עתידי מאחורי אם כך, לא?

כך נראית הפסגה? נשאר לתקוע דגל? ולרדת? מקום להשתפרות? ברור, הרי  היא אמרה See you soon, I hope. ובפעם הבאה אשתפר, אני מבטיח. עוד אוכל לסדר בסדר הנכון, על השולחן העגול, לפקוק את הפקקים באלגנטיות ושוב לסדר אותם שוב בקופסאות המקוריות. תמיד ידעתי שאמצא עיסוק מגוון, מספק ומהנה!

האמת שלא התרגשתי, אפילו לא קצת. בקלות התעלמתי מהעובדה שניתן להרכב מרתף עסיסי ומכובד רק מן היינות שנחו להם בתפזורת אדישה על הרצפה. ארשת הפנים נשארה רגועה. הרי אני בסך הכל על תקן פותחן סדרן. אני חייב להתרכז!!!

מרגע שג’נסיס נכנסת לפעולה, השקט מסתרר. הבקבוקים ממתינים במתח לתורם שיגיע, מעט מתרגשים. היא טועמת במהירות, כמעט ברובוטיות אך עדיין נדמה כי מפנה לכל יין את מלוא תשומת הלב ב-2 דקות התהילה שלו. מפעם לפעם משחררת הערה, ואני שמנסה להסתרך אחריה ולהפגין את אותה השליטה רוצה להגיב בשנינות קצרה מלאת חוכמה. אולי בכל זאת כדאי שאתרכז בסידור הארגזים.

והיינות אם כן. ובכן מתוך שישים וקצת יינות התרשמתי משישה או שבעה. עיקר הבעיה לטעמי מצויה הייתה ביינות הלבנים והרוזה.

הלבנים התפרסו סביב זני ענבים רבים ומגוונים, אולי מדי. קשה היה למצוא סגנון וייחוד. יינות המוסקט, חלקם נעימים ומרעננים אך קשה היה למצוא יין מרשים ומיוחד מעבר לרעננות זו. השרדונה לא סיפקו מקוריות וחוצפה דרומית. להיפך, נדמה היה כי הם מנסים לחכות את קרוביהם מעבר לאוקיינוס. הלבן אולי היחיד שריגש היה ה Cave de l’Abbé Rous, In Fine 2008 Collioure Blanc 08 המבוסס על גרנאש לבן ועשרה אחוז אפור. מעניין, מורכב ומעושן ופוטנציאל יישון ליין שאינו מתבייש בשורשיו.

על יינות הרוזה בקלילות אדלג, יינות מהונדסים בעלי צבע בוהק ומסנוור, כמעט מסוכן להסתכל. חלקם מתוקים מדי, רובם טועמים כאילו חומציות הוספה באופן מלאכותי. אמרתי שאדלג לא?

האדומים כבר סיפרו סיפור אחר ומעניין יותר. הגראנש שלט בתוספת סירה, קריניאן, סינסו, והרגשתי כמעט בספרד. הרבה פרי מלא, הרבה תיבול, ללא בושה ובנדיבות. הטובים שביינות כדוגמת ה Dom Brial, San Esteban 2006 Côtes du Roussillon-Villages אוזנו בחמיצות מרעננת ונהנו מנוכחות טאנינית רכה. בנוסף היה ניתן להבחין בתיבול עשבי מרעננן שהרגיש כגון פזילה צפונית, לעמק הרון. חלק מהיינות נמצאים בנערותם ובהחלט יש למה לצפות. הפחות טובים מבניהם היו עצמתיים אך מדי וללא טאצ’ אלגנטי ואף ושוב פזלו מעבר לים.

לסיום, לאחר שהלסת שלי כמעט וביקשה להיפרד ממני, טעמנו מספר VDV. המדהים מבינהם היה Vignerons de Maury, Chabert de Barbera 1985. סגנון עוצמתי,מרוכז ובעיקר מחומצן, גדוש באגוזים, פירות מיבשים ומאוזן בחמיצות מינרלית צעירה ותוססת. נדמה ויכול לחיות לעד.

