פרק ג - הקץ לגרגרת המצויה!
ובו מסכם חושלוק את הסכנות במחלת הגרגרת המצויה (Berry Berry disease) ומציע פתרונות אפשריים.

לפני שנים רבות הפנה חבר טוב שלי את תשומת לבי לביקורות אוכל ויין בעיתונים. הוא התפעל מהן מאוד וציין שהן כל כך פיוטיות עד בכלל נדמות הן לשירה. כהרגלו, חברי הקדים את זמנו, או לכל הפחות את זמני, ורק היום אני יורד לסוף דעתו. רק היום אני מתחיל לתהות איזה מין שירות עושה סוג הכתיבה הזו והשיח הנלווה אליה, לתרבות שלנו. שיח שמצד אחד דוחה על הסף את הסובייקטיביות כאילו הייתה אויב המדינה ומצד שני נוהג בחוסר אחריות בפטפוט פסודו-אובייקטיבי מתיש. כתיבה שאינה באמת אישית דיה בכדי לתפקד כשירה ואינה עובדתית דיה בכדי לספק לנו את המידע האמין אותו היא מתיימרת לתת.לאחר שהסברתי בפרק א כיצד ניתן בעמל רב לפתח שפה משותפת ואובייקטיבית לריחות ואילו בפרק ב שטחתי את טענותיי כלפי שיח היין הנפוץ בימינו הנוהג בחוסר אחריות בשפה מדומה וממוחזרת, הגיע הזמן לא רק לסכם ולהזהיר מפני הסכנות הגלומות באימוץ שיח זה אלא גם להציע אלטרנטיבה.

את הבעייתיות שבשיח השגור ניתן לסכם בקצרה בשתי נקודות:

ראשית כל, ההתרכזות היתרה בניסיון תיאור אובייקטיבי של היין יוצרת הדגשה מוגזמת של הפן האנליטי ומביאה ליצירת המשגה המעוותת את חווית היין. כלומר, אנשים מתרגלים לקרוא ולשמוע בעיקר על “ריחות הקיימים ביין” וכך הם גם טועמים את היין.
שנית, האבסת הציבור באסוציאציות ממוחזרות המוצגות כאובייקטיביות מונעת חשיבה מקורית ומקבעת דמיונות מוטעים. כאילו א אינו די גרוע, הריחות המתארים את היינות ברוב המקרים הנם מוגבלים במגוון ובנוסף בעלי קורלאציה קלושה ביותר למציאות האובייקטיבית, אותה תיארתי בפרק א של סדרה זו.

הנזק הנגרם כתוצאה מכך לתרבות היין הנו כפול: ראשית, כמו שציינתי, ההמשגה המעוותת גורמת לאנשים לחוות את היין באפן אנליטי מדי, עם טווח דמיון מוגבל ביותר (cherry berry and berry) ולהתקבע על דמיונות מופרכים מיד שנייה ושלישית.
שנית, חלקים גדולים בציבור חשים באפן האינטואיטיבי ביותר את מופרכות התיאורים הפסודו-אובייקטיביים הללו ומתרחקים מהשיח, מהתרבות אותה הוא מתאר וגרוע מכל - מהמוצר עצמו.

אז מה אני מציע? איך אפשר לדמיין אולי את תחילתו של שביל תקווה?

אז ככה:

ראשית כל - החזירו את הסובייקטיביות. החזירו את “אני אוהב את היין” ואת “זה טעים לי”. למבקר יין, ממש כמו לכל צרכן, יש דעה ויש טעם אישי ולכן אנו מעונינים לשמוע את דעתו. מה? אני לא מבין, אם מישהו יודע הרבה מאוד על נושא כלשהו אז באיזשהו שלב מפסיקה להיות לו דעה אישית? הוא כאילו מעבר לכל זה?!?

שנית, וכפועל יוצא ונכנס לחזרת הסובייקטיביות - החזירו את האינסטינקט והחיה לחוויית היין. אין ספק שלפן האנליטי/אינטלקטואלי/רציונלי יש חשיבות רבה בחוויית השתייה, אני האחרון שאחלוק על כך. אין ספק שההתעכבות על ניואנס שמזכיר פיטנגו שעולה רק ביינות העשויים מגרנאש שגודל על אדמת צפחה במפנה דרומי יכולה להיות מהנה ביותר ואולם לדעתי קצת הרחקנו לכת. בסופו של דבר האימפקט הבסיסי של חמוץ/מלוח/מתוק/מר/עפיץ על בלוטות הטעם, ויתרה מכך - על “תחושת הבטן” - הוא המכריע ובימינו הוא מוזנח לחלוטין. לא ייתכן שתיאור יין יקדיש 30 מילים לדובדבניות ואוכמנים ואף לא מילה אחת על מתוק וחמוץ.

שלישית - אם בכל זאת בוחרים לדבר ולחלוק תיאורי ריחות מסוימים יש לשבור את הראש והאף ולהשקיע את המאמץ הדרוש בכדי לגלות איזה ריח בדיוק הוא הריח בו הבחנו ולא לעשות את מעשה השליפה הממוחזרת הנפשע אותו אני מזכיר כל כך הרבה. שוב, כפי שתיארתי בפרק א - ניתן גם ניתן להגיע לתיאורים אוניברסליים אך זו לא משימה קלה. אפשר גם כמובן לוותר על הניסיון להיות אוניברסלי ולהתמסר להתפייטות באפן הכי אישי ואידיוסינקרטי אבל למען השם - רק לא לעשות סלט של השניים.

רביעית - תנו חיבורים קונטקסטואליים. למה לעזאזל אף אחד לא עושה את זה?! האם היין המדובר אופייני לזן ממנו נעשה? האם היין אופייני לאזור ממנו הוא בא? או אולי ליצרן? האם הוא דומה ליין אחר שאולי אנו מכירים? או למוצר אחר בכלל? נשמעות לי שאלות מתבקשות.

יש מקום לשתי השפות בשיח היין אולם צריך שכל אחת תשמר את אופייה. הטשטוש הנוצר היום בין האובייקטיבי לסובייקטיבי פוגע קשה בשני הממדים ומקטין את טווח ההבעה של השיח כולו ובעקבותיו את טווח החוויה של האדם אשר אימץ לו המשגה מוגבלת זו. ברגע שנשכיל להפריד מעט את השניים ולתת לכל אחד את הכבוד המגיע לו, תזכה האובייקטיביות שוב באמון הראוי לה, הסובייקטיביות תוכל לפרוש כנף ותרבות היין כולה תזכה לעדנה.

פרק ב - משהו רקוב בשיח היין.
ובו מלין חושלוק על דחייתה של הסובייקטיביות, זילותה של האובייקטיביות והשתלטותן של הדומדמניות המדומות על שיח היין.

