Bottle Shock
עד לפני כשנה, אם היינו מקלידים בויקיפדיה את המילים Bottle Shock היינו מקבלים הסבר מלומד על משמעות המושג הלקוח מעולם עשיית היין. תזכורת קצרה - הלם הביקבוק, או חולי הביקבוק (Bottle Sickness), הוא מצב זמני המתאפיין ב- אֶלֶם (Mute) של הארומות והטעמים ביין. מצב זה נוצר בדרך כלל לאחר שמבקבקים יין ששהה עד לביקבוקו בחביות או לאחר שמביאים יין מדרך ארוכה והיין עבר טלטלות רבות. התופעה נמשכת בדרך כלל כמה שבועות או חודשים ונעלמת לאחר מכן. למדענים אין הסבר של ממש לתופעה וחושבים שזה קשור ל ‘אי סדר’ שנוצר במבנה המולקולרי של היין. זו הסיבה שכדי לפתור את הבעיה ‘נותנים ליין לנוח’.

Bottle Shock - הסרט
אז זהו, שלפני כשנה ‘Bottle Shock’ הוא כבר לא רק תופעה ביין אלא שמו של סרט מקסים אשר ריגש אותי מאוד. השנה 1976. סטיבן ספורייר (השחקן אלן ריקמן), בריטי החי בפריז ובעל חנות יין, הוגה רעיון לארגן טעימה תחרותית של יינות קליפורניים מול יינות צרפתיים כדי להביא לתודעת לקוחותיו את העובדה שיש עולם יין גם מחוץ לצרפת. הוא נוסע לעמק נאפה שבקליפורניה לחפש יינות שיתחרו ביינות הצרפתיים. בין היתר הוא פוגש את ג’ים ברט (השחקן ג’ים פולמן), עורך דין שעזב משרד מצליח בסן פרנסיסקו לטובת היקב שהוא מטפח - יקב ‘שאטו מונטלינה’. ג’ים אינו רוצה לשמוע על התחרות בהאמינו שזוהי קנוניה להעלבת עולם היין האמריקאי בידי הצרפתים. לעומת זאת, בּוֹ, בנו של ג’ים, מאמין בכנותו של האורח ומעביר אליו בסתר שני בקבוקי יין שרדונה מבציר 1973. ההמשך ידוע והיין זכה בתחרות במקום הראשון מבין היינות הלבנים. הסרט מבוסס על הסיפור האמיתי ועוד נחזור לכך בהמשך.

עץ אלון, בייקון מעושן ומלון דבש
יש בסרט מצבים שרק חובב יין יכול ליהנות ולהתרגש מהם. באחד מהם, אמריקאי בשם מוריס, חברו של סטיבן ספורייר, יושב אצלו בחנות ומתענג על כוס שרדונה בעיניים עצומות. תוך כדי טעימה הוא ממלמל “נפלא נפלא” ואז הוא מוסיף (באנגלית זה נשמע עוד יותר טוב): “It is oaky it is smoky… I feel bacon fat and honey melon”. ואני רואה ושומע ובולע את הרוק, כל כך בא לי באותו רגע לאחוז כוס שרדונה, וללגום ביחד עם מוריס… בקטע אחר בסרט מגדיר סטיבן ספורייר את השרדונה כ-”מצב צבירה נוזלי של אור השמש”… לא מרגש? בכלל, הסרט רצוף קטעים שמדברים אלינו, כי זה העולם שלנו: בקבוקים נפתחים לטעימה, היין נמזג לכוסות בקול שקשוק מהנה, הלגימות והציקצוקים ועוד ועוד.

“היא אהבה את היין שלי”
כמו בכל סרט הוליוודי אי אפשר בלי סיפור אהבה. ליקב שאטו מונטלינה מגיעה להשתלמות סֶם, פרח ייננות צעירה ויפה. על לבה מתחרים שניים: בּוֹ, בנו של בעל היקב וגוסטבו, צעיר אמריקאי ממוצא מקסיקני העובד ביקב. לגוסטבו חבר בעל חווה באזור ואצלו הוא עושה יין משלו בסתר, מה שנקרא ‘מהצד’. באחד הלילות מזמין גוסטבו את סם לבקתה שלו לטעום את היין שהוא עושה. השניים מבלים לילה סוער ולמחרת כשבּוֹ שואל אותו “שכבת איתה?” עונה גוסטבו בחצי התנצלות: “מה רצית שאעשה? היא אהבה את היין שלי…”

מדוע Bottle Shock ?
שמו של הסרט ניתן לו מאירוע בעלילה שבונה קצת מתח ומעצים את החוויה ואת ההישג של זכיית השרדונה של שאטו מונטלינה בתחרות. באחד הימים מגיע בּוֹ ליקב ומוצא את אביו יושב על הרצפה חצי שיכור, מתוסכל, וסביבו פזורים בקבוקי יין. “תסתכל על היין מול אור  השמש”, אומר ג’ים, “הטעם בסדר גמור אבל הוא קיבל גוון חום”. בּוֹ מספר על התופעה לסם והיא לוקחת אותו לידיד באוניברסיטת דייויס. הם מביאים אתם בקבוק אחד ולהפתעתם הם שומעים מהמומחה שזהו סממן נדיר של הלם ביקבוק. “שמעתי על התופעה אך לא ראית את זאת במו עיני. זה קורה רק ביינות איכותיים במיוחד”, הוא מסביר ומוסיף: “הצבע יחזור לעצמו בתוך כמה ימים”. השניים ממהרים ליקב כדי לספר על כך לג’ים אבל הוא כבר החליט להיפטר מהיין הפגום. אני עוצר בנקודה זו כדי לא לקלקל לכם את ההנאה מהסרט אבל מחכה לכם הפתעה.

טעימות ביקבים
בין היתר, נוגע הסרט בנושא טעימות ביקבים בתשלום. מן הסרט ניתן להבין שבתקופה ההיא (1976), כאשר עולם היין הקליפורני היה באותו שלב התחלתי שבו היו יקבי הבוטיק הישראליים לפני כחמש שנים, לא חלמו בעלי היקבים לדרוש כסף על טעימות. הם אמרו תודה לכל מי שהגיע אליהם והתעניין ביינות שלהם. והנה בא אותו סטיבן ספורייר, בריטי מרובע ומנומס, מסתובב ביקבים, טועם ובוחר יינות לתחרות שהוא מארגן, ולתדהמתם הוא  מתעקש לשלם על הטעימות. באחת הסצנות רואים את בעל יקב שאטו מונטלינה, ג’ים, אוחז בידו חופן שטרות של דולר ובנו בּוֹ שואל אותו בפליאה: “אתה לוקח כסף על טעימות?” “הבריטי עמד על כך” עונה האב ומבט של סיפוק על פניו כשהוא מביט בחופן הדולרים. מעניין לציין שכיום, גביית תשלום על טעימות ביקבים בקליפורניה היא עניין שבשגרה ושאטו מונטלינה הוא מהיקרים שבהם, עשרים דולר לאדם גובים שם על טעימת יין.

משפט פריז
טעימת היין התחרותית של 1976 קרויה גם, ולא בכדי, משפט פריז (Judgment of Paris). ספורייר אסף בפריז תשעה מומחי יין צרפתיים, מהשורה הראשונה, שטעמו עשרה יינות לבנים ועשרה יינות אדומים מצרפת וקליפורניה, כשהם מדרגים אותם מבלי שהיה להם מושג מה הם טועמים. בטעימה צפה עיתונאי אמריקאי שפרסם את התוצאות לאחר מכן במגזין Times האמריקאי. התוצאות היו חד משמעיות והפתיעו את כל מי שהשתתף בטעימה ובהמשך את כל עולם היין של אותה תקופה: במקום הראשון בכל קטגוריה קיבל את מירב הנקודות יין אמריקאי-קליפורני. מבין היינות הלבנים זכה במקום הראשון השרדונה מבציר 1973 של Chateau Montelena, כשהוא גובר על שרדונה צרפתי מבורגונדי ה- ‘מרסו רולו 1973′. מבין היינות האדומים זכה במקום הראשון קברנה סוביניון מבציר 1973 של יקב Stag’s Leap Wine Cellars גם הוא מנאפה ואלי קליפורניה, כשהוא גובר על מוטון רוטשילד 1970.

סצינת הטעימה בסרט
הסרט מגיע לשיא בסצנת הטעימה. הטועמים, כאמור, מיטב מומחי היין הפריזאים של אותה תקופה, מגיעים לטעימה במכוניות המפוארות של אז (רובם בסיטרואן DS). הם יושבים בביטחון רב וטועמים את היינות כשניכר על פניהם שהם בטוחים שיזהו בנקל את היינות הצרפתיים האיכותיים. כאשר מכריז ספורייר את התוצאות, חלק מהם משתנקים… בּוֹ, שהגיע מקליפורניה כדי לצפות בטעימה נשלח על ידי ספורייר ללבוש ז’קט לקראת ההכרזה על הזוכים. קטע יפה ומרגש. הסרט מראה איך הכתבה ב- TIMES הביאה את בשורת הזכייה לרחבי ארה”ב ומהר מאוד לא ניתן היה להשיג את היינות הזוכים בחנויות ובמסעדות.

היכן רואים
הסרט אינו מופץ עדיין בארץ בצורה מסחרית. אני זכיתי לראות את הסרט באדיבותו של חבר שמחזיק בעותק שרכש. אפשר להזמין דיסק באמזון תמורת פחות מעשרים דולר. לא לשכוח לקרר בקבוק שרדונה, אבל שיהיה Oaky ו- Smoky, שאם לא כן לא תחוו את מה שחווה מוריס בחנות היין בפריז…

נסיעות לדוד מאמריקה
בארגון שבו אני עובד עושים הכל שלא תיהנה מנסיעה לחו”ל בתפקיד, מחשש שאם תיהנה מדי, תרצה לנסוע שוב ושוב… בוחנים בשבע עיניים את המסלול, מורידים ימים ודורשים שתצא בתחילת שבוע ותחזור לקראת סופו, שלא תבלה, חלילה, סופ”ש בחו”ל. מין גישה מיושנת כזו שנשארה למנהלים שלנו מהתקופה שאנשים חיפשו נסיעות לחו”ל בתפקיד כדי לבקר את הדוד מאמריקה… על מחלקת עסקים בכלל אין מה לדבר. לאף אחד לא מפריע שתטוס שש עשרה שעות ותגיע מקופל, מכווץ וטרוט עיניים. אבל למרות הכל לנסוע לחו”ל זה לא משהו רע ומפעם לפעם אני מוכן ‘לסבול’ ולצאת לנסיעה כזו. מה שטוב בנסיעות קצרות זה שמנצלים היטב כל רגע ורגע, וכך, משהזדמנה לי לאחרונה נסיעה בת חמישה ימים החלטתי להפוך אותה למיני מסע תענוגות.