כך היה. מעניין ומלמד. יצא נשכר נלמד ונרגש. קיבלתי גם תמורה מלאה JR כעת עוקבת אחרי בTwitter!!!

הצטרפו ב www.twitter.com/zoharwine

ההרגשה מצוינת. יש למה לחכות. אחרי שבועיים עמוסים בהם התנזרתי מכל דבר שאינו לימודים, שינה או שתיית קפה, הגיעה המנוחה. סוף שבוע נדיר ושלם של שמש שמחממת את הבירה הלונדונית. ואז גם הגיעה הידיעה. או הידיעות.

ראשית הייתה הכתבה המפרגנת של מר לנדר.
מר לנדר מבקר האוכל של ה- financial times לא ידוע כפציפיסט. הוא האינטלקטואל מבין מבקרי המסעדות וגם היחיד מבניהם שניהל אחת מצליחה. ככזה הוא מדווח מהשטח (כמו מי?) ומצביע מיד על מחדלי התפקוד. עצם קירבתו לאחת, גברת ג’נסיס, ממקדת אותו גם באגף היינות.

בכל אופן למי שמתעניין הכתבה כאן, ובזכותה כמובן התנפלות רבתי ואפילו יום שבת השקט יחסית נתקבלה הקריאה. הרי אם מר לנדר מדווח כי הרשימה מצוינת מי אם לא אחר יחלוץ את הבקבוקים וימזגם?

אולי בכל זאת רק יום ראשון שמשי ורגוע? מכשיר הבלאק ברי לא מפסיק לרטוט. כי מי בכלל רוצה שהוא יצלצל. לא שש להצטרף לתחרות של אני הכי עסוק, מבוקש, עובד כל הזמן. רוב הזמזומים הינם שגרתיים ותשומת לב רבה אינה מופנת אליהם.

דומה הדבר היה אתמול בצהריים אך כאשר הואלתי והבטתי בלט לו דוא”ל (ותודה לאורפלי) מאחת גברת ג’נסיס.
שפשפתי עיניי וקיוויתי כי זו אותה הגברת שאני מחפש, וכך היה. אחרי התנצלות (באנגליה התנצלות תחילה) על ההתרעה הקצרה נשאלתי אם אוכל לעזור. אחסוך את הפרטים על העבודה הטכנית שהוטלה עלי. ולליבו של עניין הוזמנתי לביתם (רובינסון את לנדר) ולאחר מספר ארגונים נטעם, גברת רובינזון (או אלוהים) ואני, כ 60 יינות מאזור רוסיון.

כך הפרפר תעתע בנו שוב. מסוף שבוע מנוחה לעבודה ולמלאכה.
אניח גם כי יהיה זה אחד מאלה בהם עוד ידובר.

פיצוי הוגש במהרה, ועוד ביום ראשון בלילה על האיירבוס לכיוון תל אביב אהובתי.

נתראה בצד השמשי.

www.twitter.com/zoharwine

הייתי ואני עדיין מאוד עסוק. ככה זה כשמתבגרים, לא?
ויותר מזה גם החלטנו להתחתן, לא שאהבתנו מצריכה אישורים וחותמות אלא שחיות מסיבה ונהנתנות שכמונו לא יכולים לעמוד בפתחו של פיתוי, על כל אלה אדון ואדקדק בנפרד. מזל טוב לחצ’ואים!!!!!!

מסעדתנו עסוקה מתמיד ורשימת היינות מורחבת ושרירנית מתמיד. מאכלסת אותה יושבים זרים ומוזרים החיים יחד בכפיפה אחת כמעט בקושי. לפעמים קשה להבין איך אינם מתפרצים מן הנייר, רוקעים על מנת שלא לשוב. מוזמנים כולם לצפות בפלא ב lanima.co.uk

וחזרתי גם מנאפולי, משחק מילים או מטאפורה על המגף בכללותו:
לא מזרח פוגש מערב, לא ערב תרבויות, אלא נאפולי פוגשת בעולם ומנצחת!!!!
יינות מענגי חיך ישרים ומדויקים נטעמו תוך התרשמות ממגוון זני הענבים הבלתי מתפשרים.

