בימים אלה חוגג מוזיאון ישראל בירושלים את פתיחתו המחודשת אחרי השיפוץ המקיף. פסטיבל היין המסורתי שהתקיים במוזיאון זו הפעם השביעית היה חגיגי במיוחד. קשה לי להניח שהעניין הזה קשור להתחדשות המוזיאון כמו שאני לא משוכנע שאנשי המוזיאון מתייחסים ליין כאל אומנות מוערכת שמקומה בשורה הראשונה של אירועי הפתיחה המחודשת. אבל כך יצא והאלפים שהגיעו לטעום יין נתנו את הכבוד והערכה לאכסניה.

האירוע היה מרשים. היקבים למדו להתייחס לשיווק וליחסי הציבור ברצינות הראויה ושלא כבשנים קודמות היה גם מה לראות ולא רק מה לטעום. הביתנים המושקעים נתנו למתחם המרווח מאוד שבו התקיים הפסטיבל נופך רציני מחד גיסא ועליז מאידך גיסא. שלא כמו התערוכות המקצועיות היריד הזה מכוון לכולם ופונה אל הצרכן הסופי שיכול לפגוש כאן את אנשי היקבים ואת הייננים - לגעת במקור שממנו מגיע היין אל הכוס הפרטית שלו. “הקונצפט נשאר אותו דבר” אמר לי רן תורן ממארגני האירוע, “זהו יריד פסטיבל לקהל הרחב שמוצא כאן יינות מכל הארץ.”

והקהל אכן הגיע בהמוניו. כבר בחוץ הבנתי שהמצב קשה. אי אפשר היה למצוא חנייה בכל הסביבה. אבל השטח הגדול שבו היה היריד הצליח לבלוע את כולם. אפילו ליד דוכני היין הצפיפות הייתה נסבלת.  עם כל הכבוד ליין, הנוף האנושי היה הדבר המרשים באמת. היו כאן הרבה צעירים אבל גם מבוגרים. חילונים ודתיים, נשים וגברים מגוון אדיר של פרצופים מחויכים. כשאתה מסתובב ביריד כזה קשה לתפוס את הסטטיסטיקה שלא מרמזת על התרחבות קהילת חובבי היין או על עלייה משמעותית בצריכה.

זה המקום שבו גם מי שאינו עוקב אחרי היין הישראלי מקרוב, יכול ללמוד על המגמות ולעקוב אחרי ההתפתחות ויש רבים וטובים שמגיעים בדיוק בשביל זה. מוטי ארנון למשל מוכן להגדיר את עצמו כ”חולה על יין”. מקפיד להגיע מדי שנה, כאן הוא מתעדכן. “אני לא יודע כמה חובבי יין אמיתיים יש פה אבל האנשים כאן טובים והאווירה נהדרת. אם נדבר על מוצרים ישראלים היין הוא אולי הכי מפתיע מבחינת ההעזה ליצור משהו חדש, יתרונות החוצפה הישראלית.”

“זו התערוכה הראשונה שבה אני לא יכול לטעום את כל היינות שרציתי” אומר אלי בן ארי, חובב יין ותיק, “רמת היין טובה במיוחד והביתנים מושקעים, ערב יין מפואר במיוחד” הוא מסכם. גם עדי ותמר מגיעות לכאן מדי שנה למרות שהן אינן שותות הרבה יין עבורן זה סוג של בילוי. “אנחנו נהנות להכיר את היקבים הישראלים ואת היינות החדשים שלהם”. אפשר כמובן לקנות כאן יין במחירים מיוחדים אבל רוב המבקרים ביריד לא יקנו כאן את היין שלהם אלא יטעמו ויפנימו. “אפשר לפגוש כאן דברים שלא הייתי מנסה סתם כך בדרך אחרת” אומרת עדי ותמר מוסיפה “אנחנו שותים אחר כך את מה שטעמנו פה”. 

משה שור המנכ”ל של יקב ציון , היקב שעשה אולי את הקפיצה הגדולה ביותר בשנים האחרונות עוקב, באופן טבעי, אחרי התפתחות הענף, “אתה רואה משנה לשנה שהתודעה של היין מתגברת גם לפי כמות האנשים וגם לפי גודל המקום, השנה היריד הזה מתקיים על שטח כמעט כפול מזה של השנה שעברה”.

מיכאל אלפסי מיקב הר אודם משתתף השנה בפעם הראשונה והוא מרוצה בביתן הצנוע שלו. ” עשינו מכירות טובות, אנשים קונים ולא רק שותים. הביתנים מאוד יפים מרשימים ומושקעים אבל אפשר גם בקטן והאפקט דומה”. עבור אבי בן, שמתפקד כאן כיזם וכאב רוחני ההתקדמות שעשה היין הישראלי כמעט מובנת מאליה “ההתפתחות ביין מדהימה אבל כשאתה מסתכל על תחומי תרבות אחרים אתה רואה שהיין לא לבד. בתחומים רבים התקדמנו והתפתחנו”.

שאלת מאה הדולר עלתה בטעימה של “E” היין החדש של יקבי עמק האלה. לאחרונה היו כמה יקבים שהוציאו יינות בסכומים דומים. לא רק יקבי בוטיק, אלא יקבים גדולים רציניים ומכובדים - יקבים מסחריים כפי שנהוג להגיד. אני משוכנע שהתגובות בקהל הרחב של טועמי היין מגוונות ונעות בין: כל הכבוד, יין איכותי והמחיר ראוי. עבור דרך מי שיכול לשלם שייהנה אבל זה לא בשבילי, או - אין יין ששווה בשבילי סכום כזה, אבל אולי למישהו אחר זה מתאים ועד ל - חוצפה! מי הם חושבים שהם? אסור לשלם ארבע מאות שקל על יין!שאלת תמחור היין ככל שהיא ישנה ומדברים עליה הרבה, היא עדיין מעניינת ומעוררת יצרים. מנקודת מבטו של הצרכן שבא לקנות יין השאלה היא לא רק עד כמה אתה קמצן או עד כמה אתה עשיר אלא גם מהו סדר העדיפויות שלך. מכאן שיין יקר מאוד לא מתאים לקמצנים, שיבכו על כול אגורה מה שימנע מהם את ההנאה. לעניים, שמאוד היו רוצים ואולי גם ידעו להעריך יין יקר אך ידם אינה משגת. אלא גם לכאלה שבנקודת הזמן הזו סדר העדיפויות שלהם מכתיב להם רצונות אחרים על פני יין יקר.

אבל כך הדבר לגבי כל מוצר אחר. לא כולם נוסעים במרצדס וטסים במטוס פרטי אבל רבים מאוד עושים את דרכם במכונית קטנה וטסים בטיסת שכר ובכל זאת הם נהנים ממה שיש. אם תחשבו על זה תראו שהיום יש יותר אנשים מבעבר שנוסעים במכונית ויותר אנשים טסים לחו”ל וכן - גם יותר אנשים נהנים מיין איכותי. השאלה עד כמה איכותי ועד כמה יקר היא אישית מאוד אבל כל עוד יש מספיק מכוניות, ואפילו תחבורה ציבורית טובה תעשה חלק מהעבודה, וכל עוד יש טיסות בינלאומיות, שוות כמעט לכל נפש, הבעיה שלי ושל כמותי שלא יכולים להרשות לעצמם הכול אינה אקוטית שכן יש מספיק דברים שאנחנו יכולים ליהנות מהם. וכל עוד יש מספיק גם לעניים, עיני אינה צרה בעשירים.

המסקנה לגבי היין היא ברורה מבחינתי. אם יש מספיק יין זול או יין סביר במחיר הוגן, או יין טוב במחיר אפשרי, חשוב לתעשיית יין מתפתחת שהיא תוכל להציג לקהל גם יינות פרמיום יקרים ואיכותיים. לו לא היה אפשר להשיג יין במחיר סביר וכל היין היה איכותי אבל יקר להחריד זה היה מבחינתי מצב דומה מאוד למה שהיה פה פעם כשכל היין היה זול מאוד אבל גרוע. מכאן שהתבגרותה של תעשיית יין באה לביטוי אמיתי ונכון גם ב”רוחב הסרט” (מושג מתחום הצילום שמשמעותו מגוון גדול של צבעים ובני גוונים בין השחור ללבן). כשהסרט צר המצב רע ואין זה משנה כלל איפה הוא נמצא על הסקלה. מילת המפתח, אם כן, היא מגוון.

הצרכן רוצה שעל המדף בחנות היין שלו יהיה מבחר גדול לא רק של זנים ולא רק של אזורים ולא רק של יקבים אלא גם של מחירים. השאלה היחידה שיש לשאול במקרה של יין יקר היא האם יש ביין הצדקה למחיר? האם אנחנו מקבלים תמורה הוגנת בבקבוק. אבל זו כמובן שאלה שטוב לשאול אותה לגבי כל מוצר בכל מחיר וצרכנות נבונה מטפלת בדיוק בנקודה הזו.

