אני ממשיך וטוען ש:
1) היין הישראלי לא יותר יקר מיינות העולם.
2) היין הישראלי לא פחות טוב מיינות העולם, כולל כל הארצות וכל האזורים.
½2) יש עוד דרך ארוכה ארוכה לעשות בתחום המיתוג שלו.

סימוכין:
http://www.decanter.com/news/301521.html

הערות:
1) מצטער, לא יכלתי להתאפק.
2) למען ההגינות אומר רק שיש כמובן עוד הרבה הרבה יינות ישראלים מעולים מעולים.

שנשתה איזה ויונייה נחמד? אני מציע בנימוס לידיד שקפץ לביקור. לא תודה, אני מעדיף יין, הוא עונה בציניות כזו שמוציאה אותי מדעתי.

כאלו הם אנשי ה”רק אדום”. לא רק שהם מעצבנים, הם גם עושים את זה בהתרסה ועוד חושבים שהם מבינים משהו. כמו ההוא עם הבד האדום שמתלבש כמו טווס ומשגע את השור, ככה הם מנפנפים עם היין האדום שלהם ומודיעים במן התנשאות כזאת: “אני שותה רק יין אדום”.

אצלי, אני מסביר לו, זה הולך לפי תקופות. התקופה הלבנה והתקופה האדומה. אבל רוב הזמן אני נמצא בתקופה הורודה. לא, לא של הרוזה. זאת התקופה של הגם וגם. וזה בכלל לא קשור לחורף וקיץ או לצהריים וערב. וכן, אני מודיע לו בגאווה, אני מעדיף דגים עם יין לבן. אתה שומע? עם דגים אני שותה יין לבן!

אתה צודק, הוא עונה בקול הסמכותי והמעצבן שלו, אבל אני בכל זאת מעדיף שנשתה איזה אדום טוב.  נכנעתי. מה יכולתי לעשות? לפחות אני מתנחם בכך שהעונש של עקשני ה”רק אדום” הוא שהם מפסידים מחצית מעולם היין. מגיע להם. 

מיומנו של מחוקק

זהו זה. עכשיו הכל טוב. הקץ לדאגות. הגיעו ימות המשיח. מהיום אין יותר לאזרח ממה לחשוש. פתרנו את בעיות האלימות בחברה הישראלית. שנאה? בריונות? ואנדליזם? אני כבר לא זוכר מה זה. וגם אין יותר נהיגה בשכרות. גמרנו. מעכשיו כולם ינהגו לפי החוק. ויותר לא יצפצפו ולא יידבקו מאחור ויהבהבו עם האורות ולא ישתוללו על הכביש. הכל כבר מאחורינו. היסטוריה.

ואיך השגנו את כל זה אתם שואלים? לא, לא על ידי חינוך לסובלנות ולכיבוד הזולת. וגם לא על ידי הגברת האכיפה והחמרה בענישה. תתפלאו, זה היה הרבה הרבה יותר פשוט. זה אפילו לא דרש הקצאת משאבים מיוחדת (חוץ מהמשכורת שלי כמובן). פשוט חוקקנו חוק. אסרנו על מכירת משקאות אלכוהוליים בין 11 בלילה ל 6 בבוקר. גאוני, לא? איך לא חשבו על זה קודם.

והפעם מתכון אמיתי (גם הקודם היה אמיתי, את זה פשוט אפשר גם לאכול). קינוח פשוט וטעים, מתאים במיוחד לשרוטי יינות קינוח כמוני.

פירות קיץ ביין קינוח

לוקחים מבחר פירות קיץ כמו אפרסקים חצויים, משמשים חצויים (למי שעוד מצליח להשיג), חצאי אגסים מקולפים ללא הליבה, ענבים חצויים. בקיצור, כל מה שבא ונראה לכם מתאים. גם את האפרסקים והענבים מומלץ לקלף אבל ממש לא חובה.

