בריאות, אלכוהול ומה שביניהם, על פי המומחים

כך יצא, שהרבה דברים מעניינים קראו ביום הראשון של הכנס. אחד מהם היה הרצאה מפי נציגי ארגון הבריאות העולמית בנושא הנזק שהאלכוהול גורם לגוף ולנפש. הועידה לוותה בנבואות זעם והשרתה מצב רוח קודר למדיי על הקהל. דובר על הנזק שאלכוהול עושה לחברה, על המחלות שזה גורם וכמה זה עולה למשלם המסים. היה מקום להשוואות בין תעשיית היין לתעשיית הטבק, ואף, אחד מנציגי הארגון הבטיח, שתוך שנתיים תעשיית היין “תעמוד על ברכיה” ותייצר רק יין נטול אלכוהול… הקשבתי באימה קלה, אך הייתי משועשע למדי.
אך הגורל, זה שתמיד מפתיע, מיד הראה לי מהו שעשוע אמיתי.
בסוף ההרצאה מישהו מהקהל ביקש מיקרופון על מנת לשאול את הנציגים שאלה. היה זה בחור בעל רעמת תלתלים שלבש חולצה פרחונית, מראה שחרג מהנוף המעונב של הכנס. הוא העלה שאלות מספר:
הוא הקדים ואמר, שעד לפני ההרצאה הוא סבל מסנוסיליקפוביה (פחד מהכוס הריקה). הוא הוסיף שבעקבות ההרצאה הוא כעת סובל מפחד מהכוס המלאה, אך כולו תקווה ואמונה שלמה שסטייה זו לא תאריך ימים.
אם אנשים ששותים יין מתים מהר יותר, הוא אמר, אזי זה דווקא אמור להקל על משלם המסים, והרווח יכול להיות מושקע באספקת הטיפה המרה לאלה השמחים להקריב את עצמם לטובת הכלל.
ובנוסף (הוא נהיה רציני) ישנו סיכוי שהיין בכמויות שהוא שותה מקצר את החיים במקצת, אך המידה בה נהנים מהחיים כששותים יין לא ניתנת לתיאור (מחיאות כפיים סוערות).

היתה זו דוגמה נהדרת לאיך עמלם של מספר אנשים מכובדים הוחרב תוך מספר דקות על ידי אדם שהיה ברגע הנכון מול הקהל הנכון.
ומה איתי? כרגיל, נהניתי. הרי ידוע כי השמחה הכנה ביותר היא שמחה לאיד.

אין כמו סיבה לאופטימיות. לעתים אנו זקוקים לה ואיננה. כעת ישנה תרופה: הכנס התלת שנתי של תעשיית היין האוסטרלית (AWITC). זכיתי להיות נוכח בו השנה, וכבר על היום הראשון היה לי ברור שההשקעה השתלמה.
במליאת הפתיחה חבר בשם פיליפ רותבן דיבר על הזמנים הטובים אשר עתידים לפקוד את עולם היין. האיש נחשב לאחד המרצים הפופולריים באוסטרליה, ואיך שהתחיל לדבר, התברר לי למה: הוא מגיש חדשות טובות.

לצורך העניין, אם היה מדבר לשלילה במידה שדיבר לחיוב, אוסטרליה היתה מצטרפת למדינות הסקנדינביות מבחינת אחוזי ההתאבדויות. למזלי, מזלו ומזל שאר הנוכחים, הוא בישר טובות.
הוא דיבר על מחזוריות של עליות וירידות, השוק האוסטרלי והעולמי, מט”ח, צרכנות וכדומה, ואני חשבתי לעצמי, כמה טוב זה, כשמישהו בא ואומר לך: אל תדאג, אני כלכלן/פסיכולוג/אינסטלטור ואני אומר לך שיהיה בסדר.
אגב, ההרצאה באמת היתה טובה מאוד, עניינית ומשכנעת. זה הגיע לתודעתי רק בדיעבד. בכל אופן, נהניתי.