כשבשוק יש יינות יקרים חשיבותם של המתווכים השונים עולה. הצרכן רוצה לדעת יותר לפני שהוא משלם עבור יין יקר. וכך יש חשיבות לאדם שמוכר לו את היין, לידע ולהיכרות שלו עם היין, יהיה זה הזבן מאחורי הדלפק או הסומלייה במסעדה. זה גם תפקידם של גורמי ביקורת ודיווח כמו: העיתונאי, מבקר היין ותחרויות היין. זאת ועוד, יצרן שמשווק יין יקר לא יהיה מוכן שתנאי המכירה שלו יהיו ירודים. הובלה ראויה וחנויות מתאימות הופכות קריטיות.

מכאן שהתשתית הכוללת בשוק יין חייבת לתמוך ביין יקר ואיכותי הרבה יותר מאשר ביין פשוט וזול. והשאלה האמיתית לפני שקונים או מוכרים יין יקר בישראל היא האם יש לנו תשתית כזו? זה כמובן עוד מדד להתבגרותה של התעשייה ולהתפתחותה של תרבות היין.

התגברות התופעה שלפיה יקבים מסחריים מוציאים יותר ויותר יינות יקרים לא הייתה מתרחשת לו לא הייתה בישראל התשתית התומכת הזו. יש כאן מספיק חנויות ומספיק דיווח. החברים בעיתונים, במגזינים, באתרי האינטרנט ובתכניות הרדיו עושים בדרך כלל מלאכה נאמנה. בהרבה מהמסעדות יש מגוון רחב של יינות, כולל יינות יקרים ויש גם בעלי מקצוע שיסבירו, ויתאימו את היין לאוכל. מספר חנויות היין התרחב והיין מובל ומאוחסן כראוי ומה שהכי חשוב יש כאן מספיק צרכני יין שסדר העדיפויות שלהם ויכולתם הכלכלית יביאו אותם לקנות יין ישראלי איכותי יקר. אז בהחלט יש מקום ליין יקר ומאה דולר הם לא סוף הסיפור.

אבל יש גם את הצד השני, זה של יצרן היין. מה מביא אותו לדרוש מאה דולר ויותר עבור הבקבוק שלו. או בקיצור איך מתמחרים יין?

יש שלוש סיבות למה יקב ירצה לשווק את היין שלו במחיר יקר במיוחד: הראשונה היא הערך - כך אני מעריך את שווי היין ואני חושב שאוכל למכור אותו במחיר שלדעתי הוא שווה. השנייה היא המעמד - אם אני מייצר יין יקר כנראה שאני שווה בהתאם. או, מעצם העובדה שאני מבקש הרבה כסף עבור היין, היין שווה יותר ומטפס למעמד יותר גבוה. השלישית שיווקית - יין יקר יעזור לי למכור את היינות האחרים שלי וכשאני נותן אותו כמתנה מוטב שהוא יתומחר יקר ואז המתנה שאני נותן שווה יותר.

בטעימה ביקבי עמק האלה כשנשאלה השאלה נגע דני ולירו מנכ”ל היקב בשתי נקודות מעניינות: הראשונה איך אתה יודע שהיין שלך נכנס לקטגוריה היקרה ושהוא באמת שווה את המחיר היקר והשנייה איך מתמחרים ולמה כל כך הרבה.

לגבי הנקודה הראשונה הוא סיפר כי הם ערכו טעימות עיוורות מול יינות פרמיום אחרים ובדקו באיזה מקום עומד היין שלהם. וההערה הכללית שלי היא שאם באמת היין הישראלי עומד בכבוד מול יינות יקרים אחרים מהעולם אז בהחלט מותר גם לו להיות יקר. אם היין העליון הישראלי לא נופל ברמתו מיין איכותי מארצות יין מפותחות מותר ליקב הישראלי לבקש תמורתו מחיר דומה. ההישגים של היין הישראלי בזירה הבינלאומית בהחלט מצדיקים גאווה זה לא אומר שמחר בבוקר כל מחירי היין בישראל צריכים לעלות אבל על סמך התוצאות הגיוני כי היקבים יוציאו לשוק גם יינות יקרים.

השאלה השנייה - זו של התמחור זכתה מולרו לתשובה צפויה אך מאכזבת מבחינתי. הוא אמר: “קשה ויקר לעשות יין טוב ולעשות יין מצוין כמעט בלתי אפשרי. אנחנו עובדים ושופכים כסף גם בצד החקלאי וגם בצד היינני. אנחנו עושים הרבה מאוד ניסיונות וניואנסים שלא רק שעולים הרבה כסף גם אי אפשר לשחזר אותם ותמיד צריך לשנות ולאלתר. בסופו של יום כל זה מתורגם כלכלית ואני יודע שלעשות את זה, זה יקר!” הוא כמובן צודק אבל גם הוא הודה שההשפעה על תזרים המזומנים של היקב של אלפיים בקבוקים יקרים היא שולית.

אבל כשמדברים ביין יקר ואיכותי במיוחד שאלת תמחור התשומות איננה רלוונטית לדעתי. הייתי מוכן לקבל ממנו תשובה שאולי הייתה נחשבת שחצנית אבל הייתה לבטח יותר מדויקת - אנחנו מאמינים שהיין שלנו טוב מאוד ושזה המחיר שמבטא את איכותו.

יין איכותי במיוחד הוא יצירת אומנות ויש לשפוט אותו בפרמטרים של יצירת אומנות. אף אחד לא חושב שעליו לשלם עבור ציור את מחיר הבד ואת מחירי הצבעים וכך גם ביין האיכותי. החישוב מתבצע לפי הערך של המוצר הסופי ולא לפי מה ששולם על מרכיביו.

אז לעניות דעתי העובדה כי יש מי שמייצר יין איכותי, ויש מי שקונה אותו, ויש מי שיודע להעריך אותו והעובדה כי בו בזמן הפס מתרחב לכל הכיוונים והיינות הפשוטים והבינוניים נעשים טובים יותר, התשתיות הסובבות מקצועיות יותר ואפשרויות הבחירה של הצרכן מגוונות יותר, וכל עוד ברור לנו כי יש מה לבקר ועל מה להלין וכל עוד אנחנו מבינים כי יש לאן להתקדם ולהתפתח ויש מה ללמוד - יינות במאה דולר ויותר הם תעודת כבוד לתעשיית היין הישראלית.

מהו יין ישראלי? מה הופך אותו לישראלי? למה בכלל חשובה, או מעניינת ההגדרה המקומית הזו של יין?

לפני זמן מה, בדרכי הביתה, פלט הרדיו המגמגם באוטו שלי דיון מעניין על המוסיקה הישראלית. מהי מוסיקה ישראלית ומה עושה אותה לכזו. לא הצלחתי להבין ממש את הטיעונים בעד ונגד בעיקר כי מחשבתי נדדה למחוזות הקולנוע הישראלי והיין הישראלי. נזכרתי בלואי דליוק התיאורטיקן החשוב של הקולנוע הצרפתי שאמר משהו כמו - על מנת שהקולנוע הצרפתי יזכה להכרה עולמית עליו בראש ובראשונה להיות צרפתי. ההכרה בחשיבותן של שפת האם, המולדת ועוד מילים שמתארות את האהבה למקור הנביעה, נכונה לתרבות בכלל ולכל אחד מהתחומים שמרכיבים אותה. אין ספק שהיין הוא אבן יסוד תרבותית, ממש כמו הקולנוע, הספרות, הציור, השירה, המוסיקה ועוד - ולכן חשוב מאוד מקומו של המעיין שבו הוא נובע או הכרם שבו הוא גדל.

מילת המפתח היא - סיפור. בבית הספר לקולנוע לימדו אותי שיש רק שלושים ושניים סיפורים, כל היתר הם וריאציות על הנושא. כמספר אני יודע שכל אחד מהסיפורים הגלובליים הללו מסופר אחרת בכל מקום. גם כשאבני היסוד זהות הגוונים שבווריאציה המקומית הופכים אותה למעניינת ולמיוחדת. אין זה משנה כלל אם את הסיפור אנחנו קוראים בספר, רואים על הבמה, צופים בו בטלוויזיה או מקשיבים לו בקונצרט. אין זה חשוב אם אנחנו מריחים אותו ביין או טועמים אותו באוכל. בכל מקרה הסיפור שאנחנו קולטים מהיוצר, מעובד בתוך מערכת האסוציאציות הפרטית שלנו לכלל חוויה המיוחדת לנו. כך הופך סיפור שנולד בתרבות אחרת לסיפור הפרטי שלנו - לחוויה שלנו. וזו כמובן עוד מילת מפתח - חוויה. החוויה היא התכלית של העשייה האומנותית למענה אנחנו עמלים: מתסיסים, רוקחים, מבשלים, כותבים, מצלמים, מציירים, מלחינים, שרים ומנגנים.

