שתי הערות קטנות בקשר ליין המבעבע החדש של תבור, 562, בלי שום מילה על היין עצמו, ובלי להרחיב בנושא השם, המתייחס לגובהו של הר תבור והכרמים באזור (מוכר לכם מאיפשהו?):

• 1. שרדונה וקברנה סוביניון הם לא “בלנד קלאסי של בלאן דה נואר”.
• 2. ב-ברברה מונפרטו Barbera Monferrato DOC מייצרים יינות מבעבעים (פריזנטה) מברברה. ככה שה-562 הוא לא “היין המבעבע הראשון בעולם מענבי ברברה”. והנה דוגמא גם למבעבע של “ממש” (ברוט ספומנטה) מברברה (במונפרטו הייצור הוא של יינות פריזנטה עם בעבוע עדין, אם מתעקשים על הפרטים).

*לקוח מתוך הקומוניקט המצורף ליינות החדשים. אין באמור לעיל לגרוע ולו במעט מאירוע ההשקה המרשים, המקצועי והראוותני של צמד המבעבעים.

אין לי זמן לכתוב עכשיו, צריך לצאת לתערוכה - היום האחרון שלנו בתערוכה, והיום החלטנו להקדים לתערוכה ולטעום שמני זית - כן, בתוך ויניטאלי יש תערוכה של שמן זית - לפני שנתחיל עם היין.

אתמול בערב לא הייתי מסוגל לכתוב, הייתי כל כך עייף ושתוי אחרי ארוחת הגאלה החגיגית אצל משפחת אלגריני, באחוזה מדהימה שהם קנו בלב הכרמים של הפלאצה דלה טורו. כשמגיעים לגן-עדן, זו קבלת הפנים שכנראה עורכים לך שם.

טוב, אני חייב לזוז, הנה משהו קטן כדי להפנים מה זה וינאיטלי - כמה פעמים יוצא לך לטעום אורנליה ראש בראש מול סאסיקייה? לפגוש שלושה דורות של יקב משפחתי סופר-מסורתי (אמידיו פפה, מאברוצו) שנותנים לך לטעום מונטפולצ’יאנו ד’אברוצו משנת הלידה שלך? לשבת עם בעלים של יקבים מפיימונטה, ותהא חליפתם הדורה ככל שתהיה - הידיים מחוספסות, אדמה מתחת לציפורניים וכתמי ענבים על האצבעות? וזה, באמת, רק על קצה המזלג (או קצה הפותחן?)

יאללה, שבוע טוב שיהיה, אני יוצא לעבוד.

יש ימים שאתה קם בבוקר ויודע שזה לא היום שלך. הקוארסון בארוחת הבוקר לא היה טרי, וטעמו התפל מלווה אותך עד השקיעה.
הגודל העצום והמבחר האינסופי הביס אותי. אפסיות הקיום, האבסורד הגדול, ההבנה העמוקה שלעולם לא אבין, לעולם לא אדע. בכל כוס יין משתקף המוות. זה השתלט עליי. בשעה שלוש בערך הפסקתי לרקוק.

התלבטויות…

אפשר ללכת למוכר, למה שמיובא לארץ, לדוכנים בהם שיחת טלפון מסדרת לך טעימה מסודרת. מצד שני, אתה נמשך אל הלא מוכר. חדוות הגילוי, הקסם של הדברים שזרים לך. אתה הולך לאיבוד באוהל של קמפניה, לא יודע מה לבקש לטעום בסיציליה, מחייך במבוכה בביתן של פוליה. מה אתה מחפש? לרקוק מאה יינות, רק כדי למצוא אחד לבלוע.

אין דבר כזה לדעת יין. אין דבר כזה להבין ביין. אי אפשר- ולא צריך- לדעת כלום. אין אזורים גדולים, אין יקבים גדולים, אין שנים גדולות. יש רגעי חסד נדירים של יין מרגש, חברה טובה, ועם עוד קצת מזל, גם אוכל מתאים.