לפני כחודשיים ישבתי במסעדה ותפריט היין היה מונח לידי על הספסל המרופד. על צדו האחורי צדה עיני תיאור של יין שנמכר במסעדה במסגרת מבצע חודשי
וכך התחיל התיאור:
“המון פרות יער סגולים…”
וכך זה נגמר.
כי בדיוק אז שמעתי מין “סנפ” כפול כזה.
אתם יודעים, מין צליל כזה של גב של גמל נשבר ומייד אחריו גם חתיכת קש.
פ ר ו ת  י ע ר  ס ג ו ל י ם ? ? ?  ג י ב  מ י  א  ב ר י י ק ! ! !
יש פה כל כך הרבה רבדים בתופעה ההזויה הזו שאני לא יודע אפוא להתחיל!
מה פתאום פרות יער? איזה יער זה בכלל? יער בן שמן? או אולי זה השוורצוואלד הגדול ממנו גורשנו באכזריות? איזה פרות יש בכלל בתוך יער?! מה בדיוק מאפיין את הפרות שצבעם סגול פרט לעובדה שצבעם סגול?!? ומה לעזאזל זה בכלל אומר למישהו על היין?
בבת אחת עלה בי כל הזעם האצור משנים של קריאת טקסטים שכאלו והאזנה לברברת מאותו בית מדרש. זהו. החלטתי. מוכרחים לקום ולעשות מעשה.אז מה בעצם כל כך מרגיז אותי בשיח היין של ימינו?
שבר משפט זה הוא רק קצהו של קרחון עצום. רוב שיח היין בימינו, בין אם בעיתונות, בתפריטים ובפרסומים שונים ובין אם בשיחות סלון למיניהן, הנו מעוות לחלוטין. השימוש המוגזם והבלתי אחראי בתיאורי ריחות דוגמת “פרות יער סגולים” איננו העיוות היחיד אמנם אך הוא משקף היטב את הבעייתיות כולה.

תהליך השתלטותם של פרות היער על שיח היין החל למעשה עם היווצרותו של ואקום בעקבות דחיית מוטיב הסובייקטיביות בשיח. נקיטת עמדה אנושית פשוטה דוגמת “זה טעים לי” או “זה חמוץ לי” הפכה ממזמן להיות מזוהה עם חובבנים והדיוטות. עם הפיכתה של השפה הסובייקטיבית למוקצה, התפתחה בהדרגה המגמה לאמץ שפת תיאורי ריחות בשילוב פרטים טכניים על היין, כהתגלמותה של מין מקצוענות אובייקטיבית ואקדמית. כאילו אין בכך די, המשיך תהליך ההתדרדרות ובסיוען האדיב של העצלות, חוסר האחריות והבורות, הגענו למצב הנוכחי בו תיאורי ריחות פסודו-אובייקטיביים ומדומים, ובראשם של פרות יער, פשו בשיח והחליפו לחלוטין את הצורך ואולי אף סיממו את היצר לחקור ולתהות על החוויה החושית.
יותר ויותר מלל מתרכז היום בתיאורים מטפוריים של ריחות - דובדבנים, דומדמניות, שזיפים, פטל וכו’ - במקום לעסוק בשאלות יותר קשות ומהותיות כמו למשל האם אני אוהב את היין הזה ולמה. ושוב, הדבר לא היה עד כדי כך נורא לו היו אלו תיאורים סדורים ומאומתים מול סטנדרטים כפי שתואר בפרק הראשון. גם אם היו אלו תיאורים פיוטיים המתמסרים באמת לחוויה הסובייקטיבית האידיוסינקרטית לא הייתי מתרעם כל כך. הבעיה היא שמרבית התיאורים בהם אני נתקל הם לא פה ולא שם. הם מוצגים כאובייקטיביים ובדוקים בעוד שלמעשה אין הם יותר מגבבה פתטית וחסרת מעוף של אסוציאציות ממוחזרות. התוצאה המתקבלת הנה חטא כפול - אחד לאובייקטיביות על הדירותה ואמינותה ושני לסובייקטיביות על יצירתיותה ודמיונה התוסס.
רוצים לגלות כמו מה באמת מריח היין? קדימה! תתחילו לשבור את הראש ולרחרח סטנדרטים שונים במקביל להרחת היין. אתם תגלו עולם ומלואו! רוצים להתפייט על חוויותיכם? קדימה! תארו איך הריח מזכיר את מראה עץ הברוש בליל ירח או איך המרקם מזכיר את צליל הצ’לו של ז’קלין דופרה! אבל מה לימד אותנו השיח הנוכחי לעשות? בין אם רצינו אובייקטיביות אוניברסלית ובין אם סובייקטיביות עתירת דמיון? פשוט לשלוף את הפרי היפה הראשון שעולה על דעתנו. ובמה דעתנו מלאה? בפרות יער משומשים במצב טוב שרכשנו יד חמישית מאיש עם חולצה ועניבה במגרש תצוגה.
הסתכלו סביב והקשיבו לשיחות, הרי ריחות אספרגוס, אבק שריפה, קוקוס, גזר, כובע הנזיר, לבנדר ועוד כהנה וכהנה מופיעים ביינות רבים אך לא תשמעו אודותם כמעט בשום מקום. לעומתם זוכים הדובדבן הדומדמנית והפטל לפופולריות עצומה.
הדובדבן! שערו בנפשותיכם! פרי שכל קסמו הוא במראהו, מרקמו ועסיסו החמוץ-מתוק בעוד שמבחינה ארומטית הוא ניטרלי כמעט לחלוטין אלא אם כן כמובן מדובר בגרסתו המשומרת/מסוכרת שבה מוחדר לו חומר טעם הקיים בגלעינו הדומה מאוד לטעם שקדים מרים אותו אנו מכירים היטב מליקר האמארטו המופק בכלל מגלעיני מישמש! מבולבלים? בוודאי, ובצדק! ואולם הבלבול הזה וסיבותיו הטובות אינם מונעים (ויש יאמרו נהפוך הוא) מאנשים כה רבים לדמיין את טעם הדובדבן על כל צעד ושעל ואף לדקדק ולהבחין בין דובדבן אדום לדובדבן שחור!!! לא, הם יתעקשו, היין הזה לא סתם אדום וחמצמץ, יש לו טעמי דובדבן אדום!
והדומדמנית! הפרי הזה כל כך לא מקומי עד ששמו מעטר ללא הרף צנצנות מרקחת הנושאות ציור של אוכמניות דווקא! ומה הפלא? מי בכלל יודע מה זה בארצנו זבת החלב והסברס? לדומדמנית, שלא כמו לדובדבן, יש דווקא ריח מאוד ייחודי ומובהק והוא אפילו מופיע לא פעם ביינות רבים ואולם למרות זאת גם היא הפכה לקריקטורה קטנה ועגולה של טעמי פרי שחור, כלי קיבול לנהיות הרומנטיות של תודעתנו. מצחיק, דווקא אחד מהיינות בהם ניתן למצוא לא אחת ריח דומדמנית שחורה הוא הסוביניון בלאן. אבל הסוביניון בלאן כידוע מתאפיין בריחות של פרות טרופיים, פרות הדר, עשב ולעיתים אף פרי לבן! תשאלו כל מומחה! דומדמנית?!? ביין לבן?!? לא יעלה על הדעת! זה לא אותו צבע! פרי לבן? כמובן!
אם כבר בצבעים עסקינן אז אין מנוס מלהתעכב על סוג של אסכולה חדשה בשיח.
חסידיה של אסכולה זו - אסכולת הטנא - מאמצים את אופיו הצבעוני של הדמיון שלנו ומרחיקים ללכת עמו. לנוחיות הציבור, מקבצים אנשים אלו (מבקרים, עיתונאים, אנשי יקבים, מלצרי יין וצרכני יין) את הפרות למספר קבוצות - ע”פ צבעם, אין עוד צורך לדקדק ולהתאמץ להבחין בין דובדבן לדומדמנית לפיטנגו, זה פשוט פרי שחור. כך אפשר לפגוש היום בשבע קבוצות שונות של פרות - פרי שחור, פרי סגול, פרי כחול, פרי אדום, פרי כתום, פרי צהוב ופרי לבן. ועוד היד נטויה.
מצד אחד יש בתופעה זו היבט מבורך משום שברזולוצית אבחנות פחותה הפרטנציה לאובייקטיביות היא בהכרח פחותה גם כן ובמצב אליו הגענו בו פרות יער משוגרים למרחב השכם וערב מבלי ששום גורם ייקח עליו את האחריות, זהי התפתחות חיובית. ואולם תיאורים אלו ממש חותרים תחת הענף אותו הם מנסרים! הרי בקלות רבה אפשר לשמוע בתיאורים אלו סוג של הודאה בסובייקטיביות המגוחכת של השפה הזו, כי הרי לומר על יין שיש בו המון פרי יער סגול זה הדבר הכי קרוב לאמירה המפורשת “אינני באמת יודע כמו מה זה מריח אבל זה סגול וזה עשוי פרות ויער זה דבר שהלוואי היה לנו כמו לאירופאים אז אכתוב פרי יער סגול”. למעשה ניתן לראות כאן את אותה מכבסת מילים בלתי אחראית של קודם רק הפעם בקנה מידה קטגורי. הרי להריח יין אדום בהיר (כמו גרנאש למשל) ולומר שריחו כשל פרות אדומים ולהריח יין אדום סגול (כמו סירה למשל) ולומר שריחו כשל פרות (יער כמובן) סגולים הוא ממש כמו לא לומר כלום.