במיוחד התרשמתי מיינות  monte de grazia אותם אני כעת מנסה להצניח במשפחה הקשה שהוזכרה לעיל. גפנים כעצים בנות 100 ויותר מנפיקות יין כה חד, צלול, עשיר ומיוחד המותירות אך ברירה אחת, אהבה.

וגיליתי גם את טוויטר.
משפטים קטנים חסרי פשר משוגרים לאוטוסטראדת המידע כמתנות קטנות ללא נמען.
אנא הצטרפו אליי ל gazoool לשלל מטעמים והגיגים תלושים.

דיווחים מפורטים על מסעות היין וטעימות חדשות בקרוב, מבטיח. מיד אחרי הבחינה האחרונה….

המשבר כבר עבר. כנראה שזה כבר רשמי רק לרגל החגים נתבקשנו לא להדליף לתקשורת. היות ואנחנו מאמינים בחוג קוראים מצומצם לכותב פוסט זה הוחלט לתת האישור.

כבר שבועיים שאני עובד בלי הפסקה. פשוטו כמשמעו ללא הפסקה מן הבוקר ועד הערב. וזאת על מה, על מנת להשקות את כל אלה אשר קיימנו והגיענו לזמן הזה. קשה להסביר את עזות הפנים. תמוהה ההתנהלות. בוקר בוקר פושטים על המסעדה עשרות גברתנים עטורי מחלצות ומתחילים בשלהם. ואם להתחיל אז כבר עם בירה. נטייה קלה למבעבע הצרפתי נרשמה השבוע. ולא שוויתרה הבירה הרי למה ניתנו לנו זוג ידיים אמיצות.
תחילת הארוחה מתחיל בדרך כלל בסיבוב משקאות נוסף נוסח אותה הבירה ומיד מתחילים לגשת לעיקר. רוצים יקר, רוצים מהודר ובעיקר שיראו כולם. שיראו שלא נכון מה שאומרים. אפילו ההפך הגמור. למרות שהולכנו אתכם שולל במשך כל אותן שנים אנחנו עוד אופטימיים. לא הזמן כעת לריסון (עצמי?). הזמן להראות שהכל בסדר ואנחנו עוד חזקים. ומי גבר יותר חזק מזה הלוגם יין משובח באדישות  מופגנת.
כך מתנהל לו היום יום. מלאי הדקנטרים נראה דליל מתמיד והטלפון אל ספקי היין חם במיוחד.

ואני, עבדכם הנאמן שראה בעצמו תמיד מגנם של החלשים ושונא החזקים רואה עצמו ניזון מהשאריות של בני עבלה אלו. שהרי אם כבר נפתח מגנום של ברונלו ריזרבה של קונטי קוסטנטי 97 האם זה ממש משנה למי הוא שייך (הרי הוא שלי…). שאם כבר חודרר הנוזל לדקנטר קריסטל הכפול (שגם הוא שלי) של רידל האם טעימה ממנו תשלח גרורות חמדנות לגופי החי? שטויות.
האם ציון העובדה כי היין טהור ומשאיר בפה תחושה של נקטר של פרי יבש עם תיבול של ליקוריץ דק ארוך נעים ומענג תחטא לאמת. לרגע הכל נראה אחרת. ולו רק לשנייה אחת על הרצפטורים במוח משתלט רוגע. ומיד אחריו התפעלות. ושוב הרוגע. הרהור רגעי על האופן בו היין מעודן ואגרסיבי כמעט בו זמנית ועל כמה יפה שזה אפשרי. באמת אפשרי.
התעוררות. ההוא עם הבירה ביד רוצה לראות את הכלי על שולחן. כולם רוצים שהוא יראה והוא שכולם. לגימות רחבות ושמחה לרוב. כמה שזה טוב. יתכן שהם חשים באותו הרוגע. הלסת מתרחבת והיד השנייה עוסקת עדיין בבירה. מחמאות והנד ראש כהכרת תודה. יש בינינו הבנה.
מי מן הצדדים מגוחך יותר. ההוא עם ההיא ביד השמח בחלקו על הכוס המלאה. האם זה אני המביט בעצב על הכוס הריקה שלי ומריח את הזיכרונות מן היין ההוא שהיה.