לטוס במחלקת עסקים
רצה הגורל, וכשהגעתי לדלפק של חברת התעופה דלתא ועשיתי check in, נתנו לי כרטיס עליה למטוס ללא מקום ישיבה ואמרו לי שב- gate אקבל כרטיס אחר. לא התייחסתי יותר מדי לעניין ולאחר סיבוב קצר בדיוטי פרי כשהגעתי ל- gate וקיבלתי כרטיס עליה למטוס התחלתי לחוש שמשהו טוב קרה לי: בכרטיס היה רשום שורה 6. מסתבר שמחלקת הנוסעים הייתה מלאה וכך זכיתי אני, יחד עם עוד כמה מאושרים, לפינוק הפנטסטי הזה שנקרא מחלקת עסקים. בשורות הבאות אתמקד בכל מה שקרה בטיסה בנושא יין ואוכל אבל קודם לכן אני חייב להזכיר את תנאי הישיבה, זה פשוט עולם אחר. המרחב שבין המושבים לא יאומן והמושבים - כורסאות של ממש עם כמה מנועים לכוונון של כל חלק בגוף עד מצב של שכיבה כמו במיטה.

התרצה שמפניה, אדוני?
הטייס מחמם מנועים והפינוקים מתחילים. דיילת אמריקאית מבוגרת, שהייתה פעם כנראה מאוד יפה, ניגשה אלי עם מגש קטן ועליו כוס שמפניה ארוכה וקערית פיצוחים שחוממו קלות (אגוזים מסוגים שונים, לא חטיפים קטנים ומעצבנים כמו לעמך שם במחלקת תיירים…). הדיילת פרשה מפית קטנה על המשטח שלצידי והניחה את הכוס והקערית עם חיוך שאני לא מבין מאיפה הביאה אותו (מדהים איך הן מצליחות לחייך למרות שהן כנראה לא סובלות אותנו הנוסעים). ה’שמפניה’, אגב, התבררה מאוחר יותר כברוט קליפורני לא רע בכלל, בוודאי לא נופל מהברוטים המוכרים לנו בארץ. וכך, עם חיוך רחב על פני, התרווחתי בכורסא וחשבתי לעצמי: “אמריקה”.

יין עם כל מנה
המטוס הגיע לגובה והחל משייט בזמזום חדגוני. עשרים דקות חלפו והדיילת שלי חזרה עם מפה לבנה, שלפה מאיזה שהוא חריץ סודי במושב את המשטח המתקפל ופרשה עליו את המפה תוך שהיא מגישה לי תפריט שדף אחד שבו פירט את המנות ואילו הדף השני את היינות. אתם יכולים לתאר לעצמכם את שמחתו של חובב יין במצב הזה - רק עם ההתלבטות איזה יין לבחור אפשר להרוג חצי שעה מהטיסה… אלא שהבחירה הייתה קלה: למנה הראשונה, סלט שרימפס (!), בחרתי בסוביניון בלאן ניו זילנדי, למנה העיקרית - נתח פילה בקר - שיראז אוסטרלי, ולקינוח, לא תאמינו, פלטת גבינות וקרקרים עם פורט ‘ביקבוק מאוחר’ של  ‘גרהאמס’. פלא שביליתי אחר כך את מרבית הטיסה בשינה?   

היין הראשון על אדמת הדוד סם
הלילה הראשון שלי בארה”ב היה בעיר Salt Lake City, בירת מדינת יוטה. לעת ערב התחילו פעמוני היין לצלצל במוחי ותפסתי לי ‘קורבן’ בחורה אמריקאית מהמשרד שלנו בניו יורק שהגיעה כדי להצטרף אלי לפגישות של יום המחרת. הצעתי לה שנסעד ביחד וכדי לזרז את קבלת ההחלטה אמרתי לה: “היין עלי”. מסתבר שהליידי אוהבת יין ואף מגלה התמצאות קלה בנושא (אוהבת אותם ‘Full Body’). התיישבנו במסעדת המלון, הגברת הזמינה סטייק פילה ואני סטייק ניו יורק - נתח מאזור המותן, מה שקרוי בארץ סינטה או סירלוין. אחרי כל הדאווין שלי בקשר ליין הזמנתי את היין היקר ביותר שמצאתי בתפריט - קברנה סוביניון 2005 מיקב בשם Kendall Jackson שמחירו בתפריט 50 ד’. היין היה בסדר גמור, כהה ועוצמתי עם טאנינים טובים והתאים מאוד לסטייק. הסגנון דומה לירדן של רמת הגולן. יופי של סטייק, יופי של יין.

אמריקה זה גם בירה
בסוף יום הפגישות הראשון ב-  SLCדילגתי בטיסה לאזור לוס אנג’לס, למקום שהוא ספק עיר ספק שכונה בשם Woodland Hills, גן עדן עלי אדמות. האזור שורץ חברות מסחריות ושפע של מסעדות ומקומות בילוי. את הערב הראשון בחרתי לבלות בסניף המקומי של רשת הפאבים-מבשלות הקרויה BJ’s. יש להם בירות מאוד מיוחדות שנמכרות רק בפאבים שלהם. אני בחרתי בבירה בשם ‘The Nutty Brunette’ - זוהי בירת אייל נהדרת בצבע חום עכור עם ריחות וטעמים שמזכירים משהו בין ברבר ללף בראון, אולי קצת יותר מרירה. כל לגימה תענוג. את שלושת הכוסות ששתיתי ליוויתי בפיצה אישית מלאה בכל טוב בעלת בסיס עבה ופריך כמו שהיה פעם בתל אביב ב’שיקגו פיצה פאי פקטורי’. מה היה על הפיצה לא אספר כי אני מדחיק את זה, כאילו לא היה…

דג הליבוט ושרדונה של אמצע הדרך
זה לא סוד שכשאתה מגיע לחו”ל כלקוח מזמינים אותך ל- Dinner. לפעמים נדמה לי שהמארחים רוצים את האירוח הזה יותר מן המתארחים. כך או כך, יש לי ‘פטנט’ איך ליהנות בארוחות כאלו מבלי להרגיש לא נעים: אני מזמין איזה יין שבא לי ומשלם עליו בעצמי. כל מי שמארח אותי יודע שאני ‘משוגע’ יין ואומרים לי תבחר אתה”. אני מעיין בתפריט היין, מראיין את הנוכחים מה בא להם, מבקש סליחה מהיושבים בשולחן, ניגש לבר של המסעדה, תופס את מנהל המשמרת, מוסר את שם היין, משלם וחוזר לשולחן. תאכלעס, בערב השני שלי ב-  Woodland Hills הוזמנתי למסעדת דגים ופירות ים מעולה בשם Fins Creekside -. היינו חמישה איש והלך הרוחות היה בעד שרדונה. התייעצתי עם המלצרית והסברתי לה מה אני אוהב. “אם כך”, אמרה, “אתה תאהב את השרדונה רזרב 2006 של Cakebread ” אמרה המלצרית והצביעה על יין שמחירו בתפריט היה 46 ד’. מנת הדגל של המסעדה היא דג הליבוט עם רוטב משגע על בסיס אננס והשרדונה התאים לה בול. בדיעבד התברר לי שיקב  Cakebread Cellars נחשב לאחד הטובים באזור נאפה ואלי. והשרדונה? מסתבר שהקולות נגד השרדונה של פעם הגיעו גם לנאפה והשרדונה היה צהוב, חמאתי ואלוני כמו שאני אוהב, אם כי במידה חלקית. למרות זאת אהבתי מאוד את היין, כנראה שהתחלתי להתרגל.

סושי ויין לבן מקרטון
הביקור הראשון שלי ב- Woodland Hills היה בשנת 1991. זה היה גם הביקור הראשון שלי בארה”ב ואז התוודעתי לראשונה לסושי. אני זוכר שהתיישבתי ליד הבר של מסעדה בשם  ‘Something is Fishi’ והבחור היפני עם הבנדנה על המצח הציע לי להזמין סושי One by One. כשחזרתי אז ארצה הייתי אורח קבוע בטאקאמרו המיתולוגית של אַלי גרוסמן. מאז, בכל ביקור שלי בארה”ב אני מתיישב בסושיה מקומית על הבר ומשחזר את החוויה ההיא. הפעם בדקתי באינטרנט ומצאתי המלצות על מקום קטן בשם Akari. כמו אז, ישבתי ליד הבר ואכלתי אותם אחד אחד עד שהתפוצצתי. מבלי לפגוע בסושיות הישראליות, יש משהו בחומרי הגלם שעושה את ההבדל - סרטן זה סרטן ודג ים זה דג ים וכן, גם האורז שונה. את הסושי ליוויתי ביין לבן שאני לא יודע מהו ובעצם זה לא משנה, הבחור עם הבנדנה אמר לי שהוא מגיע בקרטונים…

אמריקה ארץ הסטייקים והיין
תוך כדי שהותי שם קיבלתי אימייל עם המלצה חמה על מסעדת סטייקים בשם Fleming’s. יש כמה כאלו בארה”ב ואחת מהן ב- Woodland Hills. צלצלתי לידיד אמריקאי המתגורר באזור והצעתי לו לחבור אלי לערב של סטייק ויין. נוסחת “היין עלי…” פעלה כבמטה קסם גם הפעם ובדרך למסעדה עברתי בחנות יין והתברר לי שיש להם הסדר לפיו אם מביאים למסעדה הזו יין עם תווית של החנות לא משלמים דמי חליצה (אחלה רעיון, לא?). מבדיקה מוקדמת מצאתי שבציר 2004 היה טוב במיוחד לקברנה סוביניון בנאפה ומיקדתי את חיפושי בכיוון. בהמלצת המוכר בחנות נפלה הבחירה על יין שהיה במבצע, קברנה סוביניון 2004 מיקב בשם Brookdale שמחירו 36 ד’. כמובטח, במסעדה הבחינה המלצרית בתווית של החנות ואמרה: “Good ! No corkage fee!”. לא שזה היה משנה אבל נעים להתקבל בברכה במסעדה עם יין שהבאת מבחוץ. את המנה הראשונה, ‘עוגת סרטנים’, ליווינו בפינו נואר מאורגון שהביא עמו הידיד ויחד עם המנה העיקרית - סטייק משגע, נתח סינטה צלויה יפה מסביב עם לב וורוד - לגמנו את הקברנה שהבאתי, יין חבל על הזמן, שחור, בשל, עמוק, טאנינים במידה וטעים טעים.