כשלואי דליוק מדבר על הצרפתיות כנקודת משען לחדירה של הקולנוע הצרפתי לתודעה העולמית הוא בעצם מדבר על עוד מילת מפתח - אמת. האמת הפנימית עומדת בבסיסה של כל עשייה אומנותית. אם צרפתי יבטא את האמת שלו בסרט - הסרט יחדור לתודעת הקהל בכל מקום. זיוף לא יתקבל בברכה. ניסיון מזויף לקלוע לטעם ההמון יוצר קיטש. וכמו שתמונה יכולה להיות קיטש, אפשר למצוא את התופעה הזו בכל יצירה אחרת וכן - גם ביין.

מכאן שהשילוש המבורך של אמת שיוצרת סיפור שמעניק לנו חוויה הוא הבסיס לכל יצירת תרבות.

עגנון זכה בפרס נובל לספרות על יצירות מקומיות ממש. הוא מוכיח את הטיעון הזה באופן מצוין. האמת שלו כל כך צרופה, הסיפור שלו כל כך מענג והחוויה מושלמת. סופרים ישראלים רבים הלכו בדרכו וזכו להכרה בינלאומית בזכות כישרונם לספר את הסיפור שלנו, לגעת בקורא בכל מקום שהוא ולהעביר בו את צמרמורת החוויה. הקולנוע הישראלי העכשווי מצליח בזמן האחרון בדיוק במקום שבו הצליחה הספרות הישראלית. לא לחינם הייתה נציגות ישראלית בכל תחרויות האוסקר האחרונות. הסרטים: חתונה מאוחרת”, “ואלס עם באשיר”, “ביקור התזמורת” “בופור”, “עג’מי ואחרים מביאים לא רק את הסיפור הישראלי אלא גם את הזווית הישראלית המיוחדת של המספר - והקהל העולמי אוהב את זה.

מה שנכון לספרות ולקולנוע, ואפשר כמובן להביא דוגמאות נוספות מהצלחות אומנותיות ישראליות אחרות, נכון גם לגבי היין. היין מכל מדינה ומכל אזור מיוחד בדרכו. היין הצרפתי והאיטלקי והספרדי והאוסטרלי מביאים את האמת של הטרוארים שלהם ומספרים את הסיפורים שלהם. אנחנו רוצים לטעום אותם כי אנחנו רוצים לחוות את הסיפור הזה. רוצים למקסם את החוויה הצרפתית, האיטלקית, הספרדית וכך הלאה. ומה שמגיע לנו לקבל מהיין שלהם מגיע להם לקבל מהיין שלנו.

מה שיש לנו להציע הוא לא בהכרח היין המשובח ביותר, היקר ביותר, הטעים או המאוזן. מה שיש לנו להציע הם הסיפורים שלנו וגם הם לא המרתקים ביותר, המותחים ביותר או המענגים מכולם - אבל הם שלנו. האמת שעומדת בבסיסם של הסיפורים שלנו היא ייחודית ומיוחדת. לכן הסיפורים שלנו הם ייחודיים ומיוחדים ולכן החוויה שאנחנו יכולים להעניק לצרכנים שלנו היא ייחודית ומיוחדת ובשביל חוויה ייחודית ומיוחדת אנשים מוכנים לשלם.

יש כמובן תנאי אחד חשוב שאסור להתעלם ממנו. הקהל חייב להבין, או מוטב לספוג, את היצירה. לשם כך היוצר חייב לפעול במקצוענות ולהיות ברור דיו. ביין זה אומר טכנולוגיה, ידע, הקפדה על הפרטים וכד’ זה כשלעצמו לגמרי לא מספיק אבל זה תנאי בסיסי והכרחי ממש כמו שהצייר חייב למתוח נכון את בד הציור על המסגרת והנגן חייב לכוון היטב את כלי הנגינה. אבל יקב מאובזר ופועלים מיומנים כשלעצמם לא יספקו את החוויה ממש כשם שכלי מכוון היטב עוד לא עושה את המנגינה ובד מתוח כהלכה עול לא עושה את הציור.

אז מה עלינו לעשות כדי ליצור יצירה ישראלית: שיר, מנגינה, ציור, או יין? האם עלינו לעבוד קשה כדי לחפש את הישראליות ולהדגיש אותה? ממש לא! הפולני לא מחפש את הפולניות והסיני לא מחפש את הסיניות. הם שם באופן טבעי. הישראליות תהיה ביין שלנו כי הוא גדל באדמה שלנו, נהנה מהשמש שלנו ונושם את האוויר שלנו. אז מה שעלינו לעשות בראש ובראשונה נשמע פשוט - לא להפריע. לשמור על האמת הישראלית שנמצאת בכל גרגר אדמה ובכל מולקולת אויר. לא לזייף, לא לנסות לרצות או להתחנחן. לברוח מהקיטש. זה לא פשוט כפי שזה נשמע כי יש נטייה טבעית לחיקוי ולהתבוללות.

המגמות הידועות ביין העולמי שמושכות לכיוון של טעם אחד, אחיד וממוצע מוכרות גם בענפים אחרים של תרבות ואומנות. מהי מוסיקת הפופ אם לא אופיום להמונים ומהי הוליווד שעשתה את זה בקולנוע וסחפה מיליונים אל הבינוניות? אבל בתוך הבליל ההמוני בולטים גם קולות אחרים. בקולנוע למשל היו אלה הסרטים הצ’כים ופנינים מאיטליה, מצרפת וממקומות אחרים וגם מתעשיית הקולנוע האמריקאית שמחוץ להוליווד שהצליחו למצוא את מקומם ולהקרין את האמת שלהם בהצלחה.

המסקנה ברורה - ככל שאתה קטן יותר אתה צריך להתרכז באמת שלך ולספר את הסיפור שלך לאלפים בלי לפזול למיליארדים. וישראל היא מדינה קטנה. בתעשיית הקולנוע הישראלית הבינו את זה וחדרו. יש סימנים לכך כי היין הישראלי הולך גם הוא בדרך הנכונה הזו. רבים כבר הבינו שחשוב לעשות בישראל יין ישראלי ולא יין שינסה להתחנף לטעם ההמונים וימצא את עצמו בתחרות קשה ולא הוגנת מול מיליוני תוויות אחרות.

ישראל היא מדינה שאוכלוסייתה מתחדשת ומשתנה כל הזמן בזכות העלייה. וממש כמו שכל מי שעלה לכאן לאורך השנים מפולין ומתימן, מגרמניה וממרוקו, מארצות הברית ומצרפת, מאתיופיה ומרוסיה - כולם ישראלים כך גם כל זני הענבים שהגיעו לכאן הפכו כאן לישראלים. הארגמן שנוצר כאן בידי אגרונומים מקומיים הוא לא יותר ישראלי מהקריניאן, הקברנה סובניון, או הסירה שעלו אלינו במרוצת השנים.

כשמחפשים שגריר כדאי לבדוק מי מהעולים החדשים הצליח בתהליך הקליטה, מי תורם יותר לחברה הישראלית, מי משפיע - מי יכול לייצג אותנו. כשאנחנו באים להכין יין ישראלי כדאי לעשות את אותו הדבר גם לזני הענבים. לאחרונה השתתפתי בשיחות אחדות שעיקרן דיון על הזן הישראלי מכולם. היו שטענו כי הקריניאן ראוי לתואר יותר מאחרים אני הצבעתי על הסירה כזן שהתגבר היטב על קשיי הקליטה ומייצר כאן יינות אחרים מאלו של עמק הרון או מהשירז האוסטרלי.

אבל אולי זה לא עניין של זן אחד וכמו שהאוכלוסייה שלנו מגוונת, כך אולי גם היין שלנו. אולי יתאים לנו בלנד של טרוארים ושל זני ענבים. והדומיננטיים יהיו כאלה שמצאו את מקומם כאן בינינו ונקלטו קצת יותר טוב באזורים שונים של הארץ.

הארץ הארוכה שלנו מייצרת טרוארים שונים בתכלית ובכל זאת כל הארץ כולה היא אזור יין אחד. העובדה כי הארץ קטנה מאפשרת להוביל ענבים גם ליקבים מרוחקים יחסית מהכרם ובכך לגוון לא רק בזנים אלא גם בטרוארים ובעצם לבחור את הזנים שמייצרים ענבים איכותיים יותר באזורים המתאימים להם. יקבים אחדים, גם קטנים וגם גדולים, הלכו לאחרונה בדרך זו ויצרו יינות שמספרים היטב את הסיפור הישראלי הזה. הוא יכול להיות מודגם היטב בסלט הירקות החתוך קטן שבו המשמעות של העגבנייה או המלפפון הבודד מתגמדת לנוכח הטעם החדש והמיוחד של החיבור בין מרכיבי הסלט.