והרי לעדכון נוסף מן השטח. שלשום נזרקה עצם מיוחדת, במינה. לאטור 95 גם הוא נלגם בשקיקה ופירוריו עוררו שוב תהייה.

הימים מתקצרים והחושך מתארך. חגיגת המולד מתקרבת. בחלון עכשיו שלג… אני נשבע!

עבודה במסעדה, גם בימי משבר אלה, מתבררת כמלמדת ומסקרנת במיוחד. יינות מכל קצבי הקשת נמזגים לכוסות, המגנום משתלט על המרחב וכל בקבוק מלמיליאן (או סיני?). הזדמנות מצוינת לחנך את החיך לזכר הימים שלפני תקופת היובש.

מגוון פעילויות מרעננות מעבירות את שבועות הקור האפורים. ארוחת ערב לעיתונאי האי בה הוצג תפריט היין המבריק שלנו (כך אומרים) ושעורי התעודה שמרמזים על המבחן הגדול שיגיע עם בוא האביב. בינתיים אימון קל עם מבחן מאתגר במיוחד על מבעבעים וכהילים ואיזה מזל שהייתי בכלל ברמן…

לכן שמחתי במיוחד שכאשר חזרתי בחמישי האחרון מעוד שיעור מעייף הרחתי עוד מחוץ לדלת את הריחות האהובים. מאחורי דלת זו בירכה אותי לא רק אוש המושלמת אלא גם הרכישה הסוציאלית האחרונה שלנו - קרלו לופורי חבר ואיש יין ורוח בהווייתו. כבן תרבות המערב המנומסת קרלו לא הגיע בידיים ריקות ובאמתחתו זוג בקבוקים. הראשון בדמותו - רוסו דה מונטלצ’ינו אורגני וטבעי - פיאן דל אורינו 06 (אם רק הייתי יודע לעבור לאנגלית בלי שהמסמך ישתולל), השני בדמותנו… או כמעט… אחת יחידה מהודרת של שאטו מוסר 1997. כלל לא עצרנו לעמוד על ההבדלים, שמחנו על המציאה, הודינו על ההזדמנות.

הממולאים ביעבעו בסיר כמו שרק הם יודעים ולא עבר רגע וכבר נחלצו הפקקים. הרוסו הסתער עלינו. עם פרי חד ומהדהד. החמיצות מתפרצת, כזו שאני אוהב, זו המתחברת למינראליות ואוחזת בבלוטות. עם נגיעת ניחוח הכפר וצבע מעט עכור הזכיר זה האדום את לידתו הטבעית. אין סינון או הוספה של כל כימיקל בזמן לידה זו. יין שהתאים לרגע ושימח את הלוגמים.

את פקקו של מר מוסר חלצנו באלגנטיות ראויה. למרות התמרמרות קלה מהכיוון האיטלקי בדבר הצורך בחדרור, חודרר היין ישירות לכוסות. מר מוסר התגלה כזר בארצו. מה לו וללבנט השורר סביבו? הילוכו מהודר ואלגנטי. דעותיו ברורות ועל אף גילו המאוחר שיאו הוא כעת. פרי אדום מבושם ועץ שנמס לתוכו. נגיעת טאנינים רכות המלטפת את החך. תיבלון מענג וסיומת ארוכה ומורכבת. הלוואי עלינו.