ללמוד באוסטרליה ולחיות (חלקים ב’ ו-ג’), או איך עושים בציר באוניברסיטה

במהלך השנה האחרונה תהיתי לעצמי, כמה אנשים זה בכלל יכול לעניין, איך זה ללמוד באדלאיד. מסתבר שהרבה. אינני מחזיק בסטטיסטיקה רשמית, אבל נודע לי שלפחות ארבעה בני מולדתי יגיעו לאדלאיד השנה. כך שהחלטתי להמשיך.

כל דרך שאדם עובר נראית שונה אם מסתכלים עליה מההתחלה או מהסוף. כך זה עם כל דבר בחיים. אני זוכר די בבירור את היום בו ניגשתי לאמי ואמרתי לה בשיא הרצינות שלעולם לא אשתה משקאות משכרים (זה היה באמצע פרסטרויקה כאשר הקמפיין של גורבצ’וב למלחמה באלכהוליזם היה בעיצומו). עברו מאז בסה”כ עשרים וחמש שנה, ואמנם כבר למדתי שלעולם אין לומר “לעולם”, אך כרגע האפשרות שאצטרף לקהילת הנמנעים מהטיפה המרה איננה נראית מאוד סבירה.
באופן דומה, השתנתה גם הפרספקטיבה שלי לגבי לימודיי הייננות באוסטרליה. זה לא שאני נהנה פחות, משתעמם או חלילה חושב שההשקעה לא היתה משתלמת. להיפך. פשוט פעם חשבתי שתמציתו של כל תואר שני היא לימודים אקדמיים בלבד, ובמקרה של התואר בייננות באדלאיד לא כך הוא הדבר. ישנו הבדל עצום בין סמסטר של לימודים אקדמיים לבין סמסטר שכולו עונת הבציר (שזה היה לאחרונה ברוב המדינות בהן נוהגים הפוך), תקופה בה מדעי היין המדויייקים נדחקים לפינה ומכוסים בחופזה בכורי העכביש שהוכנו מראש.
זה בעצם כמו להשוות צבא בזמן שלום לבין צבא לוחם: כשיש שלום, לא נלחמים, אלא צועדים, מגהצים, מתגלחים ובעיקר מקטרים. בזמן אמת הצבא נראה מרופט למדי, אך עושה את העבודה. פרידריך הגדול אמר פעם: “המלחמה הורסת את הצבא ומלכלכת את המדים”. למזלה של תעשיית היין הגרמנית של המאה השמונה-עשרה, הוא לא היה יינן.
ה”מדים” של הפרופסורים אכן מאוד מלוכלכים, כמו גם של הסטודנטים. זה לא בדיוק כמו תקופת הבציר ביקב אמיתי, כי הכמויות של פרי/יין הן קטנות יחסית, ויש מעט פחות עומס, אך בהחלט מרגישים שזה משהו “אמיתי”. היקב עמוס סטודנטים, מרצים,סגל אקדמי שעושה יין לעצמו ואנשים לא מוכרים שעסוקים בפעולות בציר למיניהן. אגב, היקב די גדול, הרבה יותר גדול ממה שציפיתי מיקב של אוניברסיטה, עם עשרות מיכלי תסיסה מכל הסוגים בגדלים שונים, מ-300 ק”ג ל-8 טון, חדרי קירור גדולים בכל טמפרטורה אפשרית וכל ציוד נלווה אחר שרק חשבתם עליו. אפילו במכשיר המיקרו-חימצון היקב התברך. כל שנה נעשים ביקב משהו כמו שישים יינות שונים רק ע”י הסטודנטים, מה שמאפשר לראות ולטעום את כל השיטות והזנים וגורם ללא מעט תהו ובהו. סה”כ עוברים ביקב כ- 50 טון פרי בשנה.

נוף שגרתי ביקב של אוניברסיטת אדלאיד

היינות שעשיתי השנה הם שרדונה, ויונייה ושירז-ויונייה, כאשר האחרון זה הפרוייקט העיקרי של הסמסטר. הלבנים נעשים על הדרך, כי הפרופסור/יינן Peter Godden (גורו מקומי של נביולו) הציע לי להתנסות בתסיסה בחבית וסיפק בשביל זה שתי חביות 500 ליטר של מרקיורי (tight grain selection, special toast). מיד הבנתי שזוהי הצעה שלא ניתן לסרב לה. חביות כאלה עולות כ-$3,500 ומי יודע מתי יזדמן לי שוב לשים את ידיי על כאלו.