מניחים את הפירות בצפיפות בכלי חסין חום יפה. מכסים בערך עד חצי הגובה ביין קינוח (לבן). מוסיפים מקל קינמון, מסמר ציפורן ואם רוצים גם מקל וניל חצוי. מכניסים לתנור חם לכחמש עשרה דקות. מוציאים, מפזרים על הפירות אבקת אפיה בנדיבות ומכניסים לכחמש דקות נוספות לחום גבוה מאוד עד לקבלת קירמול עדין של הפירות. אם יש גריל עליון זה הזמן להשתמש בו.

מצנים היטב במקרר ומגישים עם הרבה מהרוטב, כוס יין קינוח טוב ועוגיות שקדים.

והפעם מתכון - איך רושמים תיאור יין
אמנם מתכון פשוט וקצת נדוש הנמצא בשימוש כמעט בכל מטבח שמכבד את עצמו אבל הוא תמיד עובד, תבדקו אותי.

המרכיבים:
עשיר, מורכב, עצמתי, אופייני, פירותי, עמוק, מלא, מאוזן, אלגנטי, ארוך, קטיפתי, מרוכז.

אופן ההכנה:
רושמים את המילים הנ“ל על פתקים, מקפלים ומעבירים לקערה. מערבבים היטב עם היד, שולפים שלושה עד ארבעה פתקים עבור כל מנה ומגישים.

הערות:
* ניתן לתבל בעדינות באחד או יותר מהמרכיבים הבאים : טכני, קצר, שטוח, סגור
** אפשר לקשט במעט פירות יער בצבעים שונים (פרטים בפוסט של אורי חץ)

מידי פעם אנחנו עושים את זה. טעימת פותחים ת’ראש. מזכירים לעצמנו שאנחנו לא לבד בעולם. את בורגון, בורדו, טוסקנה, ריוחה ודומיהם לא צריך להזכיר לנו. הרעיון הוא דווקא יינות מזנים לא כל כך מוכרים (לנו) ומאזורים לא כל כך מוכרים (לנו). וכל המפתיע הרי זה משובח.

ההתחלה היתה גרמניה. הזן - שוירבה. לא זן הענבים הראשון שרצים לרכוש בגרמניה, אבל מה, אחלה לבן ארומאטי. בטעימה עיוורת הייתי מהמר שזה גוורץ, משהו באף מאוד הזכיר. הציון במדד הפרטי שלי: נגמר הבקבוק. מה נגמר, נסחט. ותודה לדיויד שסחב את הבקבוק כל הדרך מדורבך (משהו כזה, בטוח שהיה שם ‘בַך’ בסוף).

אחר כך רודוס. הזן - אטירי, אחד הלבנים העתיקים ביוון. באי התיירותי הקטן והצנוע מגדלים, כך אני קורא, לא פחות מ 12,000 דונם ענבי יין (כמעט שליש מישראל). הציון: הלך שליש בקבוק. לא הרשים במיוחד. בכל זאת תודה לאשתי שסחבה אותו כל הדרך מרודוס. 

נשארים בסביבה. לבנון, מסאיה, מהדור החדש של יקבי לבנון. בלנד של גרנאש, סינסו, מורבדר וקברנה סוביניון. לבנון מייצרת אמנם פחות יין אפילו מאיתנו, אבל היין הלבנוני ידוע ומוכר בעולם לא פחות (בלשון המעטה) משלנו. הציון: נגמר משהו כמו חצי בקבוק. בסדר, לא יותר. אבל תמיד מרגש לטעום את היין של השכנים (ולהיווכח שלא תמיד הוא אדום יותר). יום אחד אולי עוד נוכל לקפוץ לביקור (על אזרחי הכוונה). ותודה לאדם שסחב אותו כל הדרך מ…. לונדון.

בין לבין היו גם שני ריזלינגים נפלאים ויער יתיר 03 (שלושתם הלך הבקבוק עד הטיפה האחרונה). הסיום היה שוב גרמניה. האזור - באדן, הסיווג - אוסלזה. אז מה מיוחד כאן? הצבע - אדום. הזן - שפאטבורגונדר (שיהיו בריאים, פינו נואר בשפת העם). איזה יופי של יין אדום עם מתיקות עדינה וצבע שאפילו פינו נואר לא ידע שהוא כזה. הלך הבקבוק (אמנם 375 מ”ל אבל הלך). ושוב תודה לדיויד.