לא ידענו במה נסיים, שהרי הכמות המומלצת הינה בקבוק לאדם. שלפנו בגאווה את אותו מר מוסר צעיר בשנתיים. שוב אופוזיציה איטלקית. נשלפו התותחים: קברנה סוביניון 00 מביתו של דאריו פרינצ’יצ’ אשר בפריולי.  לא מכבר חזרנו שלושתנו (כחלק מחבורה עליזה) עמוסי אידיאולוגיה מביקור ביקב. הלבנים של דאריו הנולדים במרתף ביתו הינם כתומים בצבעם ומהנפלאים שבאיטליה. האדומים מחוספסים וקשים לפיצוח. הקברנה התגלה כאגוז קשה במיוחד. כבד, מורכב ומרוכז עד כאב. לאחר ארוחה שלתפארת קשה היתה ההתמודדות. כמובן שלא וויתרנו רק תוך מלמול חוזר ושב אודות המשקל. מזל שנמצא במקרר גוש פרמזן משובח ללוות את המלמולים.

אוש נרדמה ואנחנו אותתנו על סיום המערכה. השכנים (שוב) ניצחו אך העם נהנה.

בקרוב - אנחנו בניו יורק תחת תקציב נמוך וציפיות גבוהות (מה חדש?..)

הגעתי הביתה ואני מנסה להתרכז ולדחוק הצידה מחשבות על יין, כל היום דיברתי ברומו והתנתקות נשמעת לרגע פתרון חיובי. כרגיל רצון ומציאות אינם חולקים את אותה הדעה ומוצא אני את עצמי תר במחשבות ישנות אחרי יום מפרך. אז כן, זוהי השתפכות לבו המרגשת של מי שחזר לעבודה אחרי שישה חודשים של חוסר מעש מוחלט.
פתחנו את מסעדתנו החדשה ואיתה חלפו להם חיינו הפרטיים, מזל כי איננו עומלים גם בסופי השבוע כי מי היה משקה את עגבניות הפלא שעתידות לגדול בגינה.

המון סיפורי יין נאגרו במהלך החודשיים שהתנדפו להם ברוח אך כאמור את אלה עדיין אני מנסה להדחיק. המון יינות חדשים ומסקרנים נטעמו, טעמים חדשים, זני ענבים ושאר זוטות מרגשות. אלה לעיתים מצליחות כמעט ולשכנע אותי שכן, זה אמיתי.

טעמתי יינות מרתקים במיוחד מצפונה של סרדיניה מיקב דטורי. בהחלט מוזר ומשונה גם לחובב אזוטריה שכמותי. הדטורי ביאנקו הינו ורמנטינו אך הנוזל בכוס מעורפל ונוגד כל עיקרון של יין תקין או בריא. האף מזכיר מעט בוטריטיס וזר פרחים אביבי. הטעמים מספרים את ההפך הגמור, מינרליות חדה המלווה בטעמי חמצון אשר באופן תמוהה מענגים את החך. מוזר וקסום.

טעמנו גם הרבה מאבות המזון של יינות הסופר דופר טוסקנה. מסטו 1998 התגלה כפעוט בן יומו. מתת האל לכל חובב מרלו ותהייה מסוימת על מוצר מושלם זה לבית פרקר. תמיד הרגשתי חוסר נוחות למול שואפי שלמות שכאלה.

עולם חדש מופלא נפתח לחופי קורסיקה הקסומה בה חבורת המיליטנטים ממאנים להשתייך לכל מדינה או לאום. מיד אני מחבב את עשייתם. ברוך כל מפוצץ סניף מקדונלד.

מבית הרוזן אבטוצ’י (כמו כל קורסיקאי טוב גם הוא משושלת ההוא עם הכובע) טעמנו את “קווה פאוסטין”, ממרומי עייפותי אינני זוכר את שמות זני הענבים אך אותו טוהר שגילינו ביין הזה יקדש את זה המאמץ. פרי אדום נקי המתלכלך בתבלון חד של מה שניתן להגדיר רק כמינרליות מתפרצת. אין טעמי עץ ושאר חומרי עזר חיצוניים, טעמי אדמה ופרי ערומים.