ואחרי שאמרתי את כל זה ברור שגם לכל אדם בודד, לכל אחד מאיתנו, יש ביטוי חשוב בסיפור הישראלי. עבור הזר המתעניין, גם פגישה עם ירושלמי, תל אביבי או קיבוצניק בודד היא חוויה ישראלית בעלת ערך. וכך גם יין מזן בודד ומכרם יחידני ייתן חוויה ייחודית ישראלית. מכאן שיש מקום לסיפורים רבים ושונים, ליינות רבים ושונים ולחוויות רבות ומגוונות. רק דבר אחד חשוב ביותר - לא לאבד את האמת במהלך הסיפור, או הכנת היין.

בתכנית הרדיו ההיא היה מי שאמר כי כל שיר שנכתב בישראל בעברית הוא שיר ישראלי. אחרים דרשו מהשיר הישראלי דברים נוספים. אפשר לכן לומר שכל יין שתסס כאן בארץ מענבים שגדלו בכרמים בישראל הוא יין ישראלי אבל אפשר לדרוש ממנו עוד. אני דורש ממנו שיהיה אמיתי שישמור על הכנות והתמימות שנתנה לו השמש, ונתנה לו האדמה, ונתן לו החקלאי איש האדמה, ונתן לו היינן שריכז בו את נקודת המבט שלו שהיא נקודת המשען הישראלית. שלא יזייף. שלא ייעשו בו מניפולציות מיותרות. שיביא את הסיפור האמיתי של הכרם והיינן, היקב והארץ. סיפור פשוט וטבעי - סיפור של נחישות, סיפור של תשוקה, סיפור של תשומת לב, סיפור של עושר מקומי בטעמים ובריחות ייחודיים ומיוחדים. אם תרצו - סיפור אהבה. או אז מי שילגום ממנו יחוש את הסיפור הזה. יריח את תמציתו, יטעם את ייחודו ויתענג על החוויה הישראלית.

המפגש השנתי בתערוכה סומלייה פתח גם צוהר לבציר שאך זה הסתיים. לצרכן הסופי זה יהיה כנראה בציר מעניין. לא יהיה פשוט לחובב היין הישראלי ללמוד את השוני בין היינות היקבים והאזורים. רוב הייננים מסכימים כי זה היה בציר מסובך, אי אפשר יהיה להכליל ולסכם אותו במילה פשטנית שתגדיר רק טוב או רע. אפיינו אותו הבשלה מאוחרת ולא אחידה ורמות סוכר נמוכות בחלק מהכרמים. ייננים מספרים על שתי חלקות סמוכות מאותו זן שהבשילו בהפרש של חודש. אומרת טלי סנדובסקי מ”יקבי רמת הגולן”: “הבציר היה קשה. התחיל בטפטופים ובארבעת השבועות האחרונים הכל הבשיל בבת אחת. משהו אחר מיוחד ושונה וכך גם יהיה היין - שונה. זה מה שעושה את הענף למעניין”.

אבי פלדשטיין היינן של “סגל” טוען שזה היה הבציר הקשה ביותר הזכור לו “השנה הרבה היה תלוי במזל יהיו יינות שהמזל בגד בהם אבל יהיו השנה גם כמה יהלומים. בציר מאתגר, אפשר לסכם אותו כבציר של תעתועי הגורל. מה שאפיין אותו היו הבשלות תקועות - החומציות יורדת אבל ההבשלה לא מתקדמת. בתקופת הבוחל היה חם מאוד והבוחל נדחה בערך בשבועיים באוגוסט התחילו הימים להתקרר וההבשלה נדחתה לסתיו עם גשם בבציר”. 

ומוסיף משה חביב המנכ”ל של יקב דלתון - “עברתי כאבי בטן ונדודי שינה אבל התוצאות מדהימות. בפעם הראשונה הבנתי שאני לא מבין שום דבר כי לאורך השנים אתה מקבל תובנות פרי ניסיונם של אחרים ופתאום באמצע של כלום מכה של גשם וכולם מתכווצים ואומרים - אוי, מה יהיה. וסיוטים נוראיים שעוברים בראש ואתה מתעורר בלילה. אבל בסופו של דבר באופן מדהים אחוז הענבים הנגועים בריקבון הוא הנמוך ביותר בתולדות היקב ואחרי שכל זה נגמר אתה יושב לבד ביום שישי ומבין פתאום כמה אתה לא מבין - למערכת יש דינאמיקה אחרת. אני שמח שזה קרה לי כשאני עוד צעיר”.

לקראת סופו של חג הסוכות התארחנו מתחת הסכך של רמי בנטף. טעימה קטנה יחסית אבל מאוד מעניינת - יין אורגני. אורגני בכלל הוא נושא שנוי במחלוקת. אני אוהב את הירקות שלי טעימים, נקיים ויפים. האורגניות שלהם לא מעניינת אותי. אם המזיקים פוגעים - צריך להשמיד אותם, אם הריסוס מפריע צריך להפסיק אותו מספיק זמן לפני הקטיף - פשוט וקל. אבל הטרנד האחרון הביא את האורגניות לממדים של דת חדשה, הכשרות האורגנית מתחרה בזו החרדית בקפדנותה והחסידים השוטים, אלו גם אלו, בודקים בציציות כל מלפפון.

גם הענבים המסכנים לא חמקו מהגורל הזה וגם היין שבכוס שלנו מתהדר לעיתים בייחוס אורגני מכובד. לחלק מהיינות שורשים מהודרים קצת פחות, מקורם אומנם בכרם אורגני טבעי למהדרין, נטול ריסוסים רעילים, עם תנשמות פורחות מסביב וסוגים אחרים של לוחמה ביולוגית אבל הם עשויים בשיטות של ייננות רגילה כולל תוספות כמו ביסולפיט למשל. ה”צדיקים” יותר מתייחסים לתוספות הללו בעוינות רבה וממעטים בהם באדיקות. ויש כמובן מחמירים ומקפידים שאפילו נמנעים מהן לחלוטין. אני מוצא הבדל משמעותי בין יין שנעשה כהלכה מענבים שגדלו בכרם אורגני לבין יין פגום ברמה זו או אחרת שלא טופל כראוי ולא הוספו לו החומרים הדרושים בכמות המתאימה ובזמן הנכון.

לעניות דעתי יש שלושה מרכיבים שמשפיעים על הרגלי הצריכה שלנו בכלל ועל צריכת היין בפרט. החשוב ביותר בעיני הוא החוויה שאנחנו מקבלים: הריח, הטעם, המורכבות וכל המדדים האחרים לאיכותו של יין. המדד השני הוא המחיר: לא תמיד אנחנו יכולים, או רוצים לשלם, גם בשביל החוויה המענגת ביותר. השלישי הוא הבריאות. כמה תכאב לנו הבטן בעקבות התענוג היקר, או איזה מחיר בריאותי נשלם בטווח הרחוק. לכל אחד סדרי העדיפויות שלו והמינון האישי שמשפיע על החומרים שיגיר אל גרונו. כך למשל פרחח עני, רודף תענוגות וחסר אחריות כמוני ימתח עד המכסימום האפשרי את המדד השני כדי להגיע רחוק ככל האפשר במדד הראשון תוך התעלמות בוטה וקולנית מהמדד השלישי. הלוחמים האורגנים האמיצים יתרכזו בבריאות ארוכת הטווח כיעד לכיבוש ויפקירו את הנאת הרגע שמספק המדד הראשון ולפעמים יהיו מוכנים לשלם הרבה מאוד בשביל העניין הזה.

במהלך הטעימה בסוכה ניסיתי להבין את היין האורגני ואת היין שבא מכרם אורגני על פי שלושת המדדים הללו. את היין האורגני השלם, כזה שנעשה בלי המרכיבים ההכרחיים קל לאבחן. לרוב זהו זבל אורגני . יין קולחין פגום ומסריח שהחוויה המיטבית שמפיקים ממנו היא הטעם של מי השטיפה שממהרים להכניס לפה אחרי שיורקים אותו. בדרך כלל ישלם הפתי עבור יין כזה יותר מאשר עבור יין מקביל שנעשה בשיטות הרגילות. כך שהוא נכשל גם במדד הכסף. אבל שוחרי הבריאות שמפחדים ממגע של ביסולפיט בלשונם ימהרו במקרה זה לבטל את שני המדדים הראשונים - העיקר הבריאות הם יגידו בשכנוע עצמי מתגבר. אבל כאן נשאלת שאלה גדולה, האם יין כזה באמת יותר בריא? האם החיידקים, הבקטריות והעובש שילבלבו ביין הזה באמת יותר בריאים מהביסולפיט המושמץ?