בסופו של דבר, העובדה הנוראה מכל היא שמתוך הדחייה הזו של השיח הסובייקטיבי מצד אחד וצפצוף טוטאלי על אובייקטיביותו של האובייקטיבי מצד שני, המלל הפך כל כך נבוב וריק מתכן והואקום הוא כל כך גדול שאין פלא שהפרט הכי שולי וקונטרוברסלי בשיח כולו - הציון שמקבל היין מהטועמים - הפך לדבר המדובר והמעניין ביותר. אין זה פלא שיותר ויותר אנשים מתרחקים מתרבות היין בשל מה שהם מכנים פלצנות.

אל תחמיצו! בפרק האחרון של “חושלוקי והדומדמנית השחורה”:
האם יצליח חושלוק להציל את שיח היין הרקוב?
או שמא יתפתה וייבחר להצטרף אל הצד האפל של הפרות?
הינצח הטוב את הרע ומחר נתעורר לבוקר יפה יותר?
היאיר השחר באורו הרך את עליו הצעירים של שיח יין חדש?

פרק א - במסתרי האנליזה החושית
ובו נזכר חושלוק בימי הכשרתו הראשונים ומהרהר באופיו החמקמק של חוש הריח תוך שהוא מניח את הרקע לדיון בנושא החשוב “אופייה המעצבן של קשקשת היין בארצנו”.

הבה נתחיל מהבסיס, כדי שיהיה בסוף יותר כיף למוטט את כל המגדל:
איך בכלל הגיעו כל גרגרי היער האלו לתוך שיח היין הגרגרני של ימינו?
נדמה לי שהכל החל בנטייה האנושית המוכרת היטב להעניק הגדרות ושמות לסובב אותנו. מתן שמות והמשגה עוזרות לנו להכיר ולזהות את הסובב אותנו ולתקשר זאת עם עוד אנשים.
זיהוי והכרת ריחות הנן יכולות חשובות מאוד לייננים, בעיקר בזמן בעבודתם. ריח ציפורן שמקורו בחבית ונתמך ע”י ריחות זניים יכול להיות דומה לריח ציפורן מדיצינלי שמגיע ממקור מיקרוביולוגי. ההבחנה בין שניהם יכולה להיות קריטית בעבודתי כיינן וזו כמובן רק אחת מדוגמאות רבות. היכולת הזו חשובה לעבודת היינן ולכן לומדים לפתח אותה במסגרת לימודי הייננות. איך עושים זאת?אני זוכר היטב את המפגש המעשי הראשון בקורס Sensory analysis of Wine באוניברסיטה.
ישבנו סביב שולחן עגול וגדול כשלכל סטודנט כוס יין ובמרכז השולחן איזה 20 צנצנות זהות עם פקק הברגה בצבע תכלת כשבכל צנצנת תכולה שונה. חלקן צפויות, חלקן פחות.
ראשית כל הרחנו את היין שבכוס והתבקשנו לרשום ריחם של אילו דברים מזכיר לנו ריחו של היין.
רובינו רשמנו דברים כמו דובדבן, פטל שחור, פטל אדום, תות שדה, קסיס, שזיף וכיו”ב. המעטים שבינינו שכבר נחשפו לעולם היין (ואני ממש לא הייתי ביניהם) גם מצאו דברים יותר “יצירתיים” כגון עור ועשן.
אפשר לומר - הסובייקטיביות חגגה. כלומר כל אחד ע”פ חוויותיו האישיות וע”פ נתיבי דמיונו וזיכרונו מצא שם ריח קצת אחר. מצד שני אפשר בקלות גם לומר שהסובייקטיביות קיבלה פה תעודת עניות. כמעט לא היה איש שיצא מתחום הפרות האדומים כהים, כמעט כולם נפלו בפח הצפוי - היין הרי אדום כהה ואנו יודעים כי הוא עשוי מענבים וריחו מתוק. מה נותר לעשות? לשלוח יד ארוכה לתוך אפלת מוחנו, למצוא את השק המסומן ב “אדום כהה/פרות/מתוק/יין” ולהתחיל לשלוף מתוכו מילים. מזל שהייתה שם מישהי שידעה מה היא עושה - המרצה.
“יפה” אמרה המרצה, “ועכשיו בואו נתחיל ללמוד”. כעת נתבקשנו לאמת את ממצאינו עם הסטנדרטים שבצנצנות שבמרכז השולחן. מה פרוש? לכל ריח שהיה צפוי שיעלה לדיון סביב טעימת יין אדום הוכן מראש סטנדרט בצנצנת. לעיתים זהו המוצר עצמו (לדוגמא פטל שחור) בצורתו הטרייה, המופשרת או המשומרת, לעיתים ריבה או סירופ ולעיתים נדירות תמצית. מי שחשב שהריח שזיף ביין, לקח את הצנצנת עם השזיפים, פתח אותה, הריח והשווה לריח היין. מה אני אגיד לכם? מהר מאוד נהיה שם מעניין. התגלית המפתיעה הראשונה הייתה איך אחת שכל סטודנט הריח את היין ביד אחת ומייד את הסטנדרט ביד השנייה, כל המחלוקות הסתיימו וכל הסובייקטיביות נעלמה. כלומר כשהרחנו את היין בהתחלה, היה קשה לשכנע את מי שהריח קסיס שזה בעצם פטל וגם קשה להשתכנע בהפך ואולם ברגע שהשוונו לסטנדרט שבצנצנת לא היה לאיש ספק באשר למציאות וכולם הסכימו - כן כמו שזיף או לא כמו שזיף. התגלית המדהימה השנייה הייתה כמה מעט ריחות פרי אדום כהה אימתנו ביין. כמה מעט מניחושינו הראשוניים נותרו תקפים לאחר שלב האימות עם הסטנדרט.
לאט לאט עברו כל צנצנות הפטל, השזיף והתות למיניהם לאגף הלא שימושי של השולחן וצנצנות שבתחילה היה נדמה כי כלל אינן שייכות לפאנל הזה, כמו אננס, אשכולית, מולסה, חמאת בוטנים ואפילו גזר, נהפכו פופולריות מאוד. התגליות הללו סימנו כמובן את תחילתו של תהליך ארוך. במשך השנים התברר לנו שישנו פער גדול מאוד בין האסוציאציות הראשוניות שריח מסוים מעורר בנו לבין מה שמתגלה בהשוואה עם סטנדרט. גילינו שללא אימון מתמיד ונכון, זיהוי ריחות מושפע ע”י הקונטקסט הויזואלי או ע”י קונטקסט אחר שהוגדר לנו מראש עד כדי כך שלא ניתן לסמוך עליו. קשה מאוד לזהות ריח של דבר נטול מראה מוכר ו/או בלי שתהיה בנו ציפייה מוקדמת. ע”פ רוב אנו מדמיינים את אותם ריחות שהריחו הסופרים שכתבו את ספרי ילדותינו או העיתונאים שכתבו את ביקורות בגרותנו. ומה איתם? האם הם התאמנו ובדקו עצמם מול סטנדרטים או שמא גם הם השתמשו באסוציאציות סובייקטיביות ממוחזרות?