מקצועית, אני בסדר גמור. רושם הערות על היינות, ער לניואנסים. אני יכול להמשיך ולטעום עוד 200 יינות. מנטלית, אני סחוט. כל בקבוק הוא נשמה של כורם, הוא פיסה של אדמה, הוא זיעה של של הפועל השחור שזרע את הכרם. גם טרקטורים מזיעים, גם לפסי בקבוק מכניים יש רגשות. ואני? מקדיש 15 שניות לכל יין. טועם-יורק-טועם. באינסטינקט הראשוני הזה יש משהו מתנשא. מי למוות ומי לחיים, מי לבית הבליעה ומי למרקקה.

בערב בחדר עמית מביא קצת וויסקי מהבר של המלון. אני שם שירים של טום וויטס במחשב ונרדם עם הלחי על המקלדת. איכשהו, היה יום מוצלח.

נחתנו בשלום. אני הייתי על הטיסה עם עמית, מנהל המסעדה. אלעד מהקופי בר נחת כבר בבוקר וחיכה לנו במלון. דידינו החוצה מהמטוס (תוצר לוואי של פחד הטיסות שלנו- של עמית במיוחד- וחיבה לוויסקי) והצדיינו באלפא רומאו 159 דנדשה שגמעה בסטייל את 180 הק”מ בין מילאנו לורונה. היום הראשון היה מאתגר. 4 שעות שינה, הנגאובר מינורי ובטן (אם לא סופרים קפה) ריקה הם בהחלט לא נתוני פתיחה אידיאליים לטעימה של כמעט 70 יינות, אבל מה לנו כי נלין.

שטח התערוכה עצום, ההיצע אינסופי, הזמן לעולם לא מספיק. האיטלקים לא מוותרים בלי קרב- מימין ומשמאל בחורים מצודדים לבושים לעילא ולעילא, (ובחורות איטלקיות עם רגליים אינסופיות) אך יעידו התמונות שלפניכם כי עמדנו מולם בגבורה.

באדיבותם של אנשי הכרם היקרים העברנו את היום בפגישות וטעימות אצל מיטב היצרנים שהם מייבאים לארץ. הרשימו אותי במיוחד היינות הלבנים של ויה דה רומאנז, מהלבנים המרגשים ביותר שטעמתי לאחרונה, וכנראה הפינו גריג’יו הטוב ביותר שמגיע לארץ. אצל אומני רונקי טעמנו יופי של ורדיקיו - במיוחד בסדרות הגבוהות - שיש רק לקוות שימצא את דרכו לארץ הקודש. בפרונטו אני ואלעד התווכחנו (הוא טען ליופי של איכות ומסורת, אני טענתי למודרניות ויינות טובים אך חסרי ריגוש) ובקול ד’אורציה הסכמנו שהברונלו ריזרבה 1980 מאוד טעים, ויין הקינוח פסקנה - בציר מאוחר של מוסקדלו די מונטלצ’ינו - הוא פנינה עלומה ומלאת חן.
פרנצ’קורטה הוא יין שנחשפתי אליו רק בשנה האחרונה, ומאז אני לא מפסיק להיות מופתע מהאיכויות שהמבעבע הזה מציג. בביתן של קוויקיולי טעמנו, מלבד מיצי סוכר מבעבעים לשתות על חוף הים, גם פרנצ’קורטה מעולה שלא נופל משמפנייה טובה. אמנם המחירים בהתאם, אך עדיין אשמח לראות כמה נציגים של המבעבע האיטלקי הזה גם אצלנו.

פה ושם הספקנו גם לטעום כמה גראפות טובות, ולפגוש את יאקופו פולי, מה שאולי יוביל לביקור במזקקת פולי ביום שבת.

בינתיים אני עייף, שתוי, תשוש ומתגעגע לאישה שלי. לעמית יש עוד כוח לשתות קצת וויסקי, אני פורש בכבוד למיטה.