הרבה יותר מסובך לבחון את היין שנעשה מכרם אורגני. האם יין מכרם אורגני יהיה טוב יותר או טוב פחות מיין אחר? האם יעניק לנו חוויה שונה מאותו היין אילו לא היה אורגני? שאלה מעניינת, אלא שלדעתי קשה לערוך ניסוי מדעי מובהק ולקבל תשובה ברורה. אי אפשר בשום אופן להשוות יין מכרם אורגני לעצמו, כי אי אפשר לחלק כרם באמצעו ולהכריז על חלקו אורגני ועל חלקו האחר - לא אורגני. הרוח והמים לא יתחשבו בסימוני הגבול ויעבירו בין שתי החלקות את חומרי הריסוס. אם החלקות תהיינה מרוחקות מספיק כדי למנוע זליגה כזו הן כבר לא תהיינה זהות. טרואר היא מילת המפתח גם כאן. אז קשה להשוות או למדוד איכות.

קשה גם לבחון את פוטנציאל ההתיישנות ביין שמקורו בכרם אורגני ונעשה באופן המקובל. האם לשיטות הטיפול השונות בכרם יש השפעה על יכולת השימור? האם שיטות גידול שונות, בכרם ספציפי, ישנו את החומציות של היין או את איכות וכמות הטאנינים שבו? כך למשל טעמנו שרדונה מכרם אורגני “אודם” של “יקבי רמת הגולן”. היין היה כבר אחרי שיאו וניכרו בו אותות חמצון מתקדם. האם לעובדת היות הכרם אורגני הייתה השפעה על הזדקנות היין? אם “אודם” לא היה כרם אורגני האם היין היה שורד טוב יותר את תלאות הדרך והאחסון? אני זוכר גם את ההנאה שהסב לי היין הזה בצעירותו. האם איכותו אז הייתה הד לאורגניות של הכרם ולו הכרם היה מטופל אחרת היין היה פחות מרשים? גורם אחד שיכול להשפיע על איכות היין מהכרם האורגני הוא היבול הנמוך יחסית בכרם כזה. כך שהמסקנה החד משמעית במדד האיכות והחוויה לגבי יין מכרם אורגני היא שאין מסקנה חד משמעית.

כשבודקים את המדד השני - הכסף, לכאורה קצת יותר קל לקבל תשובה אבל גם כאן זה לא מוחלט, בדיוק כפי שכל שיטת תמחור היין היא לא מוחלטת. נכון שגידול אורגני יקר יותר מטיפול רגיל, משקיעים יותר בשביל יבול יותר קטן. אבל עד כמה מרכיב השינוי בהוצאות בטיפול בכרם אורגני משפיע על מחיר היין. אולי מה שמיקר אותו היא האופנה המתרגשת עלינו, או אם תרצו המיוחדות שלו, ולא בהכרח ההוצאות. אולי בעתיד מישהו יסבסד כרמים אורגניים, או מנהל היקב יחליט לחשב אחרת ומדד המחיר ישתנה.

את מדד הבריאות בהקשר הזה אני אוהב במיוחד. כל מי שרוצה להוכיח משהו עושה מחקר שמוכיח את זה וכך אפשר למצוא מחקרים שמוכיחים הכול. ההיגיון הפשוט טוען שכרם אורגני יפיק יין שיזיק פחות לבריאותנו, פחות ריסוסים פחות רעלים, האומנם? האם ריסוסים שנעשים הרבה לפני יום הבציר ישפיעו? האם מחלות שלא יטופלו ומזיקים שלא יודברו יפיקו חומרים חדשים שישפיעו על בריאותנו?

בסוכה של רמי טעמנו לפחות שני יינות מכרם אורגני שהיו טובים מאוד, אותי הרשים במיוחד “מירוס” 2005, שענבי הטמפרניו שמהם נעשה גדלו בעמק הדוארו בספרד. זהו יין עולם ישן טיפוסי, כבד משהו וברטי במידה. עץ מודגש משולב בפרי בשל - אחלה יין. אחרים אהבו את ה”טורמנטה” שהוא יין צ’יליאני מיקב מיגל טורס. גוף קל טעם מורכב שמתפתח בכוס, עץ מודגש וטיפה חומצה אצטית. האם מקורה בשיטות האורגניות?

היו כמובן עוד יינות, גם ישראלים, חלקם טובים וחלקם פחות אבל אף אחד מהם לא יכול היה לתת לי תשובה אמיתית. וכמו בשאלות אחרות של אמונה, תמיד צפות עובדות והוכחות ותמיד יש רב, צדיק, או גורו שיודע יותר טוב. כנראה שהשאלות שמעורר היין האורגני עוד יעסיקו אותנו רבות.

לפני כמה ימים הוקרן הסרט שעשיתי על שכונת ממילא המתחדשת כחלק מההתרחשות של פסטיבל הקולנוע בירושלים. ההקרנה עברה בסדר והתגובות על הסרט היו טובות. באותו יום עצמו הייתה לי פגישה שסימנה את התחלת העבודה שלי כמי שעתיד לעשות יין באופן מקצועי. בצרוף האירועים הללו הייתה סמליות רבה היא השפיע על הרגשתי ועל מצב רוחי.

הסרט “ימי ממילא החדשים” הוא שילוב של חומרים חדשים שצילמתי לאחרונה בשכונה הירושלמית המתחדשת עם סרט ישן, אחד הראשונים שביימתי לפני שלושים שנה. שלושים שנה הם פרק זמן שמעורר נוסטלגיה והסרט אכן רווי געגועים לשכונה, למסורת ולמה שהיה ואיננו עוד. אבל יש בו גם געגועים לילדות. הילדות היא התקופה של התמימות, של החלומות, של התקוות לעתיד טוב.

אנחנו, כולנו, נוטים לשכוח את הקשיים ולזכור את נקודות האור. את המשחקים שבהם שיחקנו, את החברים, את הבית שבו גדלנו. ממילא בסרט היא לכן גם דפוס כללי לכל ילד שהתבגר. וכך לכל אחד יש את ממילא שלו - שכונת הילדות והזיכרונות הסלקטיביים שצובעים בצבעים בהירים את הילדות ומשאירים געגוע עצוב בבגרות.

עבורי הייתה בסרט הזה נוסטלגיה כפולה. כמו כולם זכרתי את ימי ילדותי בירושלים החצויה. כמו ילדי ממילא גם אני שיחקתי סטנגה, אמנם בין מדרכות של רחובות אחרים וילדותי שלי צפה גם היא מתוך התמונות הישנות ההן. אבל עלה בי גם געגוע אחר, פרטי ואישי ביותר -  לתקופת היותי במאי צעיר שכל עתידו לפניו. היו אלה ימים של התלהבות מהבחינה המקצועית. ימים של אתגרים יצירתיים, של חשיבה נקודתית בשפת הקולנוע שהייתה עבורי רעננה ותוססת. הייתי אז בראשיתה של קריירה שהבטיחה להיות, לפחות בעיני, לא פחות ממזהירה. היום, אחרי שלושים שנה הסרטים העתידים כבר לא מציפים את גופי באדרנלין המבט כבר לא מורם קדימה - הוא מוסט לצדדים ופונה גם לאחור. סרט כזה, שמוקרן במקום הזה ובזמן הזה הוא מרשם בטוח למרה שחורה ולמלנכוליה.  

מה שהציל את הרגשתי הייתה הפגישה שהייתה שעות מספר קודם לכן ביקב נחשון. פגישה עניינית ומעשית שנראתה רגילה וחסרת ברק אבל סימנה מבחינתי קו מקביל שידגיש את חיי מעתה ואילך.  הציפייה לקראת עתיד בהכנת יין. האתגר הגדול שהאפשרות הזו צופנת בחובה והמבט החדש קדימה היו אלו שנתנו לי את היכולת לעבור בשלום את ההקרנה המעיקה של הסרט על ממילא.

יש כל כך הרבה מן המשותף בין סרטים, במיוחד דוקומנטאריים, לבין יין. ככל שאני חושב יותר כך עולות במוחי נקודות דמיון נוספות ואולי פעם אעלה את כל זה על הכתב. אבל בינתיים אני כולי דרוך לקראת הבציר. מקווה שהיין שאעשה יהיה לא פחות טוב מהסרטים שעשיתי. שיהיה נקי כמותם, צלול ברור ומענג, שישאיר רושם מתמשך בטעמו המסיים, רצון לדבר עליו להתווכח אתו לחשוב עליו גם ביום שלמחרת. אני מקווה להצליח לספר ביין סיפור מיוחד מנקודת מבט אישית , כמו שאני מקווה כי הצלחתי בסרטים.