עוד התברר לנו ששינון והפנמה של ריחם ה”אמיתי” של דברים הוא תרגיל מאוד קשה. כלומר גם אחת שבסופו של שיעור הרגשתי שאני יודע לזהות את ריחו של פטל שחור לא הייתה שום ערובה לכך שלמחרת אצליח לעשות זאת שוב. נתיבי הזיכרון הללו נחרתים בעמל רב ומתכסים שוב בחול וסחף בין לילה.
גם היום, אחרי יותר מעשר שנים, אינני שוכח את הלקח החשוב ביותר שלמדתי מלימודי והוא הספקנות.
גם היום ברור לי שבהינתן הקונטקסט הנכון אני עלול לטעות גם בריחות הבנאליים ביותר. אני ממשיך לנסות לשמור את נתיבי הזיכרון הללו נקיים ומתוחזקים היטב ומשתמש בהם ברוב המכריע של המקרים לצורכי השיח הפנימי שביני לבין עצמי או ביני לבין הספרות המדעית. לעתים נדירות אני מתקשר את ממצאיי גם עם קולגות קרובות וגם אז עושה זאת בזהירות ובספקנות הראויה.

אל תחמיצו! בפרק הבא:
חושלוקי נובר ומפשפש בשיח היין העכשווי וחוזר שרוט ומלא קוצים ושאלות:
האם הדומדמנית השחורה היא אכן שחורה?
איזה טעם יש ל 93?!
ומהם לעזאזל כל העזאזלים פרות יער סגולים?!?!?

בקרוב.
לאחר המתנה ארוכה ומורטת עצבים.
טרילוגיה חדשה בסדרת חושלוקי!

והפעם יוצא הסוכן הנועז והמחודד להלחם באויב גדול ונורא מכל מה שידע עד כה!
אויב הנמצא בקרבנו, הומה בשדותינו ומאיים להחריבנו.
אויב כה ערמומי עד כי רבים הם הרואים בו ידיד!
גבירותיי ורבותיי, מיערות בן שמן, דרך השוורצוולד הבווארי ועד לטונדרה הקנדית יוצא חושלוקי לחפש אחר לא אחרת מאשר הדומדמנית השחורה!!!
כן כן, אותו פרי תמים לכאורה המגלם את כל רגשי הנחיתות הלבטיניים שלנו, הטומן בחובו את כל הקסם החושני היוקרתי והאפל המקנן בלב יערות אירופה, המשתרש לו אט אט בפינו ובליבנו ומסמם את כושר השיפוט שלנו - Ribes Nigrum.

מה יעלה בגורלו של חושלוקי הפעם? אילו הרפתקאות אורבות לפתחו? האם יימצא את הדומדמנית וחברותיה? היוכל לה כשיפגשה או שמא תפתהו בקסמיה המתוקים? האמנם יהפוך העולם לטוב יותר אחת שימצאנה גיבורינו ויקיז את דמה השחור? היעמוד לו כוחו כשתאמר לו את המשפט הנוראי “Chushluke, I am your Father!”?
קוראים נבונים! אל תחמיצו!
מבקרים וכתבים! אל תיחתו!
נשים וטף! אל נא תיפול רוחותיכן!
חושלוקי חוזר!!!

פעם הייתה לי חלוקת קשב טובה. היא הייתה לי מקור לגאווה אמיתית.
ידעתי לתמרן את הקשב שלי בין הראיה, השמיעה ושאר החושים כך שתמיד אשאר בשליטה, תמיד אשאר תפקודי, תמיד אהיה בסדר. שלא אעשה בושות בקיצור.
ואולם מאז שהתחלתי להרבות ולהשתמש באפי, כדרך כל שריר הוא החל מתחזק והולך וכדרך כל המקופחים היסטורית, הוא החל לתפוס תחת. הגעתי למצב שקורה לי לא אחת שאני מדבר עם אורחים ביקב כשלפתע מתגנב לאפי ריח אפטרשייב ומוחי אוטומטית מתחיל לתהות - ג’נטלמן של ג’יבנשי? אולי בכלל פולו?!? - ולפתע אני מבין שהפסקתי להקשיב או גרוע מכך הפסקתי לדבר!
בסה”כ המקרים האלו מסבים לי הרבה יותר שעשוע ממבוכה אבל פה ושם זה מתחיל לעורר אצלי דאגה קלה. קשה לי להאמין שבשעת חירום החוש שתפס תחת יכול באמת לאיים על שלטונם של חוש הראייה והשמיעה אבל אינני יכול שלא לתהות לעיתים מה היה קורה לו לפתע, הייתי נדרש לבלום בלימת חירום ובאותה עת ממש, היה חודר לאוטו ריח פריחה שאינני מכיר.