זוהי הרשימה הכאותית המסודרת ביותר שהצלחתי להוציא תחת מקלדתי כרגע. שוב אחזור ואשתדל לדגום רגעים וטעמים נזכרים במיוחד.

ועד אז חושב אני כי גיליתי את הסוד לטעמי ליבי.

Purity, Minerality & acidity

נדמה ואולי אני מתחיל לפתח חוש טעם.

ביום חמישי החולף אירחנו את יקב קאסטלו באנפי במסעדתנו המתהווה.

מעט רקע, קסטלו באנפי הוא אחד משלושת היצרנים הגדולים של אזור טוסקנה וידוע בכינוי החוצן האמריקאי, מעט על שום בעליו והרבה בגלל הטעם. לאחרונה הוזכר באנפי כראש הקנוניה אשר ריככה את הסנג’ובזה במבחר ענבים מן הנכר.

אז אומנם ג’נסיס לא הייתה, אבל נעים ואפקטיבי היה להתחכך במיטב עיתונאי היין באי. לבשנו חליפות, חלצנו פקקים, סירבנו בנימוס לחדרר והנה יש לנו ערב נוצץ.

הערב טמן בחובו מבחר מתאבנים חמים ומנפצים, ארוחת ערב צנועה של כ-8 מנות והכול כמובן בליווי היינות מבית באנפי. נאלצנו אמנם לחלוף בדרך על סתמיותו של המבעבע ודלותם של הלבנים אך נשארנו אופטימיים. דנתה, נציג הקסטלו הותקף בנימוס אופייני והחל לסנגר. זה לא אנחנו זה הם. נותרנו מעורפלים. כולם הנהנו בצייתנות אופיינית שהרי ההסבר אכן משכנע. סדר הערב שב למסלולו.

האוכל היה כרגיל מצוין ושובה בפשטותו. מבחינתי לא היה כל חדש שהרי כבר כמה חודשים שאני שפן ניסיון לכישרונו הפורץ של פרצ’נסקו.

ולכוכבי הערב: אלה כיכבו בדמותם של הברונלו מבציר 85 ומאותה שנה שמחה, בציר הבכורה של סומוס. האחרון הינו בעצם הגרסא המקורית לברונלו המזויף והוא מורכב מסנג’ובזה, קברנה סוביניון וסירה.

הסומוס 1985 אובחן ראשית כביישן. לאחר מספר דקות הפך הביישן לערס הכיתתי. לא מעודן, לא מאוזן ומספר בדיחות לא מצחיקות.
מבט וחיך נוקב יותר גילו טעמים מורכבים של עץ, פרי מיובש ובעיקר הרבה פלפל אשר לא מצליחים ליצור חוויה ולהרשים. אחד מאותם יינות שלמרות השנים העץ לא מתמזג עם הפרי. ואם עד עכשיו כבר כנראה שאף פעם לא…

הברונלו 1985 מספר סיפור אחר לגמרי. עדינות, ריכוז ומורכבות. מדובר בהיפוכו הגמור של הערס. הכול נאמר בקונטקסט, הכול מחושב וכן גם מאוד מדויק. הוא לא אומר הרבה, הוא גם מדבר די לאט אבל אם נשכית ונאזין מיד נבין. הוא מתפלסף. תבלון מרוכז וטהור. פרי שטעמיו דהו ורק רמזים נותרו. נשמע פשוט אך מתרכב לכדי מסיבה. מסיבה פילוסופית כמובן, עדינה ומתורבתת.