בלוג. מה זה, בעצם? מקום, צנוע, השייך לי, ובו אני כותב על מה שבא לי. כתיבה משוחררת, בלי יותר מדי עריכות, ובלי יותר מדי מחשבות עמוקות. לקח לי זמן להפנים את זה. אני מקווה שעכשיו אצא לדרך חדשה, עם עדכונים קצרים משוללי אינספור מחיקות ועריכות, במקום פוסט ארוך שעולה לי בבריאות ומופיע פעם בארבעה חודשים.

לפני שבוע בערך חזרתי מגיחה משפחתית לבר-מצווה בקנדה, שהשתלבה עם שבוע בניו יורק. בקנדה היה לי חצי יום להקדיש ליקבים באזור הניאגרה. היה מרתק. אייס-ויין מובחר תמיד ידעתי שעושים שם, אבל ליינות ‘רגילים’ מקנדה כמעט ולא נחשפתי. הרשמים מהביקור החטוף בקנדה יאלצו להמתין שיהיה לי מעט יותר זמן לכתוב מסודר, דברים מאוד מענייינים מתרחשים שם!

הזמן בניו יורק הוקדש בעיקר לקניות. מה הקשר בין בגדים ליין? Vinitaly.

הערב אני ממריא לאיטליה, לתערוכת vinitaly. אמרו לי שצריך להיראות מכובד. אז קניתי את החליפה הראשונה בחיי (אוקי, שלוש חליפות). קניתי נעליים אלגנטיות, עוד איזה 4 עניבות, וחולצה מכופתרת עם חפתים. תמיד רציתי חולצה עם חפתים. ועוד כמה חולצות מכופתרות חלקות ללא כיסים כי החלטתי שאין לי מספיק חולצות מכופתרות חלקות וללא כיסים. וקצת מכנסיים, וקצת חולצות ליום-יום. כבר אני אוהב את התערוכה הזאת. כל מה שנותר הוא לעבור את הטיסה בשלום - לא עניין של מה בכך לבחור נוירוטי שכמותי - ולהראות לאיטלקים שאולי כשזה נוגע ליין אנחנו הרחק מאחור, אבל כשזה נוגע לאופנה, הסומליירים שלהם הולכים לאכול את הפותחן.

אני מתרגש כמו ילד. התרגשות שזכורה לי מגיל 12 לפני נסיעה ליורו-דיסני, מגיל 15 כשיונתן גפן חתם לי על ספר, מגיל 21 לפני הופעה של פטי סמית’. מספרים שהכל נורא רציני ומקצועי שם, ולי זה עדיין מרגיש כאילו אני נוסע ללונה פארק.
אשתדל לעדכן כל יום בקצרה. או לפחות להעלות תמונות שלי בחליפה.

שאטו גולן השיקו את היינות החדשים שלהם בוילה דלאל, בטח כבר כולכם יודעים זאת, טעמתם את היינות וקראתם את הסיכומים. ובכל זאת, באיחור אופנתי, תרשו לי לפרסם את רשמיי הצנועים, כי בכל זאת בזבזתי על הפוסט הזה בערך שעתיים לפני ששכחתי מקיומו. אשתדל לקצר, ולגעת בתפל.