במילואים (כן כן, גם חושלוקי עושה מילואים!) לפני חודש יצאתי מהחדר שבו אני “מוצב” וניגשתי לעמדת הקפה הסמוכה. סביב השולחן התגודדו אנשים בחינגת קפה ועוגיות אופיינית למילואים בקריה. במסגרת התאמת חיל האוויר למאה ה 21 ואפנותיה, שמתי לב שהבפלות המסורתיות הוחלפו במין “פתי-בר” בצבע חום אפרפר תמוה. אני, שכל דבר מה חדש מן הטבע ממלא אותי תמיד סקרנות מהולה בחדווה וכל דבר מה חדש מעשה ידי אדם גם כן ממלאני סקרנות אם גם מהולה בקצת דאגה וחשדנות, מייד הוצאתי רקיק אפרפר מן החבילה ונרתמתי לבחון אותו. באותו רגע שאני נרתם למשימה, במסגרת מאזן הכוחות החדש של האינפוטים החושניים בתודעתי, כל הסובבים אותי וההמולה שהם מייצרים עוברים אוטומטית למוד Pause משולב ב Mute. עכשיו זה רק האדם מול הביסקוויט! ראשית בחנתי את צורתו אשר התגלתה כשגרתית לחלוטין. לאחר מכן עברתי לתהייה די ארוכה על צבעו הביזארי של הביסקוויט שהזכיר לי במעט את קרקעיתה של ברכת דגים שיובשה באזור בקעת בית שאן. בשלב הבא מטבע הדברים, קירבתי את הפכסם הנלוז לאפי והתחלתי לתהות על הבוקה שלו. בעודי מהרהר עמוקות האם זהו אכן ריחו של קמח חיטה מלאה שהצליח להתגנב דרך החומה הארומטית הבצורה של שמן כותנה מוקשה חלקית אך מחומצן לגמרי, מוחי החל לפתע משדר לי מאזור חוש הראייה ידיעות מודיעיניות בהולות. לאחר הערכת מצב מחודשת מהירה, אני מתעורר מהטראנס האולפקטורי בו אני נתון ומרים ראשי אט אט תוך הפנייתו כ 30 מעלות לימין. לחרדתי אני מגלה שיש אמת בדיווחי תצפיות המודיעין! משהו מדאיג אכן מתרחש סביבי! חיילת צעירה עומדת לא הרחק ממני ובוהה בי בתימהון מהול בחרדה. לאחר שנייה, שואבת כנראה עידוד ובטחון מהיותנו מוקפים אנשים במדים, היא מרהיבה עוז ופונה אלי בקול רועד: “מה אתה עושה? אתה מריח את זה?!?!?”.
?!
“זה בסדר”, אני עונה מייד בביטחון, “זו העבודה שלי!”.
מבט נוסף בחיילת ההמומה מאשר לי שהתשובה שלי רק החמירה את מצבי ואני מניח את העוגיה על השולחן וחוזר לעמדתי בחדר הסמוך במהירות מהולה בנונשלנטיות.

יש לנו יין חדש ביקב.
הסיפור התחיל לפני שלוש או ארבע שנים כשהחלטתי לטעת טוריגה נסיונאל - אחד הזנים האדומים הכי חשובים של פורטוגל. נראה לי מסקרן גם כי אזור הדואורו בפורטוגל הוא אזור מאוד חם וגם כי היין הטעים הראשון שזכור לי ששתיתי אי פעם היה Smith Woodhouse Porto 1977.
עברנו את שבעת מדורי גהינום ובסיוע משרד החקלאות, ייבאנו את הזן מהאוסף שבאוניברסיטת דיוויס. נטענו דונם אחד של טוריגה ב 2006 וב 2008 כבר בצרנו את 500 הקילו הראשונים.
באותה תקופה גם נסעתי לביקור בעמק הדואורו בפורטוגל (שם עושים יינות קינוח מחוזקים כמו גם יינות יבשים מהזן) כדי ללמוד את הזן ודרכי הגידול שלו. מה שגיליתי שם ובספרד תרם רבות ללידתו של היין החדש הנוסף שלנו אבל על כך בפוסט אחר.

הבציר הראשון של הטוריגה היה כמו שציינתי ב 2008. התמונות המלוות את ההסבר על התהליך צולמו בבציר 2009.

את הענבים אנחנו דורכים בתוך דולב. כן - יחפים. לא - בלי לשטוף רגליים. בינתיים היחידים שממש הזדעזעו מהרעיון הם התאילנדים שעובדים בכרם (הם עדיין ממשיכים לסרב בתוקף לשתות מהטוריגה). תוך כדי הדריכה, בשביל להשכיח את הגירוד שהסוכר והחומצה מייצרים ואת עקיצות הצרעות, אנחנו שותים את הטוריגה של השנה הקודמת.

היין מתחיל לתסוס באפן ספונטני כעבור יום יומיים ולפעמים אני מוציא את הדולב המכוסה לשמש כדי שיתחמם יותר. התסיסה מהר מאוד נהיית חמה ודרמטית והיין נהיה שחור משחור. אני מודד את הצפיפות והטמפרטורה כל שעה שעתיים בכדי להחליט מתי בדיוק להתחיל את הסחיטה.

מועד הסחיטה הוא מאוד קריטי כיוון שזהו גם מועד הוספת הברנדי והוא קובע כמה מתוק יהיה היין הסופי. את הסחיטה אנו מבצעים ב”חביתוש” - השם שנועם העניק למסחט הסל הישן שלנו. מחביתוש עובר היין למכל ומייד מתערבב עם ברנדי 79% אותו ייבאנו מקוניאק (Cognac Ferrand).

אחרי החיזוק אני מעביר את היין לחבית 400 ליטר משומשת ליישון של כשנה כשהכוונה היא לשמור על האופי הצעיר והמרוכז של היין.

זהו. מוזר לי לכתוב פל”פ (פוסט ללא פואנטה) אבל הפואנטה היחידה כאן היא היין ואין איך להעביר אותה במילים.
הטוריגה 2008 יצא לשוק בעוד כשנה.

בתגובה לדברי נתן לפשיץ

“אני אוהב את הירקות שלי טעימים, נקיים ויפים. האורגניות שלהם לא מעניינת אותי. אם המזיקים פוגעים - צריך להשמיד אותם, אם הריסוס מפריע צריך להפסיק אותו מספיק זמן לפני הקטיף - פשוט וקל.”

1.על היופי והניקיון
נתן ידידי: גם אני אוהב את הירקות שלי טעימים ויפים. אני אוהב את המלפפון שלי יפה - קטן ומעוקל עם קצת שערות וחריצים - כמו הר טרשים, וטעים - מתפצח ומתוק ומפיץ ריח - כמו אחו פורח. ככה אני אוהב גם את היין שלי.

היופי במלפפון וביין הוא יופיו של הטבע. של אותה ערבוביה מטורפת של סימטרייה וחוסר סימטרייה ושל משחק בין תבניתיות לאמורפיות שלא ניתן לתארם בשום משוואה מתמטית ועם זאת הם תמיד נדמים לנו הגיוניים, יפים, בין אם אנו יודעים למלל זאת ובין אם לא. תאוות הניקיון שלנו לעומת זאת עומדת לא אחת בעוכרי אותו יופי. היא מוחקת את המורכבות והטירוף הללו, מתקנת כביכול את מה שכביכול פגום בו ומותירה אותו קרח מכאן ומכאן. חלק, סימטרי, אנונימי, סטרילי.