המושג שהדריך אותי תמיד היה - מקצוענות. תמיד ראיתי את עצמי כבעל מלאכה שמממש חלומות קולנועיים למי שהזמין את הסרט. אין זה משנה אם זו הייתה חברת הפקה בינלאומית או ערוץ טלוויזיה יוקרתי, חברה מסחרית או משרד ממשלתי או אפילו ילד שחוגג בר מצווה. תמיד השתדלתי לשלב את רצונותיי כיוצר עם צרכיו של המזמין ועם ציפיותיו של הצופה. הטעם הפרטי שלי והדרך שבה אני רואה את הדברים היו עבורי השביל שבו חציתי את הים הסוער של הרצונות הסותרים והשאיפות המנוגדות של הצרכנים שביקשו ליהנות מהסרטים שיצרתי. כך בדיוק אני מקווה לנהוג גם ביין. 

הפעם אני רוצה להתייחס לשני עניינים:

הראשון “מיה” - בר יין ירושלמי שחוגג בימים אלה שנה לקיומו.
כולם מדברים על תרבות יין ומפנים את העיניים ליקבים ולמסעדות. אחרים מדברים על שתיית יין בבית כמודל להתפשטות תרבות היין. אבל אין ספק שקיומם של מקומות מיוחדים ליין שזוכים להכרה שלא לומר פופולאריות הם הסממן הבולט ביותר להתרחבות תרבות היין בישראל. “מיה” שנמצא ממש במרכז העיר ירושלים (רח’ הלל 18) הוא בר יין שראוי לכל מחמאה. 

את גיא הרן פגשתי לראשונה בתחרות פרס ירדן של יקבי רמת הגולן. התחרות בין אוצרי היין (מילה חדשה של האקדמיה ללשון העברית שמשמעה סומלייה) הייתה כצפוי קשה וצמודה וגיא לא זכה הפעם בתחרות. וכך  את תרומתו לתרבות היין בישראל הוא מגיש בכוסות משובחות ב”מיה”. גיא הוא סטודנט למשפטים, עבד כברמן וכמלצר יין במלון המלך דוד ואחר כך ניהל תחום היין והאלכוהול במסעדת הגורמה: 1868. במקביל הקים ומנהל את פורום מלצרי היין הירושלמים המורכב ממלצרי יין, מבעלים וממנהלים של מסעדות וברים. הוא גם כותב, מנהל פורום ומדריך יין.

את “מיה” הקים יחד עם דרור אנגלשטיין - סטודנט לביולוגיה שעובד כעוזר יינן ביקב צרעה ומוכר כאן באתר כקולגה ובעל בלוג. ועם אלרועי להב - סטודנט לכלכלה וחשבונאות שסיים בהצטיינות קורס ברמנים בניו יורק (American Bartending school ) ועבד בברים מובילים שם וכאן.

האווירה ב”מיה” טובה ונעימה יש בהחלט תחושה של מקצוענות משולבת באהבת העניין. אוהבי היין יכולים לטעום כאן יינות מיוחדים בכוסות ולא רק בימי “חודש היין” שמתקיים עכשיו. במבצעים מיוחדים כמו “חודש היין” המחירים יורדים והאפשרויות מתרחבות. במיה יש גם שף צעיר ומוכשר עם נטייה אסייתית מעניינת ויש גם אירועים: מוסיקה, סרטים וכמובן סדנאות יין. המשתתפים פוגשים נושאים מעניינים, מדריכים מצוינים ותנאים נאותים בחדר ההרצאות שבירכתי המקום. וזה לדעתי העיקר - סדנאות יין בבר יין נעים שמאפשר מגע יומיומי עם יינות מעניינים.

תענוג לפרגן ל”מיה” אבל חשוב לעשות את זה לא בגלל גיא , דרור ואלרועי אלא בגלל הצורך לעודד יזמים שיפעילו עוד הרבה מקומות כאלה ולא רק בתל אביב ובירושלים. וגם כמובן עבור הקהל הרחב שיגיע למקומות כמו “מיה” יטעם מגוון של יינות, ייחשף ליין ויאהב אותו.

                                                     ****                                           

העניין השני - יריד של יקבים ביתיים שהתקיים ביקב שורק ביום שישי 24.4.09.
פעם קראו להם יקבי גראז’ - היום הם יקבים ביתיים. אנשים טובים שעיסוקם המרכזי שונה ומגוון והם עושים את היין שלהם כתחביב, בעיקר לתצרוכת עצמית. רובם למדו בקורסים השונים של שורק אבל היו גם אחרים ואפילו מי שלא למדו כלל ועושים מעט יין בבית. עכשיו ניתנה להם ההזדמנות לעמוד מול הכוסות המושטות של הקהל ולמזוג.

במזג אויר מצוין הגיעו רבים מאוד לטעום את היינות הללו. ההתלהבות הבתולית והבוהק בעיניים עברו אל הקהל שמעבר לדוכנים. כל האנשים בלי יוצא מן הכלל שהיו שם אוהבים את מה שהם עושים ונהנים מכל שנייה בתהליך הכנת היין ונדמה לי שכך גם במפגש עם הקהל. לא כולנו תמיד חילקנו מחמאות ולא את כול היין אהבנו אבל אהבנו את האנשים, את חדוות היצירה שלהם ואת הרעננות שהם שידרו.

היו שם כשלושים יקבים ביתיים שמזגו יינות מסוגים שונים בטעמים מגוונים ובאיכויות קיצוניות. לצד יינות ראויים ואפילו טובים נמזגו לכוסות יינות פגומים וסתמיים. ונשאלת השאלה: האם תנאים ביתיים רגילים מאפשרים הכנת יין נקי ואיכותי? מתברר על פי היריד שזה קשה. אפשרי - כפי שהוכיחו אחדים אבל קשה מאוד על פי הרוב. רבים מהיינות סבלו מפגמים בקטריאלים, מברט או בעיקר היו מחומצנים מעט - קשה כנראה לשמור בתנאים הביתיים על ניקיון מוחלט ולהימנע מחמצון של היין בשלבים שונים של התהליך. יינות רבים אחרים היו מעט מתוקים. כנראה שבתנאים הביתיים קשה לסיים את התסיסה הכוהלית עד יובש. אבל גם או אולי אפילו בגלל החספוס הזה היו רבים מהיינות טעימים ונעימים לשתייה. אף אחד מהיינות שטעמתי ביריד לא יוכל להתיישן לאורך זמן. ליינות ישראלים בכלל יש תקופת התיישנות מוגבלת שאינה ארוכה במיוחד, את היינות הביתיים חייבים לשתות בתוך זמן קצר יחסית.

כמה יקבים השאירו בי רושם גדול מאשר האחרים כך למשל יקב מכבים שנמצא במושב מזור. איתן רוזנטל מייצר בו כמות קטנה של יינות זניים מכרם יחיד. היקב הציע לטעימה שני יינות, המרלו היה קצת עייף אבל אהבתי את הקברנה סובניון 2007  שענביו הגיעו מהרי ירושלים והוא התיישן 14 חודש בחביות אלון צרפתי.

את דוד נחמני אני מכיר מהקורס כאן ביקב שורק, למדנו יחד. לימים ביקרתי את משפחת נחמני בביתם בגן נר שבגלבוע התרשמתי מהיקב הקטן ונהניתי מהכנסת האורחים, מהיין ומהליקרים. ליריד הזה הביא נחמני יין אחד - קברנה סובניון 2006 יין נעים לשתייה שאיזון קטן בחומצה היה משפר אותו מאוד.  כך גם גבי מיקב גבריאל שהמרלו שלו מחלקת הכרם שבה טיפל בשורק מורכב ומאוזן למעט נימה של עודף אלכוהול.

“אודם שני” הוא יקב ביתי הפועל משנת 2003 בישוב “רעות” שליד מודיעין. את היקב הקימו - שמוליק פרץ ויואב קוצר לאחר שסיימו את הקורס לייצור יין ביקב “שורק”. עובדי ההיי-טק שמצאו בייצור היין תחביב מאתגר מפיקים כ- 600 בקבוקים בשנה.  ביריד הם הציגו  שני יינות משנת בציר 2006 אשר התיישנו בחביות כ- 20 חודשים: האחד בלנד של - 75% י מרלו, 20% קברנה סוביניון ו- 5% פטיט-סירה. והשני שאותו אהבתי קצת יותר “אודם שני קברנה סוביניון” - יין זני המכיל 3% פטיט סירה.

יינות מעניינים נוספים טעמתי אצל אמיר ארגוב, כורם ממושב אביאל שבהרי מנשה. היינות של אמיר מבטאים פילוסופיה מוצקה של יין זני וטהור שמבטא את הזן והטרואר ולא את יכולות הבלנד של היינן. ובכל זאת הוא מזג לי גם בלנד ניסיוני מקסים של קריניאן ופטיט סירה.

אז למרות שלא היו שם יינות גדולים זה היה אירוע נעים ומלבב. יין, פגישות, שיחות מעניינות ואנשים נחמדים עומדים  בבסיס ההנאה. יריד יקבי הבית בחצר יקב שורק היה חוויה מהנה ואפילו מרגשת.