הוילה דלאל מקום יפה לאללה. חדר השירותים שלהם גדול יותר מרוב הדירות שחברים שלי שוכרים בעיר.
אורי חץ, חוץ מלכתוב את הבלוג הכי טוב באתר, מוצא גם זמן לעשות יינות מאוד מוצלחים. מה שתמיד משעשע אותי בשאטו גולן הוא הדיסוננס ההיסטרי בין קהל היעד העיקרי [לכאורה] של היקב, ובין אנשי היקב עצמם. רוב צרכני השאטו [אני יודע שאני מכליל בגסות ומדביק סטיגמות, אבל זה כיף, אז בואו לא נהיה קטנוניים]- ויעידו על כך הג’יפים שחנו על מדרכות סוזן דלאל- נמנים על אלו שהתעשרו אך זה מקרוב. רוצה לומר- נובורישים. שלא לומר ביתר גסות, ווחשים עם כסף. ושאטו גולן שיחקו אותה עם תדמית ושיווק מבריקים. הם אולי מותג היין היוקרתי הראשון בישראל. קופסה של מרלבורו לייט ביד, מפתחות של ב.מ.וו, פלאפון משוכלל, יותר מדי ג’ל בשיער ובחורה יפה מדי על הזרוע- ככה מצטיירת לי דמותו של שותה השאטו המצוי. הם לא ממש מבינים ביין, אבל יודעים ששאטו גולן זה בנזונה. וראסמי, שאטו גולן זה בנזונה.
מן הצד השני ניצב לו בחור רזה שנדמה לי תמיד מעדיף לדבר על אלים יוונים ופילוסופיה קוגניטיבית מאשר על היין. וגם כשמתחילים לדבר איתו על היין, איכשהו מגיעים לפילוסופיה יוונית. או אלים קוגנטיבים. רוב הזמן הוא מופיע בטי-שירטס מגניבות שאלוהים יודע איפה הוא מוצא אותן [ועוד בצפון!], ובהשקה האחרונה הסניקרס שלו נחרטו בזכרוני לפחות כמו היינות. וישנו בועז, הסוכן, בחור צנוע, שקט ונעים הליכות. ובלי ג’ל בשיער. ועוד רבים וטובים, שאני לא מכיר ולא משלמים לי כך שלא אדבר בשבחם. ואני מת על ההבדל העצום הזה בין עושי המלאכה ללקוחות.
אי-שם באמצע ניצב שוקי שי, המנכ”ל, שהוא ללא ספק ה-ג’נטלמן של תעשיית היין בארץ. זה לא סתם איש עם כסף, זה איש עם כסף וסטייל. עם נימוסים וגינונים של ג’נטלמן אמיתי. וגם הוא, על בלוריתו המתנופפת, בלי ג’ל בשיער. מקסימום קרם לחות.
נחזור לדלאל. האוכל היה טעים, אם כי שוב המגזר הצמחוני קופח בברוטליות. סומליירים צמחונים- התאחדו! יחד יהיה לנו כוח! בבקשה, לא ייתכן שאני הסומלייה היחיד שלא אוכל בשר…

יאללה, ליינות:
הרוזה של שאטו גולן, שהיה אחד החברים הטובים ביותר שלי בקיץ האחרון, הוכיח שאפשר ליהנות ממנו גם לקראת [מה שאנחנו קוראים לו כאן] החורף.
הגשם הלבן יהיה יין שבעוד עשר שנים כשמישהו יישב ויכין כתבה על נקודות הציון החשובות בתעשייה המקומית, יזכה למקום של כבוד. בינתיים הוא משתפר יותר מטעימה לטעימה- פעם אחרונה היה חסר לי קצת נפח, משהו במיד-פאלאט, ומשמח לראות שהחור הזה לאט לאט נסגר. זה יין שעדיין, לפי דעתי, מבטיח יותר ממה שהוא מקיים, אבל זה רק בגלל שהוא מבטיח ה-מון. עוד כמה שנים, עם גפנים בוגרות יותר,  הרבה ניסוי ומעט טעייה, וזה יהיה היין שממנו תצא הבשורה, כך אני מאמין.
הסוביניון בלאן 2008- מישהו אמר, “עם סוביניון כזה אפשר להבין למה אתם לא עושים שרדונה”. זה די קולע, ומה שיפה הוא שהחומציות והמאפיינים הסוביניונים שם, אבל מקבלים פרשנות שונה מכמעט כל סוביניון בלאן אחר שנתקלתי בו. ויש בו פאנקיות- אני הרחתי זיעה סקסית שכזאת- שנותן יופי של קיק. פירות ים על הפלנצ’ה מתים על היין הזה.