כשתאוות הניקיון או ליתר דיוק, הליכלוכופוביה, גורמת לנו לרסס ולהשמיד כל מה שזז, ועוד לחשוב שזה פשוט וקל, התוצאה ניכרת לא רק במוצרים עקרים, דומים ומשמימים אלא גם בכל הסובב אותנו - סוציולוגית ואקולוגית. בתור בני אדם, שכידוע “התברכו” במודעות ותבונה שבהן כביכול הם מותרים מן הבהמה, יש לנו אחריות להבין את המשמעויות הרחבות יותר של מעשינו ובחירותינו ולפעול בהתאם. לאפן בו מיוצר היין יש השפעה לא רק על היין אלא גם על היבטים רבים אחרים של חיינו ואל לנו לנצנץ ולהקטין ראש. לא לנו הפריבילגיה המפוקפקת הזו נתן.

השמדת כל מה שזז בשם תאוות הניקיון אינה יפה ליופי ממש כשם שאינה יפה לסביבה. אני בהחלט משוכנע שאימוץ החשיבה וחלק מדרכי הפעולה של החקלאות האורגנית ושל הגישה ברת הקיימא ייטיב גם עם יופיים של היינות וגם עם עתידינו בכלל.

2.על הגישה האורגנית
הגישה האורגנית כפי שאני (ורבים אחרים, צרכנים כיצרנים) רואה אותה, אינה מדברת רק על האינדיבידואל ובריאותו אלא גם על כל הסובב אותו וכתוצאה מכך על כל בני האדם על הכוכב שלנו. ישנה קונספציה מאחורי הגישה האורגנית המדברת על חקלאות ברת-קיימא במסגרתה אנו בוחנים את כל מעשינו על פי השאלה: האם ניתן להמשיך לאורך זמן לקיים את האנושות על פני הכדור באפן זה (אפשר לראות בה פרפראזה על הצו הקטגורי של קאנט). הפרדיגמה החקלאית הרווחת כיום מתעלמת לא אחת משאלה זו ומשאירה חותם מאוד גדול על הסביבה. יחד עם פעולות אנושיות נוספות הנובעות מאותו סוג חשיבה מהווה פרדיגמה זו איום על עתידינו - הפיסי כמו גם התרבותי. החקלאות ברת הקיימא לעומת זאת בוחנת דרכים למזער את החותם הזה ובכך להיטיב את סיכויינו לשרוד. ההבנה שמשאבי כדור הארץ הנם מוגבלים ושיכולת המערכת האקולוגית להתמודד עם זיהומים מוגבלת גם היא, שומה שתגרום לנו לעשות בהם שימוש מושכל, מתון ואחראי. כלומר את מידת ניצול המשאבים וזיהום הסביבה יש לבחון לעומת התועלת.

מהו אותו חותם עליו אני מדבר? ובכן, שאריות חומרי ריסוס ודשן המגיעים למי התהום ולשרשרת המזון כולה הם ההיבט הכי מוכר אולם לא תמיד המשמעותי ביותר. הדשן הקונבנציונלי לדוגמא מיוצר מאמוניה המוחזקת במכלים ומהווה בעצמה סכנה ציבורית, ייצור הדשן מלווה בהשקעת אנרגיה גדולה ומייצר חומרי לוואי בעייתיים וכל זאת בשעה שחקלאי ארצנו נפטרים מעודפי זבל הפרות והעופות שלהם באישון לילה בצדי הדרך (ואף בשמורות טבע) במקום להופכם לדשן. היבט נוסף הנו תהליך פיתוח, אישור וייצור חומרי הדברה סינתטיים. ייצורם כרוך בשימוש בחומרי גלם מסוכנים ומזהמים ותהליך אישורם כרוך בניסויים אינטנסיביים בחיות מעבדה שונות שמוסרות את חייהן בעינויים.

ומהי אותה מטרה נעלה אשר מקדשת את אותם אמצעים תשאלו? את אותו זיהום ארוך הטווח, את השימוש המעוות במשאבי כדור הארץ ואת הריגתם בייסורים של אלפי בעלי חיים? האם מדובר במציאת מרפא למחלות קשות? בהזנת הרעבים באפריקה? לא ולא. אני ואתה נתן, לא מדברים כאן על דברים כגון אלו, אנו מדברים על מותרות. ובשביל מותרות אינני מוכן להקריב את כל המוזכר לעיל. בוודאי לא כשקיימת אלטרנטיבה מצוינת וברת קיימא. 

3. על היינות האורגניים עצמם
גם אני מוצא הבדל בין יין פגום ובין יין תקני נתן.  אני גם מבחין בין יין טעים ללא טעים אך ממה שטעמתי עד היום, לא הצלחתי לייצר קורלאציה בין התקינות לבין האורגניות.  אין כל סיבה שיין אורגני יהיה יין פגום או בעל איכות נחותה. ולראיה יינות יקב בשן - האם יש בהם פגם כלשהו? לא באלו שאני טעמתי. או לדוגמא יותר קרובה אלי - גשם לבן 2008 של שאטו גולן. היין הנו אורגני לחלוטין, גם אם ללא פיקוח ואישור (ועל כן איננו מציינים זאת), ולעניות דעתי הנו יין נקי ותקין. נסו ותיווכחו! כמו שאמרתי קודם, אני מאמין שאימוץ שקול של דפוסי חשיבה של חקלאות אורגנית לא רק שלא ירע עם איכות היין אלא אף ישפר את סיכויינו לייצר יין טעים יותר ובוודאי ובוודאי יביא לניצול יותר נכון ונבון של משאבי כדור הארץ.

על דבר אחד לפחות אנחנו מסכימים נתן: אמונה היא דבר טוב, דת היא דבר מסוכן. קיימים רעיונות ושיטות מצוינות באמתחתה של החקלאות האורגנית שכדאי לנו לאמץ אבל כמובן שקבלתם כמכלול, כדוגמה, כחתול בשק, תוך ויתור על היכולת לבחון כל מעשה באופן ביקורתי, הנה מעשה טיפשי ומסוכן.

שבת, 15/8, יום בציר ראשון בשאטו גולן - וויונייה.
530 ק”ג מ 1.24 דונם, 23 בריקס, 6 גרם חומצה, ריח פלפל שחור וכורכום במסחטה.
אחרי הבציר, הסחיטה והניקיונות, קפצתי עם גבי לכרם שלו ליד קיבוץ סאסא לראות את הנטיעות החדשות שלו.
נכנסנו לשטח וגבי בדק את מצב הגדר החשמלית - המתח הנמוך לא בישר טובות. אשר יגורנו בא לנו ומייד לאחר קבוצת עצי זית התגלה לנו מחזה מזוויע. שתי פרות פרצו לחלקת המוסקט ואכלו ביסודיות את השתילים בני היומיים. רובם נותרו קרחים לחלוטין וחלקם אף מוטלים בשטח לאחר שפשוט נתלשו מהקרקע ע”י הפרות. קשה לתאר את עוגמת הנפש של מי שנטע רק אתמול את הכרם הכי מושקע, יפה ומבטיח בארץ וכעת עומד מול שדה הקטל הזה.