סוף המסע
את הדרך חזרה כבר עשיתי במחלקת תיירים. טוב, לא כל יום פורים. היה קצר היה טוב. ועוד משהו, קניתי משהו מדליק שאני ממליץ עליו בכל פה. יש אוזניות שנקראות “מבטלות רעש, יעני ”Noise Cancellation Earphones, התאמינו? אני לא יודע איך זה עובד, אבל אלו אוזניות גדולות שמכסות היטב את האוזניים ועצם זה שאתה שם אותם כבר מקטין באופן ניכר את הרעש של המטוס. חוץ מזה, יש שם סוללה וכפתור On/Off קטן שכאשר מפעילים אותו מקבלים השתקה נוספת. המנגנון מזהה כנראה את התדר של רעש המטוס ומפעיל תדר נגדי. יש כל מיני סוגים מחמישים דולר עד שלוש מאות אבל מה זה כדאי, חבל על הזמן.

קריר ונעים
גשם כמעט ולא ירד החורף אבל מבחינת הטמפרטורות דווקא אין לי טענות. היה חורף קריר ואהבתי את זה לא רק בגלל הטמפרטורה של היין בכוס (ראה פוסט “יין בטמפרטורת החדר” כאן בבלוג) אלא כי אפשר קצת יותר להתלבש, ממש כמו באירופה. ירידה במשקל עושה חשק ללבוש בגדים קצת יותר אלגנטיים וזה דווקא נחמד לשים עליך איזה ז’קט ולפעמים אפילו עניבה. באופן מפתיע מסתבר שעבור הכרמים החורף לא היה מספיק קר. משיחות עם ייננים שמעתי שהגפנים לא ספגו מספיק מנות קור וחלה התעוררות מוקדמת, בחלק מהמקרים עוד לפני שהסתיימה הזמירה. המשמעות בשלב מאוחר יותר היא הבשלה לא אחידה וכל הבעיות הקשורות בכך. עוד לא ברור מה צופן לנו הקיץ אבל בציר 2009 כנראה לא יהיה מי יודע מה. כמה טוב להיות צרכן יין ולא כורם או יינן. הדאגה והמתח… לא הייתי עומד בזה.

לא על הלחם לבדו
שנים ששמעתי את השם ארז קומרובסקי ובכל פעם הייתי עובר הלאה כאומר לעצמי “ביג דיל, אז הבן אדם עושה לחמים טובים, כולו לחם…” דעתי החלה להשתנות אחרי סופשבוע במלון הסקוטי שם בישל ארז קומרובסקי ארוחה משותפת עם שפית המלון, ענת אוטולנגי, ועם שרי אנסקי. האוכל היה משגע, פשוט מדהים. אחר כך באה ארוחת קדירות מטמטמת ב- ‘המכשפה והחלפן’ שם בישלו במשותף ארז קומרובסקי ושף המסעדה ואדים שייביץ ארוחה שליווה את השקת הסינגלים של יקבי רמה”ג - אורטל וסירה. על רקע זה לא חשבתי פעמיים כאשר הגיעה הצעה ממועדון יקבי רמת הגולן,  בתחילת חורף זה, להשתתפות בסדנת בשרים ויינות בביתו של קומרובסקי במצפה מתת שבצפון. טוב, סדנה של ממש זה לא היה כי יותר צפינו בקומרובסקי מאשר עשינו משהו בעצמנו אבל היה כיף. סיירנו בגן הירק האורגני שבחצר, נגסנו פוקאצ’ות חמות שטבלנו בטחינה גולמית מהגליל וקומרובסקי הכין מול עינינו קרפצ’יו בשלושה סוגי תיבול. אחר כך הייתה חאפלה שכללה פטה כפרי גס, לבבות עוף שתובלו בפלפל שחור וגרעיני כמון ומחית שעועית שחורה ומאכלי קדירה שונים כמו לפת ממולאת בבשר טלה קצוץ ובורגול, כרוב ממולא ושעועית שחורה ובשר גדי מבושל עם קישואים. כל החאפלה הזו לוותה במיטב יינות יקבי רמת הגולן. מזל שהיקב דאג לנו להסעה.

טכס אשכול הזהב
אני מאוד אוהב את האירוע השנתי הזה. ראשית חשוב מאוד לדעתי לדרבן אנשים למצוינות על ידי קיום תחרויות וחלוקת ציונים או פרסים או מדליות - או איך שתקראו לזה. התחרויות האלו, עם כל הביקורת עליהן, מקדמות את הענף ומושכות את האיכות כלפי מעלה, בבחינת “קנאת סופרים תרבה חכמה”. שנית, אני אוהב את המפגש עם החברים בקהיליית היין המקומית. יש משהו משותף בין אוהבי היין ואני חושב שלא אטעה אם אגיד שהמכנה המשותף הוא שמדובר באנשים נחמדים ושמחים. אהבת היין מחייבת שתהיה בן אדם טוב ושמח אחרת אתה לא משתלב. ראיתם פעם מישהו לוגם יין בפנים עצובות? נכון שפה ושם יש גם בעיות, קשיים ואולי גם סכסוכים ואינטריגות, בעיקר כאשר מעורבים בזה עניינים כספיים אבל בסופו של דבר כשהיין בכוס - החיוך על הפנים.

רוני ג’יימס ז”ל
כשאני חושב על כל העוסקים ביין שאנו מכירים כיום, כולם אנשים טובים ושייבדלו לחיים ארוכים, אני לא רואה עוד מישהו שהסתלקותו עשויה לעורר עוצמה כזו של רגשות וגעגועים כמו במקרה של רוני ג’יימס. במלאות שנה לפטירתו נערך ביקב שבקיבוץ צרעה ערב לזכרו ובזה אחר ניגשו אנשים למיקרופון וסיפרו על רוני ג’יימס. הדמות המשתקפת מכל הסיפורים האלו היא דמותו של רוני, התמים, המתלהב, שעשיית היין והזיקה לאדמה מילאה את כל ישותו. לצורך הפוסט הזה עברתי על הקטעים המוקלטים שיש לי מפגישות עם רוני ומצאתי קטע אותנטי שבו הוא מציג את גבעת החלוקים ומדבר על הנושא החביב עליו, הטרואר. וכך בדיוק אמר רוני ג’יימס: “מי שרוצה לחוש את התפישה, את האווירה ואת הנוף של יינות יקב צרעה צריך לבוא אל גבעת החלוקים… החלקה הזו נוסכת את כל התכנים מאחורי המילה ‘טרואר’…הטרואר הוא הבית שבו גדל הכרם ובו יש לכרם את כל האביזרים הדרושים לו”. כל התורה על רגל אחת. יהי זכרו של רוני ברוך.

משתלם לעשות יין כשר
משפט ששמעתי מאחד ממנהלי היקבים שהלכו לכשרות. לאט לאט, וכמעט מבלי שנרגיש הרבה מאוד יקבים נעשים כשרים. הכשרות מגיעה גם ליקבים שלא העלינו על דעתנו שילכו לכיוון הזה: יקב צרעה, יקב אלכסנדר, יקב כרמי יוסף (ברבדו) ועוד. להבנתי, היקבים עושים זאת לא למען יושבי הארץ כי אם עבור יהודי העולם כדי להגביר את סיכויי המכירה בחו”ל ולייצא יותר. וכך, במקביל להצהרות החוזרות ונישנות שיין ישראלי איכותי הוא לאו דווקא יין כשר - הולך ונעשה ההיצע הישראלי בחול יותר ויותר כשר. מסתבר שזה כנראה משתלם שאם לא כן זה לא היה קורה. מי שסובל מכך, מקצועית, הם הייננים החילוניים ביקבים שעברו לכשרות. כל כמה שהם יגידו שאין להם בעיה עם זה אין תחליף לקשר הבלתי אמצעי בין היינן לבין היין. אם היינן אינו יכול להסתובב בעצמו בין החביות עם ה’גנב’, להוציא יין ולטעום אותו בו במקום, ל’לטף’ את החבית ולעבור לחבית הבאה - זה לא זה - ושלא יספרו סיפורים.  אני כמה ליום שיקום רב אמיץ ויגיד שמספיק עם זה ושיין שנעשה על ידי יהודי הוא יין כשר. נקודה.

היין טעים יותר בליל ירח מלא
כולנו מכירים את התופעה. אתה טועם יין בטעימה ונהנה ממנו או לא נהנה. אותו יין, אחר כך בבית או בטעימה אחרת - משהו אחר. מסיבה זו אני לא מזלזל במאמר שפורסם בעיתון הבריטי ‘גארדיאן’ לפיו כדאי לטעום יינות רק בימים מסוימים הנקבעים על פי לוח שנה ביו דינאמי לפיו יש ימים טובים יותר ויש ימים טובים פחות לטעימת יינות, וזאת לפי מערך הכוכבים והירח בכל יום ויום. ייתכן שזה לא מדע מדויק אבל אם מישהו ימצא את הנוסחה יש לו סטארט אפ ביד שיכול להכניס מיליונים. מצידי זה יכול להישאר כמו היום, כלומר באופן אקראי, כי זה מה שעושה את זה יותר מעניין ויותר מאתגר. בפגישות של אוהבי יין אתה יכול לשמוע חילופי חוויות על יין זה או אחר שנלגם בהזדמנות כזו או אחרת והשונות הזו היא החוויה האמיתית.