באדומים בציר 2007 נדמה לי כאחד המוצלחים ביותר של היקב. נכון, לא טעמתי לאורך ולרוחב את כל בצירי היקב [אבל היי, לא אכפת לי בכלל להיות מוזמן לטעימה כזאת], אבל עד כמה שזכרוני הקצר וניסיוני הדל עומדים לראשותי, היינות, בחלקם, הם הטובים ביותר של היקב.
במרלו 2006 של היקב משהו לא עבד לי כמו שצריך. המרלו 2007 הוא לא היין שהפיל אותי מהכסא, אבל הוא מרלו טוב, ללא ספק.
הסירה 2007- כנראה האהוב עליי בטעימה- הרגיש לי יותר “סירה” בפה מאשר באף, שהיה בשל למדי, אבל עם מעט סבלנות הסירה יוצאת עוד ועוד החוצה והאיפוק משתלט על הפרי הבשל. ושוב אני מדגיש- איפוק. באמת יופי של יין. הייתי מגדיר אותו “פרא אציל”, ואני לא מבין איך אורי לא חשב על זה קודם.
הגשם 2007 הוא שרירן לא קטן, אף גרנאשי בשרני, הוא מעין ערס עם כבוד שכזה. שרירן, נשכני, אבל בסטייל ואלגנטיות. עוד יין שביום מן הימים ודאי ייחשב לפורץ דרך.
הקברנה סוביניון 2007 היה מאוד מוחצן, הכל ל-פנים. פרי מאוד בשל, תיבול טוב ויופי של איזון, אם כי הייתי שמח יותר לפגוש אותו עוד כמה חודשים, כשהמוחצנות הזו קצת תירגע. יין טוב, כן, אבל בסופו של דבר, עוד קברנה טוב. יכול להיות שיש בנו, הסנובים של תעשיית היין, משהו שכבר כמעט אוטומטית “פוסל” יינות קברנה, טובים ככל שיהיו, רק כי אנחנו כל כך משוועים למשהו אחר?

אחרי ה-2007 הגיע הקברנה 2003, טעימת ארכיון קטנה. קברנה סוביניון של שאטו גולן מבציר 2003 המיתולוגי בארץ…. חשבתי שאצטרך להחזיק את הכסא כדי לא לפול ממנו. אז חשבתי. יין טוב? יין טוב מאוד אפילו. וזהו. אבל זה כבר אני. ריבה אני אוהב על הטוסט ליד הקפה, לא בכוס יין שלי. ועדיין, לא שהייתי מתנגד לשתות אחד כזה בשבוע…

האליעד 2007, המתהדר בתואר המכביד “יין הדגל”, נתן לי מה שקצת היה חסר לי בקברנה ובמרלו- מעין פאנקיות שכזו, קצת ריחות “אחרים”, משהו פחות סטרילי. נו, עולם ישן, אתם יודעים. יופי של יין. מלטף ונעים לשתייה, אך לרגע לא מתחנף, ומורכב למדי. וכן, צריך עוד כמה שנים וכו’.

זהו, עד כאן שאטו גולן 2007/8. ובכך הפוסט הזה הופך להיות אולי הכתבה הראשונה שמדברת על שאטו גולן מבלי להתייחס לעניין התמחור של היקב! הידד!

אז מה קרה שהחלטתי לפתוח בלוג? ההחלטה גמעה בליבי באופן סופי לאחר עוד אירוע השקה מאלף של יקבי רמת הגולן. מבטם הזחוח של עיתונאי היין המוטסים המתעניינים בנימוס מעושה איך עברה הנסיעה באוטובוס גרמה לי להבין סופית את מה שתמיד ידעתי. אני מפונק. אני כפוי טובה. אני מפונק. אני גם רוצה טיסה לרמת הגולן, אני גם רוצה טעימות מקצועיות בחדרים מוארים וכוסות מפולשות. אני גם רוצה אריזות שי של מיטב היינות, תודה קטנה למאמצים הרבים שאני משקיע. אני רוצה ארוחות פאר על חשבון מארחיי. אני לא רוצה לנסוע באוטובוס יותר בחיי.
אם כך, ידידיי, כל שחשקה נפשי הוא השתדרגות מדרג הזרג של סומלייה בארץ הקודש למעמד העל הנחשק של “עיתונאי יין”. ותודה לפינוק שהביאני עד הלום.

