועוד לא דיברנו על דרך היין בויטנאם, הגיע הזמן לנחות על הקרקע ולכתוב קצת על מקום מגורי ערד. כן , לעשות קצת פרסומת לעיר.

לשוחרי היין לא צריך להגיד, כי 10 דקות מערד נמצא אחד היקבים הטובים בארצנו והוא יקב יתיר. היקב נמצא ליד תל ערד שבו מצודה מתקופת מלכות בית ראשון ועיר כנענית מלפני כ 5000 שנה. הרבה כבר נכתב על היקב ואין לי מה לחדש פרט לעובדה שבבציר 2005 ש”שוחרר” לאחרונה לשוק, כמה יינות מעניינים, בנוסף ל”יער יתיר”.

אני ממליץ על יתיר קברנה סוביניון 2005 (85% קברנה ו 15% שיראז) ועל השיראז 2005 . יינות אלו יכולים להתיישן מספר שנים ולדעתי כדאי להמתין איתם מספר חודשים לפני שמתחילים לשתות. גם הבלנד מ.ש.ק. טוב ויהיה מוכן לשתייה עוד שנה. אני לוגם עכשיו בהנאה מרובה את הבלנד של 2004 שלדעתי עדיף על הבלנד של 2003 (90 RP). לא נשכח גם את הסוביניון בלנק ואת הויוניה שניהם מבציר 2007. במידה ואתם באים לסיור ביקב (חשוב לתאם עם אנשי היקב) לא לוותר על סיור ביער יתיר עצמו, שהוא הגדול ביערות קק”ל שנטעו בארץ. במקום מתקנים למשפחות, חקלאות עתיקה, כולל גתות להכנת יין מלפני יותר מ2000 שנה.

כשמגיעים לערד כדאי להכנס לרובע האמנים, (פניה ימינה בכניסה, לאיזור התעשיה), העובר בימים אילו שידרוג תשתיות מסיבי. במקום יש בין השאר, מוזיאון זכוכית יחודי, מוזיאון בובות,  מוזיאון  אדמה וחרס (מראה במדבר) המוזיאון הפרטי של הציירת דורית יעקובי ועוד. אם תחפשו טוב תמצאו ברובע האמנים גם  את יקב “אסיף” שהושק לאחרונה על ידי ידידנו יעקב אוריה. היקב ייצר (יתסיס) בערד יינות לבנים  ואת היינות האדומים ייצרו במתכונת של נגוסיאנט. במקום יוקם מרכז מבקרים והדרכה. בהצלחה לאוריה.

צעדת ערב לאורך טיילת המלונות בערד היא חלומו של כל צועד (והאמינו לי, בתור אחד שצועד לפעמים, גם עם זוגתי, לאורך חוף הים בתל אביב). אויר נקי , טמפרטורות סבירות (לא בעת סופת שלגים בחורף) ובעיקר נוף יפה הכולל את מרחבי מדבר יהודה, ים המלח והרי מואב.  בשכונות הסמוכות לטיילת תוכלו למצוא צימרים מפנקים בהם המלונית המפנקת “יהלים” . במקום מסעדה חלבית ובית קפה. אם תסתובבו בעיר אתם יכולים לפגוש במיקרה את הפסלת/משוררת לאה מיכלסון וגם את הסופר עמוס עוז.

מי שרוצה לתת עינו בכוס ולצאת לבילוי ערב מהנה בפאב קלאסי יגיע ל”מוזה“. ה”מוסד המקומי”  קיים למעלה מ- 20 שנה. זהו פאב ספורט וכל קירותיו מכוסים בצעיפים וסמלים של מיטב קבוצות הכדורגל בעולם כולל הפועל קטמון. אם תחפשו טוב תוכלו למצוא  גם דגל של קבוצת סנטוס מברזיל עם חתימה אישית של פלה. במקום ארוחות בוקר צהריים וערב, 8 ברזים שונים של בירה מהחבית ומבחר בירות נוסף וכן מבחר משקאות אלכוהוליים מגוון. בתפריט היינות תוכלו למצוא,כמובן, את יינות יקב יתיר במחירים הוגנים (עדיין יש גם “יער יתיר”). ואם תירצו להרגיש כמו בפרובנס, צאו החוצה מהפאב ובגן הסמוך תמצאו  מגרש “פטנק” של הנבחרת המקומית.