לאחר שהברחנו את הפרות וגבי צרח על הבוקר של קיבוץ סאסא (שהפרות שלו הן אלו שחדרו לכרם) ותיקן את הגדר החשמלית, החלטנו שעד שסאסא יתקנו את גדר הבקר שלהם ביום ראשון, ניאלץ לישון בכרם. המחשבה שהפרות עוד עלולות לחדור שוב לכרם והפעם לחרב את חלקת הגרנאש שבוואדי הקטן היתה כבר באמת בלתי נסבלת.
השעה היתה כבר תשע כשהגעתי הביתה לראש פינה להתקלח (בכל זאת זה היה יום בציר, כן?) ולקחת שק שינה וציוד הכרחי - מחבת ברזל, חמאה, מלח ופלפל, ארמניאק ושתי עגבניות. אתם מבינים, החלטנו שצריך להוסיף איזשהו ממד סימבולי וטקסי לליל השימורים הזה ומה יותר ראוי מלאכול חתיכת פרה… עברתי בדוריס קצבים ובחרתי חתיכה של 800 גרם אנטרקוט שאולי היה מהעדר של סאסא ואולי לא ומיהרתי חזרה לכרם. פגשתי את גבי בכרם בעשר והחלפנו את אברם - יד ימינו של גבי בכרם - שהשאיר לנו בירושה מדורה קטנה מאחוריו.

את הסימבוליקה השלים גבי בבקבוק בוקסטל 2004 וב 11 בלילה מצאנו עצמנו - גבי, נטשה ואנוכי -  ישובים בחלקת הגרנאש הצעירה והמפוארת שלו אוכלים בשר מהחיות שאת פלישתן אנו מנסים למנוע ושותים יין מהזן שעליו אנו מנסים להגן (הארמניאק היה סתם בשביל ה”פלומבה”..).
שארית הלילה עברה בשקט, נטשה נבחה קצת פה ושם אבל הפרות לא נכנסו ובארבע לפנות בוקר קמתי ונסעתי חזרה לשאטו גולן לבצור את הרוסאן שלי.
הבוקסטל אגב לא היה משהו…

אני משתדל לנסוע אחת לשנה לחו”ל לבקר יקבים בהם יש לי עניין מיוחד. זה כמעט תמיד מתחיל בדרום צרפת (כי שם האקלים הוא דומה יחסית לזה שבארץ), זולג עד לצפון הרון (כי שם מגדלים סירה ואם יהיה בארץ גל קור מטורף ויתרסק לי על הכרם מטאוריט של גרניט אז אולי יצא לי משהו כזה גם) ובסוף מגיע באופן בלתי נמנע לבורגון (כי שם היינות פשוט כל כך טעימים שזה כבר אפילו לא מתסכל אותי יותר). בתחילת יולי למשל, נסעתי לביקור של שבוע ובמהלכו נפגשתי עם קולגות בשבעה יקבים: Tempier ו Terrebrune בבנדול , Janasse ו Font de Michelle בשאטונף-דו-פפ , Bernardine בבום-דה-וניס, Clape בקורנס ולסיום Arlaud בבורגון.
אני לומד הרבה מאוד מהביקורים הללו – גם באפן הפרקטי והאנאליטי וגם באפן המופשט והתת-מודע – מהשיחות עם הייננים והכורמים, מהסיור בכרמים ומטעימת היינות בתהליך. יש לי הרבה מה לספר על החוויות הללו ועל האופן שבו הן מעצבות אותי אולם הפעם אני רוצה לעמוד על נקודה קצת אחרת.

אולי החוויה המעניינת ביותר בביקורי ביקבים בצרפת היא דווקא החזרה לארץ.

הדבר הראשון שאני עושה עם חזרתי לארץ הוא לנסוע ליקב לטעום.
אני עושה את זה במהירות אך גם בסוג של זהירות. קצת כמו אדם שמתעורר מחלום וקם לרשום אותו ומפחד לשכוח אותו בדרך לשולחן, כך גם אני ממהר לטעום את יינותיי לפני שאשכח את טעמם של היינות שטעמתי בחו”ל. ואינני מדבר על שכחה של דומדמניות וסייומות - כי הרי את אלו אפשר פשוט לרשום - אלא על שכחה של החוש, של החוויה הרגשית, שכחה של הגוף.
ביקב אני מייד לוקח את הגנב ויורד למרתף. בלי לדבר קודם עם איש, בלי לבדוק מיילים, ישר לטעום. זו אולי כבר הפעם השישית או השביעית שאני עובר את החוויה הזו והיא תמיד מפתיעה אותי מחדש. הרושם שמותירה בי תקופת טעימות מרוכזת בחו”ל מעניקה לטעימה הראשונה של יינותיי פרספקטיבה מדהימה, לטוב ולרע. זה כאילו כל החוויות שעברתי בצרפת שינו את טעמי כך שהטעימה הראשונה שלי בארץ מרגישה לי זרה כאילו הייתי צרפתי. כמובן שהאפקט תקף רק לשעת הטעימה הראשונה ומהר מאוד אני חוזר (לכאורה) למי שהייתי קודם.
החוויה היא כל כך חזקה שמרוב התרגשות אני לא אחת מוצא את עצמי לבדי במרתף, מדבר ומגיב בקול רם תוך כדי הטעימה. לפעמים אני ממש צוחק, לפעמים מקלל, לפעמים זה יותר קרוב לבהלה… היינות כל כך מפתיעים שקשה להאמין שרק לפני שבוע טעמתי אותם וטעמם היה לי אז מוכר לגמרי. וזה לא היינות, כן? זה אני! יינות אמנם משתנים לעיתים גם על פני שבוע אבל לא כולם יחד ולא עד כדי כך.
אני מוכרח לאמר שזו יכולה להיות חוויה די מתסכלת אבל לצד רגעים מאכזבים ומרפי ידיים בהם אני מקלל את עצמי ואת הגולן כולו, ישנם גם רגעים נהדרים שבהם אני מחייך לעצמי במבוכה וממלמל משהו דוגמת “וואללה, זה באמת לא רע הקברנה הזה”, כאילו מישהו זר הוכיח אותי הרגע והעמיד אותי על טעותי.
אבל כך או כך, רמת התסכול או הסיפוק שלי מהמפגש המחודש הזה אינה העיקר כיוון שמעבר לעניין השיפוט האבסולוטי הזה – כלומר יותר טוב או פחות טוב – החוויה היא פשוט נהדרת ומעשירה. היא מכניסה את היינות שלי לפרספקטיבה ומחזקת בו זמנית גם את תפיסת הממד האנכי – זה של מה יותר טעים או מה יותר טוב – וגם את זו של הממד האופקי – זה של מגוון ושל שונות, זה שלגביו השאלה מה יותר טוב אינה רלוונטית.
וזה מכניס גם את עצמי לפרספקטיבה.
זה כאילו עד אותו הרגע לא הכרתי את היינות שלי בכלל.