יין ללגימה על המרפסת בקיץ
אני לא יודע מה הרלוונטיות של הביטוי הזה בימים אלו אבל אני מכיר אותו בהקשר אחר מילדותי. לפני שנים רבות, עוד לפני שהתחילו לסגור מרפסות, היינו יושבים בערבי הקיץ החמים כל המשפחה על המרפסת ופותחים אבטיח קר. כך או כך, האמירה הזו מבטאת היטב את הצורך שלנו ליין קר וטעים בקיץ - להפיג את החום אך גם ליהנות מיין טוב. למטרה זו אין טוב מיין ‘רוזה’. מזה כבר כמה שנים שייננים מנסים כוחם בהכנת רוזה שימחק את התדמית השלילית שדבקה ביינות מסוג זה בעבר. לרוזה יש קודם כל צבע שמושך את העין ונעים לראות את הורוד הורוד הזה בכוס ולהתענג על מראהו. אם נוסיף לזה מתיקות קלה, לא מוגזמת, וקרירות נאותה 6-7 מעלות - יש לנו את המשקה האולטימטיבי לקיץ הישראלי: גם יפה וגם טעים.  הראשונים להוציא רוזה 2008 לקיץ הקרוב הם: שאטו גולן, רקנאטי ותבור - כל אחד והסגנון שלו והם נמצאים במקומות שונים על פני הסקאלה שבין ורוד לאדמדם ובין יבש למתקתק. אישית אני אוהב את הרוזה של רקנאטי שהוא זה שנותן את מה שכולנו אוהבים לומר על רוזה: יופי של יין לשתייה על המרפסת בערב קיץ ישראלי.

אדוני השופט
אני לא יודע למה קוראים לצוות הבוחנים בתחרות הידע פרס ירדן - ‘שופטים’. שופט הוא אדם שתפקידו להכריע בסכסוך המובא בפניו ואילו הבוחנים בתחרות ידע נדרשים בסך הכל להעריך את רמת הידע של כל אחד מהמתמודדים בתחרות. האמת היא שבסופו של דבר השיפוט נעשה על ידי הצוות המסכם את מספר הנקודות שצבר כל אחד מהמתמודדים כאשר ברור שקריטריון ההחלטה הוא שמי שצבר את מירב הנקודות הוא הזוכה. פשוט, לא? בשביל זה לא צריך שופטים, מספיק מחשב ותוכנת אקסל… כך או כך היה לי את הכבוד, להשתתף בתחרות פרס ירדן 2009 כ- ‘שופט’ - כך בפירוש כתוב היה על התג שקיבלתי בכניסה ליקב רמת הגולן.

דבי שוהם
התאספנו, כל ה- ‘שופטים’ באודיטוריום שביקב לקבל תדריך מפי דבי שוהם, מנהלת מערך ההדרכה של יקבי רמת הגולן שארגנה את התחרות השנה. את דבי שוהם הכרתי לפני שנים רבות. חבר לעבודה ספר לי שלבנו יש ידידה ש’מבינה’ ביין ועובדת כסומליה במסעדה ‘בליני’ שליד מרכז סוזן דלל. אני זוכר שהגעתי למסעדה עם אשתי ועוד זוג וכששאלתי מי זו דבי הופיעה בחורה קטנה עם פני פוקהונטס (האינדיאנית הצעירה בסרט המצויר של וולט דיסני) שיודעת לדבר על יין יותר מכל צעיר אחר שפגשתי עד אותו יום. את הארוחה אני לא זוכר אבל את היין כן - דבי עשתה לי אז היכרות עם ה- ‘פאלאצו דה לה טורה’ - תחילתה של ידידות מופלאה עם יינות איטלקיים. דבי שארגנה, כאמור, השנה את תחרות פרס ירדן סגרה מעגל במובן מסוים שכן היא עצמה זכתה במקום מכובד באחת התחרויות הראשונות של פרס ירדן לפני שנים.

עמיתי המלומד
אם יש נושא שאני מרגיש ש’מגיע’ לי לשפוט בו הוא נושא יינות ישראל - אחרי הכל כבר כמה שנים טובות אני כותב על הנושא הזה אצל ישראל פרקר. אלא שתחנת שיפוט בנושא יינות ישראל לא הייתה הפעם ושובצתי לתחנה בשם ‘גידול וייצור יין’. לא שיש עם זה בעיה, כי גם על הנושא הזה שמעתי מיליון הרצאות והסברים, אבל כשהתבשרתי מי עמיתי לתחנת השיפוט הזו, שמחתי אך גם חששתי מעט. אורי חץ הוא לא סתם מבין בגידול וייצור יין, אורי חץ למד את זה, מתעסק בזה, חי מזה ונחשב לאחד הטובים בתחום. אבל ככל שחשבתי על כך הבנתי את החכמה שבזיווג הזה - מקצוען פלוס חובב - ואפרט בהמשך.

התחנה ‘שלנו’
“גידול וייצור יין - לחובבי יין ומוכרנים - אורי חץ ואבי הלוי” הכריזה דבי שוהם בתדריך. “יש לכם עד רבע שעה לניבחן”, הוסיפה דבי והמשיכה: “שבע דקות לנושא גידול: מהו המושג טרואר, מהם הגורמים שמשפיעים בכרם על איכות היין, הדלייה, טיפולים בכרם, מזיקים ומחלות, טיפול אורגני וסוגי אדמות. אחרי כך יש לכם עוד שמונה דקות על תהליכי ייצור של יין, ומכיוון שאי אפשר לשאול על הכל תבחרו נושא מבין ארבעה: ייצור יין אדום, יין לבן, יין מבעבע או יינות קינוח”. חשבתי לעצמי כמה טוב שרשימת הנושאים הועברה אלי מבעוד מועד, והבטתי בסיפוק ברשימת השאלות שהכנתי בפנקסי הקטן לאחר שעברתי בבית על כתבות שכתבתי במשך השנים בנושא.

חמש שעות עם אורי חץ
אורי חץ הוא אדם רציני. עזבו את זה שהוא שנון ומצחיק כזה, כשזה מגיע לעבודה מתגלה אדם אחר לגמרי. השאיפה שלו לשלמות ולדיוק בפרטים, כפי שהתגלתה במהלך השעות שבילינו יחד, מסבירה את היינות המצוינים שהוא עושה. לצורך כתיבת הפוסט הזה עברתי על המחברת שרשמתי בזמן התחרות ובדקתי את הציונים שנתן כל אחד מאיתנו לכל ניבחן וניבחן - הפערים הגיעו לעיתים עד עשר נקודות. במובן מסוים היה כאן סימפטום השוטר הטוב והשוטר הרע… אבל כשמישהו ידע את החומר כמו שצריך - אורי פירגן בציון, ועוד איך. בתום כל בחינה ערכנו דיון והגענו להסכמה על הציון המשוקלל כאשר ברוב במקרים אני מושך את הציון למעלה. בסך הכל מדובר בתחרות ידע בין חובבי יין - דחילק אורי… מעניין לציין שבסופו של דבר היה מתאם די טוב בין הראשונים בתחנה שלנו לבין אלו שזכו במקומות הראשונים בתחרות.

האדם כמגבלה לאיכות היין
הייתי רוצה לסיים במשהו שאמר ויקטור שונפלד, היינן הראשי של יקבי רמת הגולן, שבוע קודם לשלב הגמר בתחרות פרס ירדן, בעת השקת הקצרין 2004. שונפלד סיפר על מומחה אמריקאי שמייעץ ליקבי רמת הגולן מזה כשנתיים וביקר באזור כמה פעמים. בין היתר שאל אותו שונפלד האם הוא רואה מגבלה לאיכות היין שניתן לייצר באזור רמת הגולן. “רצינו להיות בטוחים ששווה לנו להשקיע כל כך הרבה במחקר ופיתוח באזור”, הסביר שונפלד. המומחה השיב שאין כל מגבלה והאזור בהחלט מתאים לייצור יינות מצוינים. “כיוון שכך”, אומר ויקטור,  “אנו בדעה שהאדם, לא הטבע, הוא המגבלה לאיכות היין שאנו עושים ולכן ככל שנלמד ונבין טוב יותר את נושא גידול היין נסיר את המגבלה ונצליח לייצר יינות יותר ויותר איכותיים”. כמה יפה.

פתח דבר
מזה כמה שנים אני מרגיש כמטיף בשער בכל מה שקשור לשרדונה. בכל פעם שאני טועם שרדונה ‘מודרני’ אני טורח להסביר לסובבים אותי, בהתנצלות מסוימת, למה זה לא השרדונה שלי. ללא לאות אני מסביר שאני אוהב אותם צהובים, חמאתיים, שמנוניים ועם מנה נאותה של עץ. לא עץ ברקע ולא עץ מרומז - אני אומר בפירוש וללא מורא: תנו לי גם עץ. יש מין אופנה כזו, הן מצד קהל צרכני היין והן מצד הייננים,  לבעוט במשהו שפעם אפיין את השרדונה יותר מכל זן לבן אחר והוא היכולת לעבור תסיסה מלולקטית ולהיעשות ליין בעל מירקם קטיפתי מלטף ואחר כך להתיישן בכבוד בחביות עץ ממש כמו יין אדום. שמעתי פעם יינן שמספר: “אמרו לי שהשרדונה שלי הוא כמו סוביניון בלאן” ואני חשבתי בלבי: “אם אני רוצה יין בסגנון סוביניון בלאן אשתה סוביניון בלאן, למה לי שרדונה מחופש לסוביניון?

השרדונה הראשון
מאוד ייתכן שהכמיהה הזו לשרדונה ההוא מקורה באהבת נעורים. היה זה בקורס היין של ברי ססלוב בשנת 1996 בכיתת הלימוד שהייתה מעל בית המשקאות של נפתלי בגבעתיים. כאשר למדנו על יינות לבנים בכלל ועל שרדונה בפרט נמזג לכוסי יין בצבע זהב שהתנדנד בכבדות בכוס והשאיר דמעות שמנות על הדופן. אני זוכר את הריח החמאתי ואת הסבריו של ברי על התסיסה המלולקטית ואני זוכר את הטעם המשולב של מלון, חמאה, קרמל, שקדים ומה לא - דברים שלא הרגשתי ביינות הלבנים ‘החמוצים’ שהכרתי עד אז. בספרו של ברי ססלוב ‘מבוא לעולם היין’ מאותם ימים הוא כותב על זן השרדונה: “…הוא מיושן בחביות אלון והופך ליין מלא, עשיר וחמאתי. האלון מוסיף ליין עומק, דשנות, טעם ואריכות ימים”. אילו הספר היה נכתב היום אני בספק אם היינו מוצאים תיאור כזה. ססלוב, אגב, ייצר שרדונה שכזה בפעם האחרונה בבציר 2002, יין שזכה במדליית כסף בתחרות אשכול הזהב 2004.