יאללה , צאו לדרך…                                      

עם סיום טיולנו בחבל פרובנס ושלוחותיו (במיוחד עמק הרון הצפוני) נסענו, זוגתי ואנוכי, מ”ניס” ל”אקס אן פרובנס” (Aix En Provence) לערב אחרון לפני השיבה הביתה.

בדרך נכנסנו, על פי המלצתה של א., ליקב “שאטו סנט רוזלין” הנמצא על אם הדרך ליד הכפר
 les Arcs. א., שוחרת יין בעלת ידע רב, המליצה על ביקור ביקב ובמיוחד על בציר 2001. תוך כדי מהלך הטעימות שאלה אותנו בעלת היקב האם היינו כבר בכנסיה הצמודה ליקב. שבעי כנסיות אמרנו לה שלא. היא המליצה בחום על ביקור בכנסיה, בעיקר בשביל האמנות, היא אמרה. עם כניסתנו לכנסיה הקטנה התברר לנו כי נכנסנו למוזיאון קטן. בשנות ה 70 של המאה הקודמת שופצה הכנסיה  (תרומה של בת המקום). כיום ניתן לראות שם את רוזלין הקדושה חנוטה בארון זכוכית  וכן עבודות של כמה מידידיה של הנדבנית. בכנסיה נמצאות שתי עבודות מרשימות של ג’קומטי וכן פסיפס קיר ענק של מארק שאגאל. שווה ביקור.

חשבנו כי בAIX נצא לארוחת ערב קלה לפני הטיסה, במיוחד לאחר ארוחת השחיתות בערב הקודם ב”ניס” במסעדת בוקצ’יו (דגים ושרצים מכל הבא לפה).  לאחר שהתלבטנו בין 3 מסעדות נכנסנו למסעדת  Le Zinc D’Hugo . אחד הסועדים שסיים בדיוק את ארוחתו, המליץ עליה בכל פה ובעינים בורקות. לאחר שהתיישבנו והבהרנו כי אנו שומעים צרפתית אך מבינים אנגלית, הגיעה עלמת חן והסבירה לנו כי היום, ורק היום, בנוסף לתפריט הרגיל, יש תפריט מיוחד של 4 מנות, ללא אופציות בחירה, עם יינות מלווים מותאמים לכל מנה וכל זה בסכום האסטרונומי של 30 יורו לסועד. בנוסף להסבר על התפריט ,ביקשנו  גם לראותו, אתם זוכרים, צרפתית זה לא הצד החזק שלי. התפריט  היה בכתב יד על דף משובץ  וקרוע ממחברת 40 דף (כזאת, מהיסודי…). לא הספקתי ל”קרוא” את השורה הראשונה ומייד עלמת החן “סחבה” לי את התפריט. הלו , הלו, מה קורה? גם הטבח לא מכיר את תכולת התפריט, היא השיבה, והוא זקוק לו - שידע מה להכין. לסיכומו של עניין אני בחרתי בתפריט המיוחד שהכיל את המנות הבאות: ממולאים עם בשר (עם יין סירה), צלי כבש (עם יין רוזה), שיפודי קוקי סאן ז’ק (עם יין לבן) עוגת שוקולד (עם יין קברנה סוביניון). תוך מזיגת הכוס הראשונה, התברר כי יש עוד אנשי צוות במסעדה שהם דוברי אנגלית, והתברר כי הם מקדמים מדי פעם יקבים שונים במסעדה. באותו יום היה זה יקב  Chateau la Dorgonne מאיזור הלוברון (www.chateauladorgonne.com) שעם בעליו הם בנו את התפריט כולל היינות.  זוגתי שהייתה כבר רווית יין מהימים הקודמים לקחה מנה מהתפריט הרגיל וסיכמנו שתטעם ממני באם היין שיוגש אכן מצדיק טעימה. די מהר איתרנו את ניקולס בעל היקב והתחלנו לשוחח ולהחליף הערות על התאמת היינות למנות, מיקום היקב, איזה יינות מייצרים, יינות ישראל ועוד. מבחינת ההתאמה, כל היינות (כן, גם הרוזה) התאימו, לדעתי, למנות למעט הקברנה שהיה צעיר מדי והחומציות שלו לא התאימה לעוגת השוקולד שהיתה טעימה מאד.