כמובן, הזמן חלף והשאלה הייתה “אז על מה בעצם לכתוב”?, ולמה שזה בכלל יעניין מישהו?
עדיין אין לי תשובות. הכתיבה כנראה תהיה קשורה ליין, באופן כזה או אחר. זה כנראה גם לא יעניין יותר מדי אנשים, אבל זה לא אומר שלא שווה לנסות. אז לאחר ההתנצלויות המתבקשות והנמכת הציפיות, שנתחיל?

New York State of Mind             

לפני חודש וחצי חזרתי מניו יורק. הסיבה הרשמית הייתה קורס אינטנסיבי של שבוע ב- International Wine Center ובסופו המבחן של שלב 3 של ה- WSET.  שלב 3 הוא מה שנקרא Advanced Wine and Spirit Certification, והוא תנאי הכרחי למי שמעוניין להמשיך ל-שלב 4 האימתני - לימודי תעודה בני שנתיים לכל הפחות המקנים דיפלומה נחשקת בתחום היין והמשקאות. עד שאפרסם את רשמיי על קורס היין, כמה שרעפים חופשיים בקשר לטיול, או: איך לבזבז 10,000$ בשבועיים ולשכנע את עצמך שזה בסדר.

נתחיל בטיסה. לאחר שנים של חרדות טיסה וחוויות לא נעימות במיוחד עם חומרים מרדימים ומרגיעים (חוקיים יותר או פחות), אני יכול לומר כי נמצאה התרופה לפחדי הטיסה. שתי מילים, הטומנות בחובן עולם ומלואו: ביזנספירסט. במחלקת העסקים של קונטיננטל מצאתי את השלווה והרוגע שאף כדור גרמני מתחת ללשון לא הצליח לספק לי. לאונג’ מפנק בהמתנה לטיסה, בר חופשי, כיסאות מתכווננים, שירות אישי- עזבו את כל זה. אנחנו כאן כדי לדבר על אוכל. אתה עולה לטיסה, מיד שואלים מה תשתה עד ההמראה. אתה מבקש שמפנייה. עוד לפני שהידקת את החגורה, כבר לגמת שתי כוסות שמפנייה (”מונופול” של היידסיק. שנה שעברה, אגב, מזגו פייר ז’ואה. מי אמר שלא כולם סובלים מהמצב הכלכלי? מיד אחרי ההמראה - צלוחית חמימה עם אגוזים קלויים (אפילו קשיו!). האוכל- סלט ירוק עם חסילונים לראשונה, עיקרית לבחירה- רביולי כמהין, סטייק סינטה, חצי לובסטר. אחרי האוכל- צלחת גבינות, קצת פירות, פורט (Quinta do Noval). ואז קינוח. עגלת גלידה, קצפת, דובדבנים, רוטב שוקולד חם. ובסוף עגלת הדז’יסטיפים- קוניאק? וויסקי? אני בדרך לאמריקה, אני מוותר על הסינגל מאלטים ומפתח אינטימיות עם ג’נטלמן ג’ק על קרח. היינות? חביבים. חוויה מעניינת לטעום אותם בגובה רב ולהבחין בטעם השונה. יש שאבלי חביב, יש שיראז אוסטרלי, לא שמות גדולים במיוחד. מיתון. שנה שעברה מזגו את השאבלי של דרואה, והאדומים היו של בוקאסטל. אבל מה לנו כי נלין. אז נכון, אני עדיין מתכווץ עם כל כיס אוויר ורעידה קלה של המטוס, אבל היי, אם כבר להתרסק, אז שיהיה בסטייל. [פנייה קטנה לאנשי אל-על: תעיפו מבט בלינק הזה. אם תשתכנעו ותחפצו גם בצוות סומליירים, אני פנוי להצעות http://www.continental.com/web/en-US/content/travel/inflight/dining/chefs/default.aspx]