קצרין שרדונה
אחד מיינות השרדונה האהובים עלי ביותר כי הוא, מבחינתי, ‘מספק את הסחורה’ באופן הטוב ביותר. הכרתי אותו בפעם הראשונה בהשקת קצרין שרדונה 2002 ביקב, אז גם טעמנו את הקודמים לו: 95, 97, 99 ו- 2000. כבר אז אהבתי את מה שאני אוהב עד היום: החמאה, העץ קלוי, האגוז וכן גם הפרי שמקום הארומות שבו לא ייפקד לצד הבוקה שמקורו מן החביות. הקצרין שרדונה האחרון שיצא לשוק הוא מבציר 2005 וכך כתבתי עליו בטעימה באוגוסט 2008: “אוי כמה שאני אוהב את היין הזה… זהו שרדונה בעל צבע צהוב עמוק, ריח של אגס חום בשל והוא חמאתי כדבעי - תוצאה של התסיסה המלולקטית שעבר. אני יודע שאני בדעת מיעוט כי היום מודרני לאהוב שרדונה ללא מלולקטית וללא עץ, אבל אני מאוד אוהב הן את החמאה והן את הבוקה העצי שיש ביין לאחר שבילה 8 חודשים בחביות עץ אלון. היין מתאים לדעתי למנות בשריות קלות כמו עוף והודו, או דג עם רוטב חמאה ושום”.

השרדונה של פלטר
הפעם הראשונה שהתחלתי לרמוז על ההסתייגות שלי מהשרדונה המודרני הייתה בטעימת יינות יקב פלטר במאי 2006. טעמתי אז את השרדונה הראשון של היקב מבציר 2005 וכך כתבתי ברשמי הטעימה: “את השרדונה הזה אוהבים כולם, חוץ ממני, אלא, שאני לא מהווה דוגמא טובה לאוהבי שרדונה. אני אוהב שרדונה צהוב, חמאתי, כזה שעבר תסיסה מלולקטית עם מנה נאותה של עץ. השרדונה של טל פלטר הוא בדיוק ההיפך מזה: צבעו צהבהב-בז’, הוא לא עבר תסיסה מאלולאקטית ולכן לא תמצאו בו את החמאתיות והקרמיות האופייניים, גם לא עץ - רק פרי ומינראליות. כדאי אולי שלא יספרו לי בפעם הבאה שזה שרדונה, ייתכן שאז אצליח להתלהב ממנו, כמו כולם…” טל פלטר, שרכש את השכלתו הייננית באוסטרליה, הסביר לאחרונה את הרקע לסגנון השרדונה שלו: “כאשר חזרתי מאוסטרליה התמקדתי בתחילה בסוביניון בלאן אלא שבהמשך, לאור ביקוש שהסתמן בארץ, החלטתי לאמץ מודל של יקב אוסטרלי מסוים שהוציא לשוק שרדונה ‘מהיר’ מפרי איכותי בתוך שלושה חודשים מהבציר. הרעיון הוא לקחת שרדונה איכותי עם בסיס חומצי חזק ולהתסיסו בתסיסה קרה”. אני מאוד מכבד את מה טל פלטר עושה אבל זה לא שרדונה בעיני.

משהו באמצע
יש כמה וכמה יינות שרדונה שנמצאים באמצע הדרך בין ההוא הצהוב להוא הלבן, בין זה המלולקטי לזה הפריך ובין מרובה העץ לנטול עץ לחלוטין. אני פוגש אותם מפעם לפעם ודוגמא טובה הוא השרדונה רזרב 2006 של יקב רקנאטי. טעמתי אותו עת הושק בפברואר 2008 וכך כתבתי: “מאוד מעניין לטעום שרדונה מיד אחרי סוביניון בלאן. כל ההבדלים מתחדדים ומושגים נדושים מקבלים פתאום את המשמעות האמיתית שלהם. אם אומרים על הסוביניון בלאן שהוא ‘פריך’, אז כשעוברים לשרדונה מבינים מהו ההיפך מזה. השרדונה רזרבד 2006 של רקנאטי הוא קודם כל בעל צבע יפהפה, מין צהוב שמפניה עמוק. הריחות והארומות שהוא משלח אל האף הם שילוב של שרדונה פירותי-מינראלי עם שרדונה חמאתי-עצי. הפה פוגש את היין הזה בהנאה, הוא חלק, חמאתי וטעים. תסיסה איטית וקרה במיכל נירוסטה עזרה לשימור טעם פרי השרדונה. במהלך התסיסה הועבר היין לסיום תסיסה ויישון בחביות עץ אלון צרפתי”. טעמתי לאחרונה את היין זה שוב לאחר שנה מבקבוק שניתן לי בהשקה ואני חייב לציין שהתכונות האהובות עלי בשרדונה העמיקו ביין הזה: הוא יותר צהוב, יותר חמאתי וגם הבוקה העצי שבו בולט יותר על רקע ירידת מה של עוצמות הפרי. אני באופן אישי מודה ללואי פסקו שעשה את היין הזה ומקווה שמחליפו, גיל שצברג, ישמר את הסגנון.

סיכום
אמר כבר מי שאמר שבכל מה שנוגע ליין אין אמת מוחלטת, הכל עניין של טעם והעדפות אישיות - וטוב שכך. תארו לכם שהיה רק סגנון אחד של יין וכולנו היינו צורכים את אותו יין. איפה העניין? היכן ההתרגשות? ואם בהתרגשות אנו עוסקים אני חייב להתוודות שעוברת עלי תקופה שרדנואיסטית. בפורום יינות ישראל באתר של פרקר נתתי לכך ביטוי וביקשתי מחברים המלצות לשרדונה בסגנון ‘שלי’. קיבלתי המלצות מעניינות על הקסטל C כמובן, השרדונה של בן חיים, הגרנד שרדונה של וילה וילהלמה, השרדונה 2005 של יקב כפיר ועכשיו כשאני חושב על זה - גם השרדונה של קלו דה גת נראה לי שעונה לסגנון שאני אוהב. בשבת האחרונה, אגב, פתחתי בקבוק שרדונה של יקבי רמת הגולן מכרם אודם. היה פנטסטי.

על סתיו חורף ויין
אני מאוד אוהב את העונה העוברת עלינו בימים אלה ולו רק מסיבה אחת: הטמפרטורה של היין בכוס. יש אמירה שבארץ טועמים את היינות הלבנים קרים מדי ואת היינות האדומים חמים מדי. אז עם יין קר מדי, בין אם לבן ובין אם אדום, אני יודע להסתדר: חובקים את הכוס בשתי הידיים ומחממים. זה אפילו מעניין לטעום לפני, תוך כדי ואחרי ולראות כיצד היין משתנה. אבל התופעה ההפוכה משגעת אותי. אני זוכר איך לפני כמה שנים טובות בתקופת אפריל-מאי הייתי במסעדה מסוימת באזור חם וכטוב ליבי ביין שעוד לא שתיתי הזמנתי ירדן קברנה סוביניון 97 שמצאתי בתפריט. שאלתי את המלצר האם היין מוחזק במקרר יינות .”יש לנו מרתף חצוב בהר”, הסביר לי המלצר. “תביא נראה”, אמרתי לו. הבחור הביא את היין, אני נוגע בבקבוק ואני מרגיש את טמפרטורת ‘החדר’… משהו כמו 25 מעלות. “תביא בבקשה שמפניירה” אני אומר. “יין אדום מקררים?” שאל נזף בי הבחור. “תביא, יהיה בסדר”, אני אומר לו. 20 הדקות שחלפו תוך כדי שאכלנו את המנה הראשונה עם יין לבן עשו את שלהם והיין צונן לרמה ראויה לשתיה. היין, אגב, היה מצוין - לא הספיקו לקלקל אותו. אז זהו, שבימים אלו של נובמבר-דצמבר היין מגיע לשולחן בטמפרטורת ‘חדר’ אמיתית. כיף.

רגעי הסיפוק של כתב יין
‘קשים’ חייו של כתב יין. רצים מאירוע לאירוע, טועמים יינות ואוכלים גורמה, ממש סבל. אלא שפה ושם יש רגעים של סיפוק. אחד הדברים שאני אוהב זה לטעום יין אלמוני, להתלהב, לכתוב על כך ולשמוע אחר כך שהיין הגיע לאיזו שהיא מדלייה נחשקת או שמבקרי יין מנוסים וחשובים ממני כתבו עליו דברים טובים, מה שנקרא “כיוונתי לדעת גדולים”. האמת שזה הרבה יותר פשוט ממה שזה נשמע מהסבה הפשוטה שהחיך לא משקר. אתה שם את היין בפה ואתה כמו תינוק שטועם דייסה, טעים - רוצה עוד, לא טעים - מעווה את הפרצוף ומחפש משהו אחר. יתרונו של איש יין מנוסה שהוא יודע לנתח את הטעים/לא טעים הזה ולהסביר מה עושה לו טוב, או לא טוב. את זה תינוק לא יודע לעשות, בוודאי לא ‘תינוק יין’. כל ההקדמה הקשקשנית הזו שלי נועדה לספר שאני נהנה היום לקרוא מה כותבים על יקב סומק. ביקרתי ביקבון הזה בזיכרון יעקב ביוני 2005 במסגרת סיור שארגן אנדרי סואידן ביקבי הצפון ‘הקרוב’. אנדריי הוליך אותנו בין רחובות ובתים עד שנכנסנו אל חצר אחורית של אחד הבתים. שם, בין לול תרנגולי חופש לבין מחסן כלים חקלאיים, תחת סככה מוצלת, טעמנו יינות מהחבית, בין היתר את הקריניאן 2004 . אהבתי אז מאוד את היינות בכלל ואת הקריניאן בפרט. היום אני שומע דברים טובים הן על היקב והן על היין המסוים הזה וכאמור, נהנה.

יאיר היידו על היין כמעשה אמנות
לפני כחודשיים צדו עיני הודעה של בר היין ‘פינה בראש’ מראש פינה על מיפגש עם יאיר היידו שבו תידון השאלה האם יין הוא מוצר תעשייתי או יצירת אמנות. השתתפתי באירוע וכתבה מלאה המסכמת את הרצאתו של היידו תהיה באתר שלישראל פרקר בקרוב. מי שמכיר את יאיר היידו יודע שתחומי העניין שלו הם כמעט בלתי מוגבלים. האיש מתמצא בכל נושא ולא רק מה שקשור ליין. בסוף הקיץ האחרון התארחתי בערב שאנסונים צרפתיים של ז’ק ברל וג’ורג’ ברנסאנס - ערב שבו הציגו, ניגנו ושוחחו  יאיר ואביו פרופ’ אנדרה היידו, חתן פרס ישראל למוסיקה, על שירי שני הזמרים. נחזור ליין - במיפגש בראש פינה ציטט היידו את הפילוסוף עמנואל קאנט שאמר שהאמנות אין לה תכלית אלא היא תכלית שלעצמה. “האמנות אינה פונקציונאלית”, הסביר היידו והוסיף: “ברגע שאנו שותים כדי להרוות את צימאוננו אנו שותים משקה פונקציונאלי, משקה שנועד להרוות צמא. כאשר אנו לוגמים יין אנו עושים זאת כדי לצרוך את האמנות, את האסטטיקה שיש במשקה הזה”. כמה נכון, כמה יפה.