כוס תה,אספרסו קצר וכן סיור במרתף היינות וחדר הטעימות החדש של המסעדה, הצמוד לו, שנחפר מתחת לכביש (הוזהרנו לא לתת מכה בקיר שמא נגיע למרתפי הכנסייה מעבר לרחוב ) היו סיום מתאים לערב מהנה ולא רק בגלל האוכל.

על השם: ZINC בעברית אבץ, שימש בעבר בחלק גדול מהברים כחומר מבנה לציפוי משטחי הבר והגשת האוכל. הייתה תקופה שחלק מהברים והביסטרו נקראו לכן ZINC. במסעדה זו יש עדיין משטח הגשה מאבץ.

לפני כחודש נפגשתי עם חבר שזמן רב לא ראיתיו ומהלך הענינים זימן אותנו למספר פגישות. באחת הפגישות שהתקיימה בבית קפה תל אביבי מצוי ראיתי כי בתפריט יש “פינצ’וס” ולדרומי כמוני זה הזכיר נשכחות מהטיול האחרון בספרד ובעיקר מסאן סבסטיאן, ליאון וסנטיאגו דה קומפוסטלה. 

סאן סבסטיאן שבחבל הבסקים היא מרכז קולינארי ידוע. בעיר מספר רב של מסעדות  מכל הסוגים. ממסעדות מאכלי הים שבנמל דרך ברי הטאפס הפזורים בעיר ובעיקר בעיר העתיקה ליד החוף , בשלוש מסעדות המתהדרות בשלושה כוכבי “מישלן” ועוד. מיקומה של העיר בחוף האטלנטי בסמוך למפרץ הקונכיה המדהים .

עוד בדרך לשם כשהיינו לערב אחד בבר יין  בעיר לורד (Lourdes) שבצרפת , דווח לנו כי אי אפשר להיות בסאן סבסטיאן ללא חריש עמוק בברי הטאפס הנמצאים  בין סמטאות העיר העתיקה, ובעיקר לא לשכוח לטעום (להוריד) אותם בלווית שאקולי שהוא היין המקומי המתאים לסוג זה של אוכל.

הטאפס באיזור צפון ספרד (חבל הבאסקים וגליסיה) שונים מאילו שהיכרתי בברצלונה. במקומות אילו הם נקראים פינצ’וס pintxos והם למעשה סנדויצ’ונים קטנים (דוגמיות אוכל)  שעליהם מכל טוב הארץ . שולחנות הברים מלאים בערמות ערמות  מה”פינצ’וס” והעינים וכמובן הבטן לא יודעות היכן להתחיל. בבר כזה אתה מזמין מספר דוגמיות ומלווה אותן במשקה, מכל הבא לכוס. בערב הראשון טעמנו במעבר בין הברים השונים יין אדום (באמת לא משנה איזה), סנגריה, בירה, וכמובן שאקולי. השאקולי (Txacoli, Chacoli) הוא גרסה מקומית של ה”וינו וורדה” הפורטוגלי, הוא נעים לשתייה והולך מצויין עם כל השרצים המרכיבים את  הדוגמיות. בהבדל מיינות אחרים הוא נמזג בחלק מהברים באמצעות מתקן מיוחד שבקצהו צינור ארוך. מזכיר את מוכרי התמרהינדי מירושלים.