אתמול ביקב צרעה נזכרנו ברוני ג’יימס. איש מהנוכחים באירוע לא שכח את האיש המופלא הזה אפילו לרגע אחד אבל אתמול כשעלו הסיפורים והתמלאו הכוסות ביין הנפלא שעשה לפני שנים הוא היה חסר. כל כך חסר. אני מאמין שאם היה יושב אתנו היה נזכר גם הוא ומספר ושסיפוריו היו עסיסיים ומרגשים. עיניו ודאי היו נוצצות בזיק שובב כמו תמיד כשהכוס בידיו. וחיוך של תענוג היה מתפשט על פניו העגולים והטובים.

אבל אולי הוא היה נבוך לנוכח שפעת המחמאות. ולו היה יודע מה חשבו בליבם מי שלא קמו לשאת דברים היה ודאי נבוך שבעתיים -  איש צנוע נבוך לנוכח כל כך הרבה דברים טובים.

אני למשל נזכרתי בכתבה הראשונה שכתבתי עליו. הכרתי את רוני עוד קודם וכשהוחלט שמשימת הכתיבה הראשונה שלי תהיה עם רוני בצרעה הרגשתי הקלה רבה ידעתי שיהיה לי נעים לשוחח אתו ושהחומרים שיספק לי יהיו מרגשים ומעניינים וכך אמנם היה. הוא סיפר לי על ילדותו במצריים על מעשי השובבות שלו איך היה בורח מאימו אל מתחת לשולחן האוכל הכבד או שופך דיו מהעט הנובע על מדיהם הצחורים של  הקצינים שעברו למטה ברחוב. הוא סיפר לי על ימיו הראשונים בארץ כעולה חדש בן חמש, על המעברה בטירה, על כפר אתא ועל בית הספר החקלאי בנהלל שם היה מתמזג עם הטבע כרועה כבשים. הוא סיפר על התפנית לכיוון המטעים וההשתלמות בגידול כרם יין. הוא התעכב במיוחד על הקשר האישי האנושי החברי שהיה לו עם הגפנים שלו ועל התחושה שהוא מרגיש את הענב ומבין את היין שהוא יוצר ממנו. “היקב הוא ממש בהמשך שורת הענבים והבקבוק הוא אבר נוסף של הגפן” אמר לי.

הוא בנה לעצמו פילוסופיה סדורה והיה לו ברור איזה יין בדיוק הוא רוצה לעשות מהענבים שלו. הוא שאף להבין את התכונות של אזור הגידול ומה הוא יכול לתת לגפן. הוא דימה את הכרם לבית של הענבים שמעניק לו את תכונותיו ממש כמו בן אנוש שעיצובו כמבוגר נובע מבית ילדותו. הוא האמין כי הקשר אישי שלו עם הענבים מניב את ההבנה והידיעה הדרושים לו  כדי שהענבים יפיקו את הטעמים של הקרקע. “אני מאמין שהיין הוא יצור של הקרקע כבית גידול במלוא מובן המילה, צריך לבסס את הייחוד של המקום הזה, זה הדבר שאינו נותן לי מנוח, אני שואף להגיע ליין השלם והוא לא יהיה בגלל הקברנה או המרלו אלא בעיקר בזכות אותו שילוב של טעמים שיתנו הזנים בטרואר - השילוב שיוצר את ההרמוניה”. הוא הטיף אז לכתב שבלע את דבריו בשקיקה.

אחרי שהיה בצבא בגרעין בקיבוץ נחשולים הגיע לצרעה והיה למנהל הכרמים. כשהתגבר על קשיי המימון הקים את יקב צרעה. אז בשנת 1993 זה היה מעשה חלוצי של ממש.  “אני כל החיים חלוץ - לא פשטתי את מדי החלוץ שלי - מקצוע החלוץ מולבש עלי”. אמר לי אז בחיוך מבויש שהייתה בו נימה לא מבוטלת של גאווה.

בעזרת מרצו, תבונתו והקסם האישי שאין לעמוד בפניו, הצליח רוני להגשים את חלומו. הוא הצליח גם לבסס את התשתית להתפתחותו של היקב בשנים הבאות.  אני זוכר שאז, ועברו כמעט חמש שנים מאז, הוא סיפר לי על מחלתו ועל רצונו העז להשאיר אחריו יקב מבוסס ומצליח. ובאמת בחכמה רבה הוא שילב את ערן שלקח את מושכות היינן וממשיך בקו  שהתווה רוני. דרוש לא מעט שאר רוח וקור רוח לבנות עתיד בייסורי מחלה.

אם היה יושב אתנו אתמול הוא היה גאה. גאה בצוות היקב, גאה ביין החדש שנוצר בו וגאה באהבה שממשיכה לרחף מעליו. רוני ממשיך להיות נוכח בין השורות בכרם ובין מיכלי התסיסה והחביות. הוא מחייך אלינו מהתמונות מציץ מהלוגו שעל הבקבוקים ונמצא עמוק בליבותיהם של כל החברים שחסרים אותו כל כך.

הייתי באוסטריה. בריחה פרטית קטנה לחבר שהצליחה להעביר בשלום את יום ההולדת שלי ואת הדיכאון הצמוד לו. היין והאוכל לא עמדו הפעם במרכז החוויה ובכל זאת חזרתי לפרוור וינאי ששמו גרינזינג ולחוויית יין בהוייריגר. כבר הייתי שם לפני כמה שנים ובביקור הוחזר עכשיו התחזקה בי התחושה שכדאי לאמץ את הרעיון גם כאן.

גרינזינג נמצאת על הגבול ההררי של העיר. אם ממשיכים במעלה ההר מגיעים לתצפית נוף יפה על וינה, על הדנובה וגם על הכרמים שממלאים את צלע ההר. זהו איזור היין הסמוך לעיר, מגדלים בו כרמי יין מזנים מקומיים כבר כמעט אלף שנה. היקבים המקומיים ממשיכים את המסורת ומציעים את התוצרת לקהל המקומי ולתיירים בטברנות יין ציוריות העונות לשם המקומי -   הוייריגר.

בתוך האולמות הגדולים אפשר לשתות יין בשפע אבל לא מוכרים שם שום דבר אחר. מי שרוצה לאכול משהו פונה למזנון הסמוך לאולם, אבל הנפרד ממנו לחלוטין. שם הוא קונה את מה שמעורר בו תיאבון, מתוך מבחר עשיר של גבינות סלטים נקניקים ובשרים אחרים. את הצלחת העמוסה מביאים לשולחן היין.

בשעות הערב ההוייריגר מתמלא באנשים ובמוסיקה. ככול שעולה רמת האלכוהול מתרומם מצב הרוח והשמחה רבה.

אני לא זוכר את שם המקום שבו הייתי בעבר אבל אני זוכר היטב שהיין היה דל באלכוהול, עני בארומות ובטעמים ודי מחומצן. הפעם נכנסתי לבית היין של באך והנגל. משפחת הנגל מתגאה בשמונה מאות וחמישים שנים של מסורת. הם מספרים שעיבדו את כרמיהם עוד כשרק התחילו לבנות את כנסיית סטפן הקדוש שבליבה של וינה. במקום יש אולמות גדולים, חדרים אינטימיים ובקיץ גם גינה רחבת ידיים. המבקר כאן נהנה מחוויית יין עממית ועליזה.

אני הגעתי מוקדם ולכן יכולתי לערוך טעימת יין מסודרת של חמישה יינות אופייניים, שניים לבנים ושניים אדומים: גרונר וולטלינר 2007 הוא יין לבן חביב - פשוט ולגמרי לא מורכב. הוא מתאפיין בצבע קש, ארומה פרחונית, עשבונית רעננה אך חלשה ופה יבש מאוד.  הלבן השני היה ריין ריזלינג 2006. יין מבריק, בהיר ויפה. אף ארומאטי בריח אגסים וליצ’י. אלכוהול נמוך יחסית ובועיות קטנות של דו תחמוצת הפחמן שמוסיפות לו רעננות. היין מאוזן ונעים לשתייה. טעם מסיים ארוך מפתח בקצהו מרירות עדינה. אם זה אומר משהו - אז היין הזה זכה במדליית זהב בתחרות היין של וינה. בלי ספק הוא היה הטוב ביותר שטעמתי שם.

הראשון מבין האדומים היה בלאוור צוויגלט 2005 שהיה קצת מחומצן ושילב ארומה של פרי אדום עם מינרלים וריחות עשב ירוקים. בפה מתחזקת תחושת החמצון אולי בגלל שהיין נפתח יום קודם. קברנה סובניון 2004 מגלה בצבע את סימני הגיל. אחרי שנפתח הוא חושף ארומה נעימה אך חלשה של פרי אדום. פה יבש מאוד ודי סתמי, וטעם מסיים בינוני ומריר משהו. יין טוב יותר מהקודם אבל  לא מדהים.