תערוכת סומלייה 2008
בלוג זה מתארח, כידוע, באתר שארגן את התערוכה הנ“ל אבל לא זו הסבה שאני רוצה להחמיא לסטודיו בן עמי על התערוכה המתוקתקת והמרשימה. הרמה המקצועית מבחינת הארגון והמראה החזותי של התערוכה נמצאים בשיפור מתמיד ובפעם האחרונה זה היה נראה שליותר טוב מזה כבר אי אפשר לצפות. כמי שכותב באתר השער ליינות ישראל, שברתי רבות את הראש בלחשוב איך מכסים תערוכה כזו וכפי שידוע, למי שידוע, בחרתי הפעם לטעום יינות העונים להגדרה תמורה למחיר ושמחירם אינו עולה על 100 ש’. יומיים הסתובבתי בתערוכה, שוחחתי עם המציגים וטעמתי יינות ואת הסקירה אפשר למצוא, כאמור, באתר של ישראל פרקר (חלק א’, חלק ב’). כתוצאה מההתנסות הזו עלו בי מחשבות נוגות באשר למחירי היינות המקומיים המאמירים והולכים. מפתיע היה לראות כמה יינות טובים לא יכולתי יכול לכלול בסקירה זו עקב מחירם הגבוה.

ניו זילנד בחוף ראשון לציון
טוב שיש חברים כמו אורי גלבוע. הבחור ביקר בניו זילנד, קנה יינות, הביא אותם ארצה וערך לנו טעימה במסעדת ‘פיש’ בחוף ראשון לציון. היו שם סוביניונים ולבנים אחרים של יקבים כמו פגאסוס ביי, קלאודי ביי ואחרים. היו שם כמה פינו נוארים, היו גם יינות מארצות אחרות והיו גם כמה עיזים. האוכל של ‘פיש’, כמו תמיד היה מצוין. מסקנותיי מהטעימה: (1) הסוביניון בלאן של ניו זילנד הוא כנראה עדיין הסוביניון הטוב בעולם. (2) מחיר הסוביניון בלאן של קלאודי ביי בארץ מתחיל לעצבן (300 ש’ כאן לעומת 80 ש’ בסופרמרקט בניו זילנד, כעדות אורי גלבוע). (3) לצרפתים אין מה לדאוג מתחרות בשטח הפינו נואר. (4) מעניין היה לשמוע את הייננים הישראליים שהשתתפו בטעימה מנתחים יינות מחו”ל.

שיהיה לנו חורף גשום וקר, אנחנו כבר נתחמם בבית עם כוס יין בטמפרטורת החדר…

זה לא סיפור על מסע מופלא לעולמות יין רחוקים ולא על ארוחות במסעדות עם כוכבים במישלן. הקטעים הקצרים שלהלן מהווים, פרט לחוויות של תייר, גם הצצה חטופה לעולמם של הצרפתים כפועל יוצא של נסיעה קצרה לצרפת. כמעט שנתיים שלא היינו בחו”ל. לא יודע למה, לא יצא. איך שהוא מצאנו חלון זמן של שבוע בתקופת החגים והפור נפל, לא בפעם הראשונה, על צרפת. התכנון היה יומיים שלושה בנורמנדי, שם יש לי ידיד צרפתי שהכרתי במסגרת עבודתי, ועוד כמה ימים בפריז כולל גיחה בת יום אחד לשמפיין - שם עוד לא היינו. טלפון קצר למשרד הנסיעות ויש כרטיסים אלקטרוניים באימייל (לפלא הזה עוד לא התרגלתי ותמיד נדמה לי שבשדה התעופה ישלחו אותי בחזרה הביתה כי לא הבאתי כרטיס…), שיטוט קצר באינטרנט ויש הזמנות בתי מלון. יאללה, יוצאים לדרך.

רשת Campanile
כאשר מדובר על שהייה מחוץ לערים הגדולות בצרפת אני מאוד אוהב את רשת המוטלים של Campanile. יש לרשת הזו מאות מבנים ברחבי צרפת, בדרך כלל ליד הדרכים הראשיות, והם בולטים מאוד על רקע הסביבה כיוון שהם צבועים בכתום וירוק, ובלילה הם מוארים בניאון ירוק. כשאתה מגיע אחרי נסיעה ארוכה הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה לחפש כתובת או לטעות ולהסתובב סחור סחור. את המבנים של Campanile אי אפשר לפספס. בנוסף, המחירים נוחים, כ- 60-70 אירו ללילה ובנסיעה הזו תפסתי דיל של לילה שלישי חינם בהזמנה באינטרנט. יתרון נוסף, בכל מוטל של Campanile יש מסעדה שמבשל בה שף צעיר שזה עתה סיים ללמוד ועובדה זו מזמנת הפתעות מעניינות. כשלוש שעות נהגתי בשעות הערב משדה התעופה שארל דה גול לעיירה בנורמנדי שם הוזמן המלון וכשהגענו וראינו מרחוק את הניאון הירוק ההרגשה הייתה שהגענו הביתה.

נורמנדי ארץ פירות הים
שהינו בעיירה בשם Honfleur, עיירת דייגים ציורית עם מעגן סירות יפהפה. הדבר הראשון שבלט לעין היה שפע פירות הים במסעדות, בחנויות ובשווקים. אמנם זה כבר לא אטרקציה כמו פעם, כשלא היו פירות ים בארץ, אבל השפע הזה והמחירים הזולים יחסית מגרים את העין ואת החיך: אויסטרים, קוקי סאן ז’אק, שרימפסים, לגוסטינות, קיפודי ים, מולים ועוד ועוד. כבר בבוקר היום הראשון לבואנו, בטיול ליד מעגן הסירות, התיישבנו לבלוע בשלוקים מלווים אנחות תענוג תריסר אויסטרים מלווים בקראף יין לבן. ניסיתי להתפלצן ולברר פרטים על היין אבל התייאשתי די מהר. זה היה יין הבית, יין לבן יבש שהמלצרית לא ידעה לספר עליו כלום. במהלך הטיול התבררה לי הסיבה: לא מעניין אותם, הם שותים יין, לא מדברים עליו.

נורמנדי ארץ הקלוודוס
בחורף אני אוהב לשתות סיידר חם ובקיץ סיידר קר, בזה מסתכם כל מה שאני יודע על מיץ תפוחי עץ. אלא שבנורמנדי סיידר הוא משקה אלכוהולי העשוי מתסיסה של מיץ תפוחי עץ. יש סיידרים ברמות שונות של אלכוהול ומתיקות והסיידר שהכי נהניתי ממנו הוגש לי באחת המסעדות כ- ‘ברוט’, הכיל 3% אלכוהול והיה יבש עד כדי כך שליווה בהצלחה ארוחת בשרים וגבינות בדיוק כמו בירה. כמו שקרה עם גילוי הקוניאק, היה מי שזיקק סיידר וכך נולד ברנדי התפוחים הקרוי קלוודוס. ביקרנו ב’יקב’ המייצר סיידר וקלבדוס והופתעתי מהדמיון בין תעשיית היין (והקוניאק) לבין התעשייה הזו: גידול וטיפוח מטע התפוחים - ממש כמו בכרם ענבים, התפוחים אגב קטנים יחסית, לא אלו שאוכלים (כמו בענבים), יש הבדלים בין האזורים שונים, אם תרצו - ‘טרואר תפוחים’. יש ריסוק והפקת מיץ - כמו בענבים, יש תסיסה (טבעית, אגב, אסור להוסיף שמרים) וזיקוק. יש יישון בחביות עץ ויש ‘סיילר מאסטר’ שתפקידו לערבב קלבדוס מחביות שונות כדי להגיע לטעם האופייני ל’יקב’ המסוים. באזור מאוד אוהבים את הסיידר והקלבדוס ויש המון תרבות סביב העניין - טעימות, פסטיבלים, אירועים וחגיגות.

הצרפתים וכוסות יין
הוזמנו לארוחת ערב ע”י הידיד הצרפתי ורעייתו. עוד מהארץ סיכמתי איתו שהוא משלם על הארוחה ואני על היין. למה? א’ - כדי להיות הוגן ב’ - מה הוא אשם שאני עושה מהיין סיפור? הצרפתים, כבר אמרנו, שותים יין ולא מתקשקשים בנושא יותר מדי. המסעדה נבחרה על ידי המארח, בין היתר כי היא צופה על מעגן הסירות, ובאותו ערב חגגו המקומיים את ‘פסטיבל השרימפס’ זכר לימים שסירות הדייגים היו מגיעות למעגן ופורקות את מטענן על המזח. בא לי על פינו נואר ובחרתי נואי סנט ג’ורג’ פרימייר קרו Aux Agrillats בציר 2001 של יצרן בשם Rene Tardy במחיר 62 יורו. היין הגיע לשולחן ללא טקס מיותר, הוצג בפני ולפני שנמזג הערתי למלצר שהכוסות, שהיו ‘רגילות’, לא מתאימות לפינו נואר. האיש הלך וחזר נבוך ואמר שאין כוסות אחרות. ביקשתי שיביאו כוסות של ברנדי ואז חיפשו ומצאו משהו דומה. סופו של עניין שהיין היה מצוין, נפתח לאט לאט בכוס והעניק את הארומות והטעמים שאנו כל כך אוהבים (מי שאוהב) בפינו נואר ‘אמיתי’. היין התאים מאוד הן למאכלי הים והן למאכלי היבשה שהוגשו בארוחה. בהמשך הטיול כבר לא עשיתי עניין מכוסות במסעדות. נהייתי צרפתי…

פריז ארץ החיים הקשים
מישהו אצלנו בעבודה שהיה בשליחות ממושכת בפריז נהג לומר שהחיים בפריז הם סבל נורא: היין חמוץ, הלחם קשה והגבינה מסריחה. על היין כבר דיברנו. מאז אותה ארוחה בנורמנדי הפסקתי לחפש יינות ‘מיוחדים’ ושתיתי מה ששותים הצרפתים שסביבי. ‘תביאי לי יין כזה’ הייתי אומר למלצרית ומצביע על השולחן הסמוך. במקרה הכי יקר שילמתי 25 יורו על בקבוק של איזה קרו בורז’ואה שהיה מצוין, אגב. הלחם קשה - זה נכון. אשתי מתה על הקרום הקשיח הזה של הבאגט וכמה שהוא יותר פוצע את החיך הרי זה משובח. אני לא כל כך אבל התרגלתי, לעסתי הרבה זמן ועם הרבה רוק… באחת המסעדות ראיתי קשיש טובל את חתיכת הבאגט ביין ומכניס לפה. אני לא מאשים אותו. על הגבינות אני ממש מקנא בצרפתים. באחת המסעדות קיבלנו, זמן מה אחרי המנה העיקרית ועוד לפני שהציעו לנו קינוח, מגש ענקי עם איזה עשר חמש עשרה גבינות רובן בשלות שריחן הולך לפניהן. “קחו איזה שאתם רוצים, כמה שאתם רוצים ואבוא עוד מעט לקחת את המגש”, אמר המלצר. יש תופעה לא ברורה עם הגבינות, כמה שאתה שבע, לגבינות תמיד יש מקום בבטן… חתיכה ועוד חתיכה, לגימת יין ושוב חתיכת גבינה … כיף בלתי רגיל. מבין הגבינות שטעמתי אני ממליץ מאוד על גבינה שדומה במשהו לברס בלו ושמה Bleu D’Auvergne - משהו משגע.