אחד מחברי תדרך אותי לחפש בברים “נאבחוס”, מעיין צדפה ארוכה (כמו מולים  אבל ארוך). לא מצאנו מהדבר זה בסאן סבסטיאן, אך אל דאגה, בהמשך הדרך מצאנו וגם אכלנו. כשאתה מגיע לעיר כזאת וזמנך מוגבל, עליך לבחור בין מסעדת צמרת שזו חוויה בפני עצמה או לשוטט בעיר. אני ממליץ להקדיש לפחות יומיים לשוטטות חוויתית כזו, מה עוד כשיצאנו מהבר החמישי לנשום קצת אויר ים צח התחיל מופע לילי של זיקוקין דינור - יש שם כל שנה בחדשי  הקיץ פסטיבל עולמי של זיקוקים שלא לדבר על חבורות המוזיקה ברחובות.

משם המשכנו דרך סטנטנדר וליאון לכיוון סנטיגו די קומפוסטלה. בשונה משאר הערים, בהן אתה משלם עבור היין והפינצ’וס בנפרד, בליאון אתה קונה את היין באחד מברי היין הרבים הפזורים בעיר, ומקבל את הפינצ’וס (בדרך כלל מנקניק של “בקר נמוך”) בחינם. היינות נמכרים בכוסות, מתוך רשימה עשירה ומגוונת משפע היינות של ספרד. הביקור במקום ממומלץ לא רק בגלל היין.

משם המשכנו ליעדנו הבא סנטיאגו דה קומפוסטלה. עיר זו היא אחת הקדושות לנצרות ומקדימות אותה רק ירושליים ורומא (על פי מדריך מישלן). עוד בשלב התיכנון גילינו כי מעבר לקתדרלה שהיא המרכז לעולי הרגל, זוהי עיר תוססת ומעניינת. שלושת  הרחובות הראשיים בעיר העתיקה: פרנקו, ראיינה ווילר (Rua De Franco , Rua de Vilar and Rua de Raina) מהווים חגיגה לכל חובב מזון, יין, ובעיקר שמחת חיים. במקום זה מצאנו את השרצים מסוג נאבאחוס וכמובן דברים אחרים. למרגלות הקתדרלה ברחוב ראיינה נמצאת חנות יין מדהימה בשם O BERIO , ניתן לטעום שם בקבוקים וכוסות מספריה עשירה ביותר של יינות לבנים ואדומים. דרך אגב ה”קוקי סאן ז’אק” נקראים גם הם על שם אותו סאנטיאגו שנולד בארץ הקודש והיה משליחיו של ישו.

ולגבי המחירים: סיבוב ברים כזה אינו זול אך גם אינו יקר בהשוואה למחירים הנהוגים במקומותינו. מחירי הטאפס נעים בין חצי יורו לשלשה יורו כאשר הרוב הוא באיזור היורו פלוס. מחיר היין זול משמעותי, מאשר בארץ ולא רק לגבי היינות הזולים. בכל המסעדות שאכלתי גבו מאיתנו מחיר סביר עבור היינות , לעיתים פחות מאשר בחנויות, ללא ה”שידרוג” במחיר שאנו רגילים אליו במסעדות בארץ.

בקרוב אסקור חלק מברי היין שנפתחו בארץ. ממה שראיתי עד עכשיו, אנחנו במצב קשה אבל כולנו מלאי תקווה לעתיד.

חג עצמאות שמח לכולם.