אחר כך הלכנו כולנו ליריד היין והגבינות בחיפה. היה מקסים כמו כל שנה. יין כבר לא טעמתי.  הוירג’ין מרי (כמו בלאדי מרי רק בלי הוודקה), עם הרבה קרח וחריף במידה, היה אחלה. הלכו שתי כוסות.

בתגובה לפוסט של עצמי (יין ישראלי אינו יקר מתאריך 22/08/09).

אינני חובב גדול של שיטת הציונים ומגזין wine spectator איננו האורים והתומים שלי. אבל לזה דווקא חיכיתי. באחד מגיליונותיו האחרונים מפרסם המגזין סיכום סטטיסטי של מחירים וציונים לשנת 2009 לפי ארצות ואזורים. ולאור טענתי שהיין הישראלי אינו יקר כפי שרבים אוהבים לחשוב, הסיכום הזה מתלבש לי כמו הכדור לרגל של מסי (אופס, זה קשור לויכוח אחר).

ולהלן המספרים (או לפחות חלק מהם):
מתוך כמעט שבע עשרה אלף יינות מכל העולם שנסקרו על ידי המגזין במהלך שנת 2009 (כולל אדומים, לבנים והכל) שלושים ושנים אחוזים קיבלו ציון תשעים ומעלה ומחירם הממוצע (של ה 90+) היה … 77$. בחישוב מהיר זה יוצא 288₪. זה הממוצע!

והנה עוד כמה דוגמאות: המחיר הממוצע של יינות מקליפורניה שקבלו ציון 90 ומעלה (30% מתוך 3,050 יינות) היה 64$ ושל יינות הקברנה סוביניון הקליפורניים שזכו לציונים אלו (34% מתוך 585 יינות) הוא לא פחות מ 119$. המרלו הקליפורני האיכותי עולה בממוצע ‘רק’ 69$ ואילו השרדונה האיכותי מקליפרוניה הוא ממש בזול - 47$ בלבד (176₪, וואן האנדרד אנד סבנטי סיקס פ…ינג שקלס פור דה שרדונה).

והנה דוגמאות ממדינות בהן הכל זה ‘מציאס’: ארגנטינה 54$, אוסטרליה 68$, צ’ילה 47$. כל המספרים הללו הם ממוצע המחירים של היינות שקבלו ציון תשעים ומעלה על ידי המגזין במהלך שנת 2009. ועוד לא הזכרנו את מחירי צרפת, ספרד ואיטליה (שגם הם לא ממש נמוכים).

בקיצור, זול זה לא! ואני שוב מתעקש וטוען - יין טוב עולה כסף טוב בכל העולם.

היין צריך זמן, וגם אני. אנחנו (היין ואני) שונים הרי כל כך בין הלגימה הראשונה לעשירית, בין סיבוב המזיגה הראשון לשני. מול מסך הטלוויזיה בעת שידור המשחק של ברצלונה או שעה וחצי מאוחר יותר מול מסך המחשב בזמן כתיבת הפוסט הזה. אנחנו שונים בתשע בערב כשהבית עוד רועש ורוגש ובחצות כשמשתלטת עליו (ועלי) אווירת שלוה ורוגע וכולם כבר הלכו לישון. בקיצור, אנחנו דורשים זמן.

בספרו Wine Science מקדיש רונלד ג’קסון פרק ארוך ומפורט לטעימת יין ולמנגנוני החישה שלנו. בהתייחסותו לתנאי הטעימה ממליץ ג’קסון להקדיש לפחות חמש עשרה דקות לכל דוגמא. עבור אנאליזה מעמיקה יותר הוא מציע לתת זמן ארוך עוד יותר. ואני, אני הולך עם זה רחוק אפילו יותר, הרבה יותר. מה רע בכמה שעות? עשרים וארבע למשל?