הברז של השרדונה
יכול להיות שזה משהו שמיועד לתיירים אבל אני התלהבתי. ביקרנו יום אחד בגאלרי לה פאייט. אחרי שיטוט בקומות השונות וכמה קניות, כמו כל הישראלים הטובים, עלינו לקומה החמישית שם יש מסעדה בשירות עצמי. בחרנו לאכול פלטות קרות וכאשר נגשנו למכונת השתייה, מצאתי שעל אחד הברזים כתוב ‘שרדונה’… ליד המכונה עמדו קראפים קטנים של חצי ליטר ומלאתי קראף כזה לשנינו במחיר מצחיק של ארבעה יורו, יותר זול ממים מינרליים… אמנם זה לא השרדונה שאנו מכירים מהבקבוקים אבל זה בהחלט יין ראוי. צעיר, כנראה מבציר 2008, פירותי אך יבש, קר ומרענן. איזה יופי. מתי אצלנו? תחנות תדלוק כבר יש, עכשיו צריך ברזיות…

יום בשמפיין
בכל השנים הללו של תחביב היין חלפה לידי השמפניה מבלי להיעצר. פה ושם טעמתי שמפניות, אפילו טובות, אבל לא נפלתי מהכסא. הרגשתי שאני לוגם משהו טוב אבל לא בא לי להתאהב במשקה ‘קל’, ‘מוגז’, כזה שלוגמים בשני שלוקים ועולה כמו ארבעה בקבוקי יין טובים… ירידת מחירי השמפניות והדיבורים על שמפניות מגדלים שמביא אלדד לוי, עוררו את הסקרנות והחלטנו שהפעם מגיחים ליום אחד לשמפיין. בחרתי חברה אחת מתוך כמה שמציעות סיור של יום אחד בשמפיין, לא זול אבל מפנק מאוד: אוספים אותך מהמלון במיני ואן בשבע וחצי בבוקר ומחזירים אותך למלון בערב. הנהג דובר אנגלית ומתמצא בחומר. ביקרנו בשני בתי שמפניה כולל טעימות וסיירנו בין הכרמים. היה יום כיף שמסקנותיו: א. שמפניה זה דבר רציני, ב. בתעשייה הזו מתגלגל המון כסף, ג. אני מעוניין להמשיך וללמוד את הנושא. כיוון שכך ביקשתי מאלדד לוי לכלול אותי ואת רעייתי בטעימה הבאה של שמפניות מגדלים. ועוד משהו, בפעם השנייה כדאי לשכור רכב ולבצע סיור יותר מעמיק. התגלית העיקרית היא שבשמפניה יש שלוש תסיסות ולא שתיים: אלכוהולית, מלולקטית ועוד אלכוהולית ליצירת הבועות. למי שמתעניין - דיון בנושא נערך בפורום היין באתר החדש של פרקר לאחר שובי.

גם תל אביב היא פריז
אמר לי מישהו שהוא אוהב את תל אביב כי היא מזכירה לו את פריז. צריך אמנם הרבה דמיון כדי לעשות השוואה כזו אבל יש להודות ששפע המסעדות, בתי הקפה, המוזיאונים והמועדונים שמציעה תל אביב מעמיד אותה בשורה אחת עם הרבה ערים גדולות בעולם. מאז שחזרנו הייתי כבר בשלוש מסעדות בתל אביב. והאמת, אין לנו במה להתבייש. אוכל מצוין, לרוב במחירים נמוכים מפריז בהרבה. להלן כמה המלצות מהשבועות האחרונים: (1) ‘אל בריו 2′ - אלון גונן מכין מנות טאפאס מצוינות, אולי לא צרפתיות אבל טעימות ולא יקרות. מנות מומלצות: תאנים עם עלי רוקט, פקנים מסוכרים ופרמזן - 38 ש’. שרימפסים מוקפצים בשמן זית, שום ועשבי תיבול - משהו משהו - 60 ש’. גם מחירי היינות באל בריו אטרקטיביים במיוחד. (2) ‘הבסטה’ של מעוז אלונים - אוכל מוקפד אבל יקר. זהירות, מזמינים מזמינים ובסוף משלמים: נקניקיה על מצע פירה, שתי כוסות קיאנטי Rocca Guicciarda של ריקסולי וצלחת גבינות - הכל מצוין, אבל הצטבר לכדי 212 ₪. (3) יועזר בר יין. כאן באמת מרגישים שממשיכים את הטיול בצרפת. סעדנו ארוחת ערב לרגל יום נישואים ונהנינו מאוד. גם המחיר הפתיע לטובה: 470 ש’ ארוחה מלאה לשנינו, לא כולל יין. היה שם פטה כפרי גס ומחוספס, סרדיני אנשובי כבושים, אנטריקוט מצוין ונקניק דם מדהים. תפריט היין ביועזר עשיר ומגוון וכל אחד יכול למצוא משהו שהוא אוהב במחיר סביר. לא כל כך אוהבים שם שמביאים יין מבחוץ אבל אם מדובר במשהו מיוחד אפשר להסתדר. אני הבאתי את ה- ‘קלו זה ווז’ו של מאו קמוזה גרנד קרו 2001′. בא לי לבכות כשהוא נגמר…

יקב יתיר - ‘סליחה שהצלחנו’
יקב יתיר הוא אחד היקבים הסימפטיים בארץ. שילוב מוצלח של יינות טובים ואנשים נהדרים. אני מניח שכולם מכירים את אתי אדרי החביבה, מנהלת הפרויקטים שהיא למעשה אשת הקשר עם הלקוחות, את המנכ”ל יעקב בן דור שמדבר אתך כמו חבר, ואת היינן ערן גולדווסר שאמר בצניעות על הציון שנתן פרקר ליין יער יתיר: “ידעתי שהיין טוב אך לא שיערתי שעד כדי כך…”.  כאשר הושק לאחרונה יער יתיר 2005 התבשרנו שמחירו לצרכן יהיה 230 ש’. הרמתי טלפון ליעקב בן דור והצעתי לו לעשות מבצע ללקוחות הוותיקים של היקב, משהו כמו 100 או 200 בקבוקים ראשונים במחיר נמוך במיוחד. “כך תשמרו על הלקוחות שלא יתרחקו ותמשיכו להיות נחמדים”, רמזתי ליעקב בן דור. יעקב הקשיב ואמר שהוא מבין על מה אני מדבר אבל הוסיף “אתה גורם לי להיזכר במה שנאמר אחרי מלחמת ששת הימים “סליחה שניצחנו…” בדיעבד, אני חושב ששגיתי. ליקב יתיר יש את מלוא הזכות למצות עד תום מבחינה מסחרית את ההצלחה.

מסעדת פיש בחוף ראשל”צ
מקום שאני מאוד אוהב. חוץ מהאוכל שתמיד טעים לי אני מאוד אוהב את דייויס, הבעלים. איש גדול עם לב רחב שמקבל את פניך במאור פנים ונותן לך הרגשה שאתה מתארח אצלו בבית. דייויס הוא איש יין וזה עושה את המקום עוד יותר אטרקטיבי. פרט לתפריט היינות העשיר והמחירים שהם בסדר גמור, מקבלים שם ברצון הבאת יינות מבחוץ וברוב המקרים, במיוחד אם אתה ‘פותח שולחן’ מוותרים לך על דמי החליצה. ערכתי במקום כבר כמה פעמים טעימות יין לחברים ולאורחים מחו”ל ותמיד היינו מרוצים. למה אני מספר על ‘פיש’ דווקא כעת? כי לאחרונה השתתפתי שם בארוחה לחברי מועדון הלקוחות של יקבי רמת הגולן ועל כך תוכלו לקרוא באתר החדש של ישראל פרקר.

אם יש משקה שמימי זה ‘אייס וויין’
אני משוגע על סוג היין הזה, במיוחד אם הוא גרמני או אוסטרי ועשוי מריזלינג. למה גרמני/אוסטרי? כי המחירים שפויים, ב- 30 יורו אני משיג אייס וויין חלומי. הקנדי יקר, לפחות 70 ד’. למה ריזלינג? כי בזן הזה מתקבל, לטעמי, האיזון המושלם בין מתיקות לחמיצות. יש ‘לי’ אתר שדרכו אני מזמין אייס וויין בכל פעם שאני נוסע לגרמניה והם שולחים לי למלון. צריך רק לבצע את ההזמנה מספיק מוקדם, יומיים שלושה קודם לכן כדי שהיין לא יגיע לאחר שאתה עוזב את המלון. שם האתר: http://www.dessertweine.de . כדאי גם להרים טלפון לפני שנוסעים ולדבר עם הבחורה שמנהלת את האתר, קרולה, ותגידו שאבי הלוי שלח אתכם. יין מומלץ: ריזלינג אייס וויין אוסטרי מיקב בשם: WEINRIEDER בציר 2002. משהו משגע, יש לי כמה כאלו באוסף. לאחרונה נסע ידיד לברלין והזמנתי עבורו ששה בקבוקים שהגיעו אליו ישירות למלון תיק תק, 200 יורו כולל משלוח. מי שרוצה את עזרתי - מוזמן.