קשה להבין איך אחרי שני ניגודים כה גדולים זה לא היה רק הבציר הראשון של הסומוס אלא גם האחרון, לך תבין איטלקים. הארוחה המשיכה למחוזות מתוקים יותר ואיתה חזרו טעמי המפעל מבית באנפי. יינות קינוח עתירי סוכר וגראפה לאנשים מעודנים.

שמחנו שהיה ושמחנו שנגמר ומסקנה מסקרנת אחת: גם היין שלי, שיגדל - פילוסוף יהיה.

I’m sorry to inform you that Romano Levi died last week
. so we can’t visit the distillery
,Regards
Maurizio

בזה הציטוט, בזו הלקוניות, הגיע קיצו של עידן
אכן אגדה
לא רק מספרת אלא גם מייצרת
הגראפה הטובה בעולם מעשה ידי המכשף הזקן
גיבור תרבות והתבגרות
לא לבעלי שררה
וכן
לאמיתי
אחרון אומני הזיקוק
איש קושי וחספוס
שיכר דעתני
לוגמים מתפייטים

שנים אנו שותים ונאנחים. הפעם נשתה בכמיהה.

רומנו לוי הלך לעולמו ולא עוד

המבחן החשוב הראשון של הדיפלומה עבר… אם כי קשה לומר שבשלום. התשובה לכל השואלים הייתה זהה - קשה! ואם לדייק… קשה מאוד! מידת הרחמים לא ניתנה במקרה הזה. נותרתי עם ראש עמוס בנוסחאות כימיות, חומצות למינהן ותרכובות אורגניות שונות ומשונות. מי היה מאמין שפרשתי בגיל 16 משיעורי כימיה שלא על מנת לחזור?…

ביקור מעניין ושונה במיוחד עבר עליי באלטו אדיג’ה. לא ארחיב רק אומר שבניגוד מוחלט לתערוכת “וין איטלי” הרועשת גועשת, זכינו אנו לאווירה פסטורלית הררית ורגועה, מאוד.

את עיקר החדשות באיטליה תפסו כמובן רוחות השערורייה שנשבו ממונטלצ’ינו. סערה רבה בדבר אמינותם של היינות מן הכפר האהוב. עיקר האשמות הופנו כלפי שלושת הגדולים של אותו ברונלו - בנפי, פרסקובלדי ואנטינורי. האם השתמשו אותם יצרנים בזני ענבים זרים ואסורים? האם הכתימו בכך את טוהרו של היין? סביר להניח שכן, אם כי אני מניח כי קשה להוכיח. לדעתי חשוב להבדיל את העיקר מן הטפל, לטפל בחומרה במשחיטים, אך באותה מידה לחזק את אותם אלה האוחזים במסורת ולא נכנעים לפיתוי.

ולעוד מסורת בה התחלנו אתמול. היות ואני ובת ביתי גרגרנים מטבענו מצאנו שיטה בה ניתן להתגבר על הרצון הבלתי נשלט לדלג על כל שלבי סדר הפסח (וכל דבר אחר שעומד בדרכינו) בדרך לארוחה הנכספת. אתמול בשעה 4 אחה”צ ערכנו ארוחת טרום סדר. הסלט קוצץ, המחבת נשלפה והסטייק פכפך על החמאה החמה. ואם כבר - אז בקבוק הבארולו “גרומיס” 98 מבית גאיה נחלץ.

היקב רוכש את הענבים מאזור “לה מורה” שבצפון מערב בארולו ושמו הינו מחווה למגדלים.
האף מפתה ומגלה ריחות של פרי יבש מרוכז, בלסמי ונוכחות של עשבי תיבול. הלגימה הראשונה כאילו אומרת “מזל שחיכינועד עכשיו”. היין אלגנטי, עדין, מרוכז והרמוני. השנים הפכו את הטאנינים לעדינים והפרי הפך למרוכז, עדין ומורכב יותר. אין ספק כי אנו מרוצים. הסגנון מעודן ולא מתרברב . אומנם חסר מעט עוקץ אבל בכל זאת רק 4 כעת.