קינחתי בטרמינר 2006 . יין חצי מתוק בצבע זהב יפה מאוד, ריח פרחוני עוצמתי ונעים, ארומה של דבש ומתיקות פירותית נעימה ומעודנת. היין כבר היה פתוח מזה זמן וגם בו מורגש מעט חמצון. גם המרירות מפריעה בעיקר בטעם המסיים הארוך יחסית.

על סמך חמשת היינות הללו ועוד כמה שטעמתי במקומות אחרים קשה להתרשם שיש ביין האוסטרי איכויות יוצאות דופן, אבל  מקבץ טברנות היין בגרינזינג מעורר קנאה. את רוב היין שמפיקים כורמי האזור ביקבים הקטנים שלהם הם מוכרים ליד השולחנות של ההוייריגר וגם זה מעורר מחשבה. נדמה לי שכדאי לאמץ חלקים מהרעיון ולהתאים את ההוייריגר האוסטרי לצרכני היין בישראל. 

מחנה יהודה תוססת,  רפי מחנות היין “המשמח” שבשוק הירושלמי חזר והפתיע ומסעדת אימא קיבלה את פנינו שוב בחיבוק אימהי של מי שחזר הביתה.

קשה להשיג את “יער יתיר” - יין הדגל של יקב “יתיר” שליד ערד. בצירים שונים שלו קיבלו מחמאות אין ספור ולא צריך להזכיר - ציונים גבוהים, מהחשובים שבמבקרי היין ולא רק בארץ. טעימת אורך של יינות “יער יתיר” היא חוויה נדירה ומרנינה לכל הדעות וכשהיא מגיעה בדרך ירושלמית אגבית היא נעימה במיוחד. הפעם זכיתי בה עם קהל ירושלמי טיפוסי שהורכב מחובבי יין כבדים יותר וכבדים קצת פחות עם רוב מוחלט לשומרי מצוות מביני יין. שי תובלי מכרמל הצליח להתגבר על הרחש התוסס של הקהל - למזוג, להנחות ולהסביר.  

מעניין להשוות את ה”יער” מהבצירים השונים. להתענג על המאפיינים האחידים של המורכבות, האיכות והמיוחדות שעוברת כחוט השני בין שנות הבציר.  ומצד שני לגלות בכל יין את האופי המיוחד שלו. לא מעט מילים הכבירו כבר יודעי ח”ן על היין הזה ואני פטור מתיאור ודירוג ויכול להתמקד בשאלות שונות שעולות בטעימת אורך שכזו.

“יתיר” מייצר עד מאה אלף בקבוקי יין אדום בכל שנה. מתוכם לא יותר מעשרים אלף מהתווית הראשונה. תובלי תאר את העיקרון שמנחה את היינן של יקב יתיר כשהוא בא לרקוח את יין הדגל של היקב - “להכין בכל שנה את היין הטוב ביותר האפשרי מבלי להיצמד לחלקות ספציפיות של הכרם או להרכב קבוע של זני ענבים”. לצורך העניין הזה עומד לרשותו של ערן גולדווסר - יינן היקב ועוזריו מבחר אדיר של אפשרויות. שלוש מאות ושמונים דונם של כרם בגובה של ארבע מאות עד תשע מאות מטר מפיקים בעבורו בערך פי שלושה ענבים מהדרוש לו לכלל תפוקת היקב ובערך פי חמישה עשר מהדרוש לו להכנת “יער יתיר”. מכאן שהמשימה הראשונה בתהליך היא בחירה מדויקת של חומרי הגלם.
כיוצר סרטים אני יכול להעיד כמה נעים לעסוק בצילומים טובים בסרט, או בענבים טובים ביין. ככל שהמבחר גדול והאפשרויות מגוונות יש סיכוי להגיע לתוצאה איכותית ומיוחדת.  מצד שני המכשלה היא, כמובן, שלפעמים “מרוב עצים לא רואים את היער” ויער יתיר אינו יוצא דופן ויכול להציב אתגרים קשים בבחירה.  גם היינן וגם הבמאי יודעים היטב עד כמה מבחר גדול של חומרי גלם טובים יכול לבלבל ועד כמה התהליך הזה הוא מסובך ודורש החלטות קשות ומדויקות.

מעניין וחשוב לציין כי למרות שהבלנד הסופי משתנה בכל שנה, השלד של היין הוא ענב הקברנה סובניון האיכותי שגדל בכרמי היקב. הטרואר והזן הדומיננטי נותנים ליין ארומה מיוחדת ושיטת היישון המוקפדת שמשלבת חביות חדשות בכמות קטנה יחסית. מפתחת ביין בוקה נעים אבל שומרת ומבליטה את ארומת הפרי ואת טעמו. בהמשך לקו העדין הזה מתחילה עכשיו ביקב גם נטייה לשימוש בחביות גדולות יחסית שבהן קצב השחרור של טעמי העץ מהחבית ליין איטי יותר.

אין ספק שהייחוד והעניין בכל אחד מהיינות לא נופל מהעניין שבטעימה של כולם ביחד. כמו רבים אחרים ליד השולחן גם אני חשבתי שבציר 2003 הוא הטוב ביותר  לשתיה היום. קטונתי מלהרחיב עליו את הדיבור - אבל לדעתי הוא מצוין, כמעט מושלם. יין מורכב, בעל גוף ומלא חיים שנמצא עכשיו במיטבו.

כנראה שבציר 2001 כבר לא ישתבח יותר והיו ליד השולחן גם מי שגילו בו סימני עייפות. היום הוא חלק וקטיפתי עם מרקם עדין, גוף מלא וסיומת ארוכה וכמו האח הבוגר הוא משגיח בעדינות על אחיו הצעירים.�
ה”יער” מבציר 2002 הוא אולי המעניין מכולם. זו הייתה שנת בציר חלשה ואולי לא היו ליינן ברירות טובות בזני הענבים האחרים והבחירה בין חלקות הקברנה הייתה מחויבת המציאות. וכך כדי לשמור על איכות מכסימלית התמקד היינן בחלקות האיכותיות ביותר של הקברנה ויצר מהן את היין על טהרת הזן. כך הצליח להעמיד יין מצוין גם בשנה קשה.

נדמה לי שגם שנת 2004 העמידה ליינן אתגר מעניין. הפעם באיזון בין פרי לחבית. היין הזה שהה בחביות היישון במשך זמן ארוך יותר מהבצירים האחרים ומעניין להבין מדוע. מה היה בו מבחינת טעמי הפרי שאפשר, או הצדיק שהות ארוכה בחבית?  האם חולשה כלשהי הביאה את החבית כשחקן חיזוק משמעותי קצת יותר?

בציר 2005 משנה מעט את הכיוון של “יער יתיר”. תוספת משמעותית של פטיט ורדו מוסיפה ליין עוצמה. עתידו עוד לפניו ומעניין יהיה לראות לאן הוא יתפתח.

בהמשך הערב מזג שי תובלי את אחד היינות המעניינים ביותר של יקב כרמל - לימיטד אדישן מהשנים 2003, 2004, 2005. גם במקרה הזה קיבלו הייננים חופש פעולה ובחרו בכל בציר, זנים שונים ואפילו מאזורים שונים בארץ. בארץ ארוכה כמו שלנו כשאזורים שונים בארץ נותנים לענבים השונים מאפיינים מגוונים, שילוב ביניהם מאפשר יצירה של קולז’ אומנותי. מעין סלט ירקות שבו הזן הספציפי או הטרואר הספציפי מאבד מקצת מייחודו ומתמזג עם שכניו למשהו שאפשר להגדיר אותו, אם נגלוש לנימה פילוסופית - שילוב ישראלי מיוחד. תרכובת מרתקת שיכולה להיווצר כך, רק בארץ שלנו. היכולת הזאת לשלב טעם וארומה מכל אזורי הארץ ומכל זני הענבים פותחת בפני היינן שרשרת מתמשכת של אפשרויות שמלווה בלבטים אינסופיים ובהחלטות קשות.

מעניין להשוות את קבוצת “יער יתיר” עם קבוצת הלימיטד אדישן ולגלות שקשה להשוות. תובלי הגדיר את היתיר כגברי ועוצמתי מול הלימיטד אדישן הנשי משהו. ובאמת אין ספק כי היין של כרמל היה רך יותר, זמין יותר ואפילו מתחנף לטעם הממוצע. לזכותו יאמר שבהתאמה בין היין לאוכל הוא מתאים למנעד רחב יותר של אפשרויות בעוד “יער יתיר” האגרסיבי יתאים ספציפית לבשר אדום ושמן יחסית.

את הארוחה של “אמא” קינחנו בגוורצטראמינר כרם שעל. למרות ארומות חלשות יחסית הפה מגלה סודות של יין חלק במרקם שומני סמיך ורך. יין מתקתק במידה, שטעמי הפירות העדינים שהותיר בפה היו סיום נעים לערב ירושלמי מרתק.