                                         ****                                

ניו יורק. הדבר האחרון שהעולם צריך זו עוד רשימה חובבנית של ברי יין ומסעדות מומלצות בתפוח הגדול. אבל בכל זאת, קשה להתאפק. אז אני מסכם בקצרה ובסובייקטיביות:

• - העסקית ב- Nougatine Jean Georges (חדר האוכל הפחות רשמי של ז’אן ג’ורס) היא אולי העסקית המשתלמת בעולם. 26$ בצהריים לשלוש מנות, מדוייקות ומוקפדות, עם שירות מהוקצע לעילא (נדמה שגם את תזרוק את המזלג לרצפה מול המלצר, הוא ימהר להתנצל ולבקש סליחה) ואווירה נעימה. טיפ קטן: אם אתם חושקים בחדר האוכל הרשמי,המהודר ועטור כוכבי המישלן (מה שהייתה הכוונה המקורית שלי) אל תבואו עם מכנסיים קצרים. אפילו לא בצהריים. אפילו שאלו מכנסיים מחוייטים, שיושבים עליכם נפלא ואתם בטוחים שהישבן שלכם נראה בהם כל כך טוב, שיעגלו לכבודכם איזו פינה מספר החוקים הנוקשה. הם לא, הם פשוט יציעו לכם בנחמדות אסרטיבית לסעוד בחדר האוכל הלא פורמלי.
• - בבר היין הצעיר והכיפי “inoteca” יש אחת מהמנות הפשוטות והגאוניות- טוסט של בריוש, עם ביצה עלומה, גבינה (גרויאר?) ושבבי כמהין, על מצע של אספרגוס בגריל. מתושלח, בר יין, אלקלעי, פינוטאז’, פר דרייר ושות’- מישהו מוכן להעתיק- סליחה, לקבל השראה- ולהביא את המנה הזו לארץ הקודש?
• - דניאל בולו גאון. הוא ממשיך ופותח עוד ועוד מקומות במנהטן, ופוגע בכולם. אכלתי ב-daniel המישלנית, ב- Bar Boulud היאפי יותר וב- DBGB, מקום חדש שנפתח בדרום העיר ומתמקד במבחר בירות נרחב (כולל בירה שמיוצרת ע”י אסירים בבית כלא שמור באיטליה)- הכל פוגע בול. אפילו קינוח של בירה, רחמנא ליצלן.
• - ה”CLO “, בר יין אינטראקטיבי אשר לו תפריט המוקרן על שולחן המשמש כמסך מגע, עם יינות המוצגים בחלונות ונמזגים באופן עצמאי דרך פייה משוכללת עם לחיצת כפתור (אתה מקבל כרטיס, מכניס, בוחר יין, מניח את הכוס והיין נמזג אוטומטית)- מסמל את כל מה שמרגיז באמריקה המודרנית והמשוכללת. 46$ שנתפתיתי לבזבז על כוסית פורט של “קווינטה דו נובל נאסיונל 1976″ שהיה מחומצן היו יכולים ממש לבאס לי את היום, אלמלא הייתי מגיע לשם כבר שיכור מכל הבירות ב-DBGB.
• - מילה קטנה לתומס קלר: שמעתי עליך רבות. גדולות ונצורות. חשקה נפשי מאוד לסעוד אצלך ב-Per Se. מאוד מאוד. כל העיר מיתון. רק אתה, עם ה-275$ לסועד, לפני יין. יש לך תפריט צמחוני, ליפי נפש צבועים שכמוני. אפילו במסה יש עסקית בערב, בחייאת. לטיפולך, אודה.