סופשבוע ברמת הגולן
יקבי רמת הגולן ערכו אירוע גדול, כמו שהם יודעים לערוך, לרגל יום ההולדת ה- 25 של היקב. הזדמנות לחופשה קצרה בצפון. בדיעבד, הסתבר שניצלנו מנסיעה מייגעת של ארבע וחצי שעות (שילוב של מסלול לא מוצלח ופקקים, כך מספרים) שאורגנה מרידינג בת”א ליקב. לקחנו חדר במלון כפר הנופש רמות מיום חמישי עד מוצ”ש. חוויות ראויות לציון: (1) ביקור ביקב שאטו גולן - היינו ששה איש ולמרות הבציר התקבלנו ברצון. חדשות - עוד שנה שנתיים שלוש יהיה לשאטו גולן יין בסגנון פורט מהזן ‘טוריגה נסיונל’ - בציר 2008 יהיה הראשון, במו עיני ראיתי את התירוש. (2) ארוחת ערב במסעדה בשם “חווה בכפר” ברמות - אוכל מצוין. אני הזמנתי קדירה כפרית, היה מעולה, במיוחד עם האליעד 2003 מגנום שקנינו ביקב באותו בוקר. (3) מבשלת הבירה בקצרין - אהבתי את הבירה הכהה שלהם וגם האוכל בסדר, אוכל של בירות: נקניקייה עם כרוב ופירה, סטייק עוף וכד’. (4) ‘מיטשוס’ מסעדת קצבים חלום של מקום לאוהבי בשר. אכלנו שם צהריים בשבת והזמנו, אשתי ואני, ‘נתח מיטשוס’ במשקל 1200 גרם (מתאים לי יותר לספור גרמים ולא ק”ג…). זהו נתח בחיתוך מיוחד שכולל צ’אך, פילה, שייטל ופקיניה. הנתח הוגש על מנגלון קטן עם גחלים ואתה חותך ישר משם לצלחת. חגיגה. 

יינות בתחפושת
אל הכוסות הנושמות של ‘אייש’, אלו שבזכוכית שלהן יש סגסוגת נחושת שמחמצנת את היין, התוודעתי לפני למעלה משנה בחנות שלצערי נסגרה בינתיים, חנות ‘סופרייר’ בראשון לציון. באותו יום התקיימה שם טעימה של יינות אוסטרליים צעירים ועוצמתיים ולשם תרגיל השווינו בין כוס רגילה לכוס אייש. היין היה בפירוש אחר. אני לא יודע לומר במונחי טוב יותר או טוב פחות אבל יין אחר. הגעתי אז למסקנה שאני לא רוצה לשתות יין בתחפושת ולא אתקרב יותר לכוסות האלו. בפעם הבאה שנתקלתי בכוסות של ‘אייש’, היה זה בטעימת אורך של ססלוב רזרבד שערך ברי ססלוב לכתבי יין. אני לא בטוח שברי היה ער למהלך הזה ולדעתי הוא סתם רצה להיות נחמד אל מישהו שהציע לו את הכוסות לטעימה אבל התוצאות היו הרסניות, לפחות לגבי היינות המבוגרים. אם אתם לא סומכים עלי תשאלו כתבי יין בכירים שהיו באירוע. והנה לאחרונה, בטעימת יינות יקבי בוטיק שערך חיים גן באיש הענבים, שוב הכוס הנוראית הזו. צר לי על האנשים שהתפתו להשתמש בכוס הזו, לדעתי הם פספסו את הטעמים והאיכויות האמיתיים של היינות  בטעימה.

המגע הראשון
זה התחיל לפני כשלושים ושש שנים. הכרתי בחורה נחמדה, היום היא אשתי, אבל מה - רומניה…  אימי הפולנייה ספקה כפיים אבל אני חגגתי. כבר בערב שבו הודענו להוריה שהחלטנו להתחתן הזמין האב הנרגש מונית ונסענו למסעדה ביפו בשם ‘לוקה’. אני זוכר שבדרכנו פנימה עברנו ליד המטבח ואז יצא לקראתנו גריל-מן מיוזע עם מגבת על הכתף והושיט יד תוך שהוא ממלמל “ערב טוב דומנו אברמוביץ”. מאוחר יותר התברר פשר הכבוד המיוחד הזה, הגריל-מן שלח לעבר שולחננו ממיטב הבשרים ובסוף הערב, בדרכנו חזרה, כשעברנו שוב ליד המטבח, עשה את דרכו שטר כסף נאה אל ידו המיוזעת.
עם המנות הראשונות, איקרה תוצרת בית, דג ספניול (קרפיון בתחמיץ) וכד’ - הוגש לנו בקבוק ירוק צר וגבוה שהכיל יין לבן יבש בשם ‘כרמל הוק’. עם המנות העיקריות: קבב רומני, נקניקייה רומנית, שאטו בריאן (סטייק פילה עם קוביית חמאה…) - הוגש עבדת אדום, היין האדום היבש של אותה תקופה. ואני, שרגיל הייתי לשתות עד אז יינות קידוש סיננתי בשקט אל זוגתי הצעירה: “היינות מקולקלים… חמוץ…”

התרדמה
אמצע וסוף שנות השבעים. אנחנו זוג צעיר שמגדל שני ילדים. למי יש יין בראש. פה ושם ארוחת צהריים עם ההורים. שוב ההוק הלבן, יין יבש חמצמץ שנעשה משלל הזנים שהיו נפוצים אז בכרמי כרמל מזרחי: סמיון, פרנץ’ קולומבר, שנין בלאן. מי שמתגעגע ליין הזה - יש כיום גירסה משופרת שלו, גם כן מיקבי כרמל: ‘רכס לבן’ - פחות או יותר אותם זנים. בויקיפדיה מצאתי: ” כרמל הוק - יין לבן חצי יבש בעל טעם חמצמץ שהיה פופולרי בישראל עד שנות ה-80. היין יוצר על ידי יקבי כרמל מזרחי ושווק כיין זול, עוד בטרם התפתחה המודעות בישראל ליין זני. בקרב יוצאי מזרח אירופה ובמיוחד בקרב יוצאי רומניה (אמרתי לכם!) מקובל היה לשתות את היין כאשר הוא מהול עם מי סודה, הקוקטיל הזה נקרא שפריץ. בפרסומת ליין כתבו: “עשה לך חוק, לארוחה כרמל הוק…”.

ההתעוררות
שנות השמונים, תקופת ערבי הגבינות והיין. היינו מארחים ומתארחים. אשתי הייתה מכינה את כדור הגבינה מצופה האגוזים של רות סירקיס (תערובת גבינות וחמאה - טעים) ואת ‘נקניק’ הגבינה הצבעוני (שוב, תערובת גבינות צהובות משובצות ריבועי פלפל ירוק וגמבה אדומה מעוצב כנקניק). בסופרמרקט היה היצע יינות זניים מגוון של כרמל מזרחי. האמרלד ריזלינג היה חביבנו וחביב הקהל. לפיקניקים הייתי קונה רוזה לשתייה בכיף וקריניאן (כן כן ההוא שכעת חוזר בגדול) ולוגם אותו מכוס פלסטיק יחד עם הסטייק בפיתה. סוף שנות השמונים יין מתחיל להיות עסק מעניין. יקבי רמת הגולן מבססים את מעמדם כמובילים את מה שנודע לימים כמהפכת האיכות ביין. על מרגלית וקסטל עוד לא שמעתי אבל הם היו שם. אני הסתדרתי מצוין עם היינות שבסופרמרקט.

סקרנות וקורס יין
תחילת-אמצע שנות התשעים. חבר (רומני, אוהב אוכל ויין - מוכר?) מזמין אותי למפגש של מועדון הלקוחות של יקבי רמת הגולן באחד מבתי המלון בתל אביב. טעימת יינות ואחר כך ארוחת ערב. חשבתי שאני בהוליווד. החיך מתחיל להכיר דברים חדשים: קברנה סוביניון, מרלו. לירוק את היין שטועמים? בזבוז! טועמים ובולעים. בסוף הערב הייתי מבושם כדבעי. טוב שבאתי עם חבר מנוסה שהסיע אותי הביתה. התחלתי להתעניין יותר בנושא וב- 1996 צדה עיני מודעה על קורס יין של בי”ס ‘אשכולות’ ששכן מעל בית המשקאות של נפתלי בתחנת הדלק ברחוב אלוף שדה ברמת גן. חמש פגישות שבועיות עם המורה ברי ססלוב ואני ‘מומחה’ ליין.

השריטה מעמיקה
עשר שנים של שכרון חושים. קורס ועוד קורס: קורס יין למתקדמים באיש הענבים, קורס יינות צרפת עם יאיר היידו, קורס יינות איטליה לא זוכר עם מי, קורס יינות בורגון עם תומר גל, קורס טעימה והערכת יין ביקב שורק, סדנאות אין ספור, ריצה מטורפת מטעימה לטעימה, מיריד ליריד. מקרר יין ועוד מקרר, הבית מלא בקבוקים גם מחוץ למקררים, בתחתית הארונות ועל הרצפה “שם קריר יותר…”.  טיול יין לטוסקנה, טיול יין לצרפת. התחביב מתרחב גם לכהילים ובירות: טעימת וויסקי, טעימת קוניאק, טעימת וודקה וטעימות בירה. מפה לשם התחלתי לכתוב על יין  באתר היין הישראלי מה שזימן עוד ועוד אירועי השקת יינות ביקבים, טעימות, כנסים וכו’.

ההתפכחות
זה נמשך כבר כמעט שנה. השריטה מתחילה להגליד, יש עוד משהו בחיים חוץ מיין. שנות היין והאוכל הטוב פלוס הרביצה מול המחשב הוסיפו למשקל אז התחלתי גם דיאטה… הורדתי תוך שנה 17 ק”ג בפיקוח דיאטנית שמרשה לי שתי כוסות יין ביום… אני מתחיל להיות צרכן יין ולא אספן יינות. השפיות בכל מה שקשור ליין מנסה להתבסס בחיי אך פה ושם יש התפרצות של השריטה. להגיד שאני נלחם בזה? ממש לא… אולי אתם תעזרו לי ויחד ננסה להכניס את עניין היין לפרופורציות. להתראות בפוסטים הבאים. לחיים!