כשאני טועם יין אני אוהב למרוח ת’זמן. לבלות איתו ערב ארוך, רק שנינו, אני והוא. ככה, לאט לאט אני לומד להכיר אותו, מפתח איתו מערכת יחסים. והוא מצידו נפתח אלי ומגלה לי דברים שלא חשתי בהם קודם. לפעמים הוא כל כך מרתק ומושך עד שאני לא עוזב אותו לרגע (מבחן מעולה אגב לאיכות היין). לוקח אותו לכל מקום ורוצה כל הזמן בקרבתו. מתאהב בו ומוזג עוד תוספת גם שכבר אמרתי שמספיק ודי. בפעמים אחרות אני עוזב אותו לנפשו בתירוץ שעכשיו זה לא מתאים וחוזר אליו רק מאוחר יותר כדי בכל זאת לתת לו (ולי) הזדמנות שניה. אני משנה את דעתי, מתלבט עם עצמי, מאבד ריכוז ומוצא אותו בחזרה, מאבד ביטחון והוא חוזר אלי. עד שבסוף אני מתחיל בזהירות לגבש לעצמי דעה. ואז, אני אוהב לחזור אליו שוב למחרת ולבדוק אם היא עדיין בתוקף.
אני אוהב לעשות את זה בבית, במקום שלי, במבצר שלי. אני אוהב לעשות את זה כשבא לי ולא במועד ובשעה שנקבעו מראש. וממש לא איכפת לי שזו לא טעימה עיוורת (ואני לגמרי מזדהה עם מה שכתבה כאן לא מזמן נעמה). אני דווקא שמח לדעת מה היתה כוונת המשורר ולבחון את היין אל מול הציפיות.

אני לא מכיר טעימה פורמאלית שיכולה לאפשר את כל זה. אני אפילו מצליח להבין למה. אבל ככה אני אוהב באמת לטעום יין. וככל שעובר הזמן כך אני מרגיש שאני צריך ממנו יותר.

שוב ושוב ושוב אנחנו שומעים לאחרונה על גלי ההתקפות כנגד אויב העם הנוראי, משחית הנוער, הלא הוא האלכוהול. נכון שבדרך כלל הכוונה היא למשקאות החריפים אבל היות ויין נכנס להגדרה של משקה אלכוהולי (וגם לא ממש ברור מה מעמדו של היין בכל הסיפור הזה) אני מיד נכנס לעמדת מגננה. חדשות לבקרים ממציאים לנו חוקים חדשים ותקנות. מס קניה פרוגרסיבי, אגרסיבי או רטססיבי, שוויוני או מדורג, אחרי תשע ומעל גיל עשרים או בשעות הצהריים בליווי מבוגר (אחראי), אבל רק בפאבים בעלי אישור ולא בחנויות שמוכרות גם ממתקים. משהו כזה בכל אופן.

מצאו להם את מי להאשים, עלאק. הכי קל הרי, זה לנסות להעלים את הסימפטומים לבעיה ולא לטפל בבעיה עצמה. להדביק טלאים. כאילו שזה לא קשור בכלל לאנשים, לחינוך ולתרבות שלהם. כאילו שכל מי ששותה יין או אלכוהול הופך, לא עלינו, לרוצח בפוטנציה. כאילו שזה היין שהופך את החיות האלו מבני אדם תמימים ונחמדים למופרעים חולים ופסיכופטים אלימים. תאמינו או לא, אני שותה יין לעיתים קרובות (מאוד), גם בירה אני מאוד (מאוד) מחבב ומפעם לפעם אפילו חוטא בכוסית וויסקי או קוניאק. ולמרות זאת אני לא מרביץ לאף אחד.

אז אולי ישאלו את עצמם מחוקקי החוקים הנכבדים מה באמת גורם לאנשים האלו לשתות בצורה לא מבוקרת ולהתנהג בצורה ברברית, מגעילה ואלימה. וכיצד באמת מטפלים בתופעה המתפשטת של חוסר כיבוד החוק ואי כיבוד הזולת. מישל דה מונטיין, הפילוסוף הצרפתי, כתב כבר במאה השש עשרה : “מנהג גרוע הוא להאשים את היין בגלל שאנשים רבים משתכרים ממנו”. ואני טוען ששום דבר כנראה לא השתנה מאז. היין לא אשם. וגם לא הש.ג.