הבעיה הגדולה שלי עם ניו-יורק היא שאיך שלא מסובבים את זה, ניו-יורק הייתה ונשארה (ותישאר כנראה לנצח) מקום של כסף שמונע ע”י כסף ומניע כסף. השירות-תמיד- מקצועי להפליא. היחס האנושי- יוק. בכל בר יין פנטזתי על הרגע שבו אשאל את השאלה הנכונה, אבחר את הבקבוק הנכון, ואז יצא אלי מהחדר האחורי הבעלים, להציץ מי הוא הבחור המבין והמתעניין, ויחד נעביר ערב במרתף, עם כל הבקבוקים שהוא שומר לעצמו. אבל איפה, ניו-יורק זו לא עיירה ציורית בדרום צרפת. אין פאפא’ס איטלקיים שמנים עם שפם שמגלגלים ניוקי, יש מקסיקנים (שמנים, אמנם) מסיגי גבול עם ג’ל בשיער. מלא ג’ל.

                                             ****

ישנו איזשהו פרדוקס גדול בין ניו יורק וההיצע הרב שבה, לבין התשוקה האמיתית והכבוד לאוכל ולשתייה שהיא מוכרת. מצד אחד, בכל מסעדה אפשר ליהנות מכוס של סות’רן, טוקאי, וכמה פורטים מכובדים. מצד שני- ועל אף התחלופה הגדולה- יכול להיות שהטוקאי שהזמנת נפתח לפני חודש. מצד אחד, Chateau  Guiraud בכוס. מצד שני, שנה גרועה (97′). ולך תזכור מתי הייתה שנה יוצאת מהכלל (96′), ומתי הייתה נפילה (97′, וכאמור, הכל יחסי). אתה מזמין כוסית, טועם. טעים, בטח טעים, אבל אתה חשבת שמלאכים קטנים ישבו על הכתף וישירו לך באוזן. הם לא פראיירים באמריקה. הם ימזגו הכל לכוסות- גם שאטו א’יקם, גם דום פריניון (המחירים בקלות מטפסים ל-60$ לכוס, וגם ך-90$ עבור דום פריניון), אבל כמעט תמיד יש קאצ’. לא טוב לך? שתה פינו גריג’יו, אין מצב שהבקבוק עומד יותר מחצי שעה.
מה עוד? היינות של מדינת ניו-יורק ממשיכים לקבל ייצוג הולם אך נדמה שההתלהבות סביבם דעכה, אני בכל אופן לא הרגשתי פטריוטיות חזקה במיוחד. היינות היוונים עושים חיל ונמזגים במקומות רבים. אפשר למצוא ‘יציאות’ מעניינות מאוסטריה, בולגריה, רומניה. הצרפתים משאירים את האיטלקים מאחור, אם כי פינו גריג’יו הוא עדיין כנראה היין הנמזג ביותר (במיוחד בברים). ומילה קטנה על שמפניות, שכמובן נמזגות בכל מסעדה: האמריקאים בטוחים שהם אוהבים את השמפנייה שלהם יבשה. הכל “ברוט”, אבל מה? להרבה מהבתים הגדולים (וגם לקטנים) יש מוצר מיוחד לשוק האמריקאי. אותה Taittinger, רק עם 2 גרם סוכר נוספים. אפשר אפילו לקרוא לזה “Cuvee Prestige” וזה נשמע מעולה. אמריקה. באתר הרשמי של טאטינג’ה, אגב, אין אזכור לשמפנייה הזו, וכך גם באתר של Jean Milan וה- Carte Blanche”"האמריקאי” שלהם.

עד כאן על ניו יורק האסוציאטיבית שלי, ספטמבר 2009.

והקורס עצמו? היה מעניין. גורם לך לחשוב. מגיע לו פוסט נפרד. גם ככה יצא ארוך ממה שציפיתי. בקרוב על הקורס יין ובעקבותיו מחשבות על התעשייה בארץ. 

*הכותב מבקש להבהיר כי את הטיסה במחלקה הראשונה יש לייחס באופן ישיר ובלעדי לאביו יגע הכפיים ולכרטיס הנוסע המתמיד שלו, ובשום אופן אין להסיק מהאמור לעיל כי משכורת של סומלייה מאפשרת טיסה במחלקה ראשונה. או טיסה בכלל.