הדבורים של סבלה
אחר הצהרים, כשהחום מתחיל להרפות מעט, אני מתקלח, שם את הבושם החדש שלי (Voleur de Roses) ויורד לפאטיו של Les Abeilles. אני לוקח עיתון בקבלה, יושב לי על כיסא הקש בצל עץ הדולב הענק ומבקש מיוהנס, הבעלים, כוס Beaumes de Venise קר. זה מרגיש כמו איזה סרט אני חושב. לעזאזל! אם רק הייתי טורח ורואה יותר סרטים, אולי הייתי מבין באיזה סרט אני מרגיש שאני עכשיו. נו, מילא. בערב, עדיין בפאטיו, לאחר קלמרים וכוס Sablet לבן, אני מזמין ארנבת מה- Ardeche וחצי בקבוק Gigondas 2002  של Domaine Santa Duc. היין, שהיה טעים בטירוף, פשוט מפיל אותי מהכיסא. תרתי משמע.
למחרת בבוקר, עם כאב ראש מפוצץ ובדרך לאיחור לפגישה ב Clos de Papes, אני מבטיח לעצמי שלשה דברים: 1. שאחזור שוב למלון המקסים של יוהנס. 2. שאבקר יום אחד ביקב סנטה דוק . 3. שלעולם לא אשתה שוב כ”כ הרבה יין.

והנה כעבור שנתיים אני מוצא עצמי שוב באותו אזור, מנסה לקיים את הבטחותיי לעצמי. את שתי ההבטחות הראשונות קיימתי יפה, את השלישית הפרתי בבוטות. שוב.

בחצרו של הינשוף המזמר
אנו פוגשים באיב גרה (Yves Gras ) בכניסה ל  Santa Duc ואתו עוד שלשה אורחים צעירים. החברה הצעירים - ללא ספק מתעשיית היין הצרפתית - גומעים את הצהרותיו ההחלטיות של איב בשקיקה. איב מדבר הרבה תוך שחרורי אויר תיאטרליים אופייניים מפיו. הוא מרבה להשמיץ גישות מודרניות טכנוקרטיות ששואפות לשליטה מוגזמת בתהליכים. הוא אנטי-ממסדי ואלטרנטיבי. איב גרה מדבר הרבה ויש משהו מעט מוזר באופן בו הוא מנתק את כפות רגליו מהקרקע בזמן הליכתו. יש להט אידיאולוגי לדבריו אך אינני משתכנע מהי האידיאולוגיה הזו והאם היא האידיאולוגיה שלו.
מיהו איב גרה? איך הוא קשור לחוויה שעברתי עם ארנבת בצל הדולב בדבורים של סבלה?
אני תוהה. טוב, אבל לשם כך אני כאן, לא?

טרואר וחלוקים לבנים
אנו ממשיכים פנימה ומגלים יקב נקי ומודרני ושורת מכלי נירוסטה שטופי אור שמש. הצהרותיו של איב ממשיכות לתכוונן שוב ושוב לגישת “תן לדברים לקרות” ו “הטרואר צריך לדבר”. אנחנו מעט מבולבלים. לא שיש חס וחלילה סתירה בין ניקיון וטרואר אך בכל זאת - מזדחלת עלינו תחושת חוסר קוהרנטיות קלה.
טועמים ג’יגונדס 2006 מאחד המכלים, יין בן חודשיים. וואו! נוזל סגול-שחור “A l’Ausralien”, נקי נקי נקי, פירותי, מרוכז ואלכוהולי.�
כמה אלכוהולי? תוהה אחד האורחים.
15.32! שולף איב ללא היסוס.
?!?!
אני וגבי פוזלים זה לעבר זה תוך כיווץ גבין והרמת גבה. ולא לגבי גובה האלכוהול אנו תמהים כי אם על רמת הדיוק של איב. לא 15% וגם לא 15.3%. 15.32%!
איב מזהה את התמיהה שלנו ואת התפעלותם של הצעירים המקומיים ומבהיר מייד בנונשלנטיות כי רק במקרה הוא זוכר את המספר בדיוק גדול כל כך אולם במשך הדקות הבאות הוא פולט שוב ושוב פרטים טכניים ומספרים שונים ברמות דיוק שגם בימי הטובים בלימודים בקושי ידעתי. מה עובר על האיש?
אנחנו מעט מבולבלים.

בגן החיות
איב מוביל אותנו בהליכתו התמוהה אל מרתף החביות.
במרתף אני שם לב שהוא מקפיד לבחור מכל סוג יין את החביות הנכונות לטעימה. היינות כבר אינם נקיים כפי שהיו. אנחנו כבר לא אוסטרליה. בחיפושי אחר אסוסיאציות אני נוטש את המעבדה והחלוקים הלבנים ומוצא עצמי בגן החיות הישן של תל אביב משוטט בין הכלובים. מה קרה ליין בדרכו מחדר מכלי הנירוסטה שטוף האור אל המרתף הטחוב והחשוך? מוזר.
עולים לחדר הטעימות ומתיישבים לשולחן. בשלב הזה, ברוב הביקורים על כל פנים, כבר מתחילה להציף אותי נינוחות מסוימת הנובעת מתחושה הולכת וגוברת של קוהרנטיות והבנה, ואולם הפעם זה ממש לא כך. אני מוצא עצמי חש יותר ויותר מנותק, מבולבל ולא שייך. אנחנו טועמים יינות מבוקבקים ישנים יותר אך המצב לא משתפר, שוב היינות לא משרים עלי לא נועם חושני ולא סיפוק מחשבתי. קצת מסריחים, קצת לא ברורים, עם טאנינים לא סימפטיים, בקיצור - לא מה שזכרתי מהחצי בקבוק 2002. מוזר.

אומרים שלום
נפרדנו מאיב ואורחיו ויצאנו מהיקב חזרה לכיוון הרכב. זו כבר הפגישה השנייה שלנו היום ויש עוד שתיים לפנינו, כדאי שנמהר. לא שבעתי הרבה נחת לצערי. חבל, דווקא זכרתי את היין לטובה. אז מה קרה? אולי היינות השתנו? אולי אני השתניתי? אולי בלי הארנבת זה לא זה? אולי הסיטואציה הרסה את החוויה? מוזר. אין ספק שחווית ביקור ביקב ומפגש עם היינן/בעלים יכולה להיות חוויה מורכבת ובלתי צפויה לפחות כמו המפגש עם היין עצמו. לפעמים היא מפתיעה לטובה ומספקת מקור השראה לשנים ולפעמים היא עד כדי כך גרועה שהיא נוטעת בך תשוקה עזה להחליף מקצוע. לפעמים היינן נדמה כאנטיתזה מושלמת של היין שלו ולפעמים חד הם. לפעמים החוויה היא סתמית ומשמימה ולפעמים היא פשוט מותירה אותך מבולבל.

http://www.abeilles-sablet.com/gb/index.asp
http://www.artisanparfumeur.com/
http://www.santaduc.fr/english/index.html
http://www.clos-des-papes.fr/