ההגדה מעולם לא נראתה כה קצרה.

השבוע הקרוב טומן בחובו את יום הסנגרנטינו הבין לאומי (מוזר), וטעימה עם
המחזיק בתואר הסומלייה הטוב בעולם (מוזר יותר…) Mr Philippe Faure-Brac

מאוחר יותר בשבוע, ארוחת עיתונאים עם יקב בנפי אצלנו במסעדה… הזדמנות מצוינת להתחכך במיטב עיתונאי היין באי, רק צריך להתגבר על היין התעשייתי שיוצג.

על כל אלה ועוד…. בקרוב.

אז זהו - היום החלטתי על שינוי קונספט. סוף סוף תפסתי שבלוג במובנו המילולי הוא יומן דיגיטלי?… עד כמה שדעתי משגת בכל אופן. אם כן אהפוך את הבחור ליומן ואנסה לעדכן אותו לעיתים תכופות מאוד.

ולעניין - על ההתמכרות החדשה שלי (אולי שתיים בעצם), הראשונה - ריזלינג וליתר דיוק אוסטרלי.
ככל האדם אשר התבגר בא”י ניטעה בי הסלידה מן הריזלינג הפרטי ההוא, הרי הכוונה לזן האמרלד שהוא בכלל יצור כילאים וכלל לא הדבר האמיתי. שנים לקח לי להשתחרר מן העכבות וכעת אני יכול להגיד בבטחה כי הריזלינג הוא אחד הזנים האהובים עליי.

Lalla Gully Riesling
יין טזמני, אותו אי השוכן דרומית לאי האם אוסטרליה. היקב ממוקם בצפון מזרח האי וזוכה למיקרו אקלים קר וצונן. ריח הפטרול המוכר מתערבב בלימוניות הפורצת מן הכוס. הטעם גם הוא לא מאכזב, מינרליות וחמיצות מעודנת היוצרים יין חד וחצוף ופשוט כייפי לשתייה. אנו פתחנו איתו את הארוחה והוא בהחלט תאם את מעדן הצזיקי שאוש הכינה. כולם התלהבו, אפילו הצרפתים (אם כי כהרגלם, תוך הסתייגות קלה).

Petaluma Riesling  Hanlin Hill
הגריסה המוקצנת/עוקצנית יותר. מגיע מהרי אדלייד הנהנים גם הם ממיקרו אקלים מרענן. טעמי לימון מרוכז, חמיצות משולבת עם מינרליות ומעט יותר נוכחות מן הטזמני. ריזלינג הוא ענב שיחד עם טיפול נכון ואהבה ייצור יין מורכב ועמוק. כיף להיפטר מדעות קדומות, יחי הליברליות.

ומה ההתמכרות השניה? ובכן, היות ואני כרגע מועסק במסעדה שפתיחתה מתעכבת מתמיד, אני זוכה לסייר ברחבי המגף באופן כמעט אובססיבי ותחת מעטה עבודתי. מחר אנו ממריאים לורונה ומשם מיד לבולצנו הנמצאת באלטו אדיג’ה שבצפון איטליה.
פנינו מועדות לתערוכת יין מיניאטורית המתייקמת כל שנה במקביל ל”וין איטלי”. כותרתה היא יינות “טבעיים”. אני מניח כי הכוונה ליינות המיוצרים בהרמוניה עם הטבע ועם התערבות מינימלית.
אנו מתארחים אצל יצרן אהוב עלי במיוחד Alois Lageder
וע”פ רשימת המשתתפים צפוייה חגיגה!!!!

ושוב, הרי שאין דבר מושלם (חוץ משלום תקווה כמובן), ביום חמישי שלאחריו עלי להתייצב למבחן הראשון של קורס הדיפלומה בWEST
אני כמובן בטוח כתמיד שאוכל לשלב למידה לצד הנאה, מתכון מושלם לכישלון.

על תוצאות הניסוי אדווח, כאמור, בהקדם.