נ.ב.
עוד הצעות לחוקים ברוח התקופה:

+ איסור יבוא, הפצה ומכירה של סכינים. לא נורא, נאכל בידיים. מי שממש לא מסוגל שישתמש בסכו”ם מפלסטיק.
+ לאסור על נסיעת רכבים בין השעה שמונה בבוקר ל 08:00 למחרת. זה יפחית באופן משמעותי את תופעת הנהיגה הפרועה וההשתוללות בכבישים.
+ ולבסוף, לאסור באופן מיידי את כל הש. גימלים. מהר, לפני שהם שוב יעוללו משהו.

עוד רעיונות לחוקים מעולים יתקבלו בברכה.

מבין הביתנים המרשמים בתערוכת סומליה המופלאה על שלל מותגי העל הנחשקים, המקומיים והמיובאים, משך את תשומת ליבנו (ליבנו = הלב שלי + של דיויד) דווקא אחד מהיותר צנועים. אין הרבה זמן לטעום כאשר אתה מציג בתערוכה. קשה לצאת מסביבת הביתן שלך, אתה נמצא שם הרי כדי לארח ופחות בשביל להתארח. אז מפתחים טקטיקה של יציאה לגיחות טעימה קצרות וממוקדות עם חזרה מהירה לבסיס האם. באחת מהן, בדוכן הקטן והספרטני, פגשנו אותו.

בוא, בוא, הפציר בי דיויד, יש לי משהו מעניין בשבילך, אתה חייב לבוא. ברור שבאתי. בדוכן הקטן הכרנו את ברנרדו הלבבי שביחד עם בנו (הלבבי לא פחות) מביאים יינות הארד קור מארץ הולדתם,  אותם הם מייעדים בעיקר לקהילת חובבי האסאדו והיין האדום דווקא (לפחות על פי הדעות הקדומות שלי). בעיניים בורקות ובמבטא דרום אמריקאי לוהט תיאר בפנינו ברנרדו טלנובלה ארגנטינאית אותנטית על סיפור אהבה מופלא בין מנהל הכרמים המנוסה של היקב הגדול לבין הייננית המוכשרת שהפכה לראש האיגוד (או שזה היה הפוך? תבדקו בשידור החוזר). היו שם גירושין (כפול שניים), נישואין (פעם אחת), והקמת היקב המשותף. והיינו שם אנחנו שעכשיו עומדים בהיכל התרבות בתל אביב וטועמים את התוצאות של כל העניין המסובך הזה.   

טורונטס, המשיך ברנרדו לספר, זה הזן הלבן עליו גדל כל ארגנטינאי טוב. אם תרצו, זהו האח הקטן והפחות מפורסם של המלבק. טורונ מה? ניסיתי לצרוב את השם בתודעה. למחרת אני פותח את הספרים, מנסה להיזכר בשמו המדויק של הזן ולמצוא קצת מידע. בסוף מצאתי בעמוד 703 בפסקה קטנה שהוא הזן הלבן הנטוע ביותר בארגנטינה (by far , טרחו אפילו להדגיש) ושהוא קשור גנטית למוסקט האלכסנדרוני הידוע שלנו.

לא קל (לי) לטעום בתערוכות. אז אני בעיקר מסמן מטרות ומחליט מה הייתי רוצה לטעום שוב במועד מאוחר יותר וקצת יותר בנחת. צריך היה להגיע רחוק כדי לרכוש את הטורונטס. טוב לא אני הגעתי, דיויד הגיע כי זה פשוט קרוב יותר למקום מגוריו (הרחוק). אתמול טעמתי אותו שוב. וכן, מה ששם הרגשנו זה נכון. כיף של יין לבן. היתה לו ארומטיות מקסימה (משהו שבין גוורץ לויונייה למוסקט) והמון רעננות עם חמיצות טובה אבל לא מוגזמת. בקיצור, גם אחלה יין וגם צנוע. טורונטס, אני לא יודע מתי ניפגש שוב, אבל היה בהחלט נעים להכיר.