אבי, ידידנו היקר, ביקש ממני לפתוח בלוג באתר ולכתוב משהו על יין. שנים רבות אני טועם ושותה יינות ושאר מיני אלכוהול. בזיכרוני עדיין הטעם של ברנדי מדיצינל או 777 וכן יין כרמל הוק כבסיס ל”שפריץ” שליווה כל ארוחה של עוף מכובס או לחילופין ארוחת צמרת. אך לא למלא ספר זיכרונות באתי אלא להעלות נושאים ובעיות שאנו צרכני היין ושאר אנשים מהשורה נתקלים בהם בחנויות ובמסעדות. הפעם באתי להעלות את הנושא של… איך לבחור ולהגיש יין במסעדה…

לפני שנים מספר היינו, זוגתי שתחייה ואני בחופשה ברומא, שחפפה ליום נישואנו. חיפשנו מסעדה הולמת לאירוע. תוך כדי סיבוב ברובע שמעבר לנהר, Trastevere, הגענו לאנוטקה- מסעדה בשם FERRARA . עם הכניסה למסעדה, בשעה מוקדמת (18:00), הבנו כי המקום הוא חגיגה לכל חובב יין ואוכל טוב. מדפים עמוסי יין קידמו את פנינו וכן תפריט מעניין. החלטנו ששם נחגוג את האירוע וחזרנו למקום בשעה המתאימה. מיד לאחר שהזמנו את האוכל, התייצבה מלצרית היין והביאה לשולחננו שני אוגדנים בעובי של כ- 10 ס”מ כל אחד, המכילים את רשימת היינות האדומים באחד והלבנים בשני. לכל יין שבמרתף המסעדה היה דף נפרד כולל איזכור שנות הבציר שבמלאי. החלטנו לבקש את המלצתה ליין אדום שיתאים למנות עיקריות של דג ובשר אותן בחרנו. הבחירה נפלה על פינו נואר איטלקי מיקב Machivelli מטוסקנה. מלצרית היין חזרה אלינו עם הבקבוק ושלש כוסות. שתי כוסות, סומלייה של רידל, לפינו נואר וכוס אחת נוספת שבשלב זה לא הבנתי מה תפקידה. לאחר אישור הפתיחה שנתתי, הגברת מזגה מעט מהיין לכוס שלי, סחררה את היין (ושטפה את הכוס), העבירה אותו לכוס היין של זוגתי וחזרה על אותה פעולה, העבירה את היין לכוס השלישית, סחררה הריחה, טעמה ורק אז, מזגה לכוס שלי לצרכי אישור. למותר לציין כי הארוחה והיין היו טובים ולא הפסקתי להסניף את היין כל הערב.

למחרת היינו במסעדה פשוטה יותר באותו איזור. למנת השרימפס המצויינת הזמנו בקבוק ברברה ד’אלבה. הגישו לנו ככוסות יין כוסות דוראלקס רגילות. כשבקשתי כוסות יין תיקניות (מהמדף העליון), המלצרית אמרה שאותן היא שומרת בדרך כלל ל”ברונלו” אך היא תשמח לתת לנו את הכוסות. העלמה היתה חמודה ומאירת פנים ולכן סלחנו, האוירה במסעדה היתה עליזה במיוחד ומאד נהננו. דרך אגב, את חבית יין הבית שלהם הם מלאו כל הערב ממיכלי פלסטיק גדולים, ממש מיץ פטל.

לפני כשבועיים הוזמנתי למסעדה המגישה אוכל איטלקי בתל אביב. תפריט היין היה דל ביותר ושגוי מבחינת שמות היינות הרשומים בו. הזמנו יין מאחד היקבים המובילים בארצנו ולמותר לציין שהיין לא היה בטמפרטורה הדרושה. אך מה לי כי אלין בנושא זה, קודם הביאו הבקבוק, אחר כך פתחו ולבסוף הביאו איזה כוסות שנשתה. בכלל לא הבינו מה הם עשו לא נכון. אני במסעדה זו הייתי פעמיים (ראשונה ואחרונה) ולא רק בגלל היין. לא מתאים למסעדה שהמחיר הממוצע לסועד הוא כ- 180 ש”ח!!!

לבעל המסעדה, אל תדאג אני לא אלשין… נראה לי כי אני לא היחיד שלא מופיע אצלך.