זה לא שקטנתי, זו החבית גדולה (500 ליטר)

גם לחבר’ה האחרים יצאו פרוייקטים מעניינים למדי: פורט, אמרונה, בלנד בורדולזי, רוזה ומה לא. בגדול, הגישה היא: תגיד מה אתה רוצה ואנחנו נדאג לספק את האמצעים, במגבלות של טעם טוב ומזג האויר.

לאור כל זה, שאר הקורסים (שלושה במספר) נדחקו לאחור עד לתקופת המבחנים, ואף אחד לא ציפה מהסטודנטים ליותר מדי עד אז. אם בסמסטר הקודם היה מספר לא מבוטל של עבודות להגיש כל שבוע, בסמסטר הזה כל הזמן ליוותה אותי התחושה ששכחתי להגיש משהו, שאני מפספס דברים או פשוט חולם. בלילות הסיוט התורן שלי לתקופה זו היה שמרצה ניגש אליי ואומר: “לא הגשת עבודה כי שוב התעסקת בשטויות האלה שלך ביקב, השירז-ויונייה הזה!”. אני מתעורר בזיעה קרה, נזכר שבאמת בינתיים אין הגשות דחופות וחוזר לישון.
כמובן שבכל זאת יש כמה עבודות להגיש במהלך הסמסטר, לעתים בנושאים מעניינים למדי, כמו למשל שינוי אקלים והשפעתו על תעשיית היין בעוד שישים שנה (לא אשתף אתכם בממצאים, כי אינני אוהב להשבית שמחות).

בסופו של הסמסטר הסטודנטים צריכים להציג את היינות בטעימה מלווה בהסברים לכיתה ולמרצים. לאחר מכן כל סטודנט מוזמן להזדכות על היין או לחלופין לרכוש אותו במחיר סמלי ולהמשיך ליישן את היין או מיד לבקבק ולקחת הביתה, עם היין ה”מוכן”.

המבחנים הם אינם תענוג יוצא-דופן, אבל זה לא מיוחד לאוניברסיטת אדלאיד, למיטב ידיעתי.

לסיכומו של דבר:
התחושה היא, שלא בזבזת את זמנך ולמדת הרבה מעבר למה שחשבת שאפשר ללמוד על עשיית יין, בין השאר שיש עוד הרבה מה ללמוד. אמנם תואר במדעי היין עוד לא הפך איש ליינן מנוסה, אך האבולוציה שסטודנט לייננות עובר במהלך תואר קצר למדי זה היא כמעט בלתי נתפשת, גם מבחינת הידע וגם מבחינת החך. אני רואה את התואר כהתחלה מבטיחה מאוד, וכנראה שלא במקרה הרבה ייננים גדולים התחילו את דרכם בין חומות אוניברסיטת אדלאיד.
להתראות ספסל הלימודים, שלום Real life…

התפישה של יקב גדול כמשהו שלילי אצלי באה והולכת, אך בין אם היא נעלמת לבין אם מחלחלת עמוק בתוך קרביי, היא שם תמיד במידה מסויימת. כלומר, ברור לי שליקבים גדולים ישנם יינות מסדרות יוקרתיות ששוים את מאמץ הלגימה, אבל מאחר ובמסגרת סקר השוק שעשיתי יצא לי להתחיל מהמבחר הזול, זה ממש לא עשה לי חשק להתקרב לבקבוק הנושא את אותה הכותרת למרחק פחות מכמה עשרות מטרים. אבל שוב הסתבר לי, שהמדענים צדקו כשאמרו שאבולוציה לוקחת זמן.

נוכחתי בזה פעם נוספת השבוע, בעקבות הודעה של אחד מחבריי לספסל הלימודים שהכריז בבהלה: “חבר’ה, יש איזו חנות יין שבה מוזגים גראנג’ לטעימה בשבת בבוקר, בין תשע לעשר”. מיד עבר לי בראש משפט ששמעתי לא מעט בשוק ‘התקווה’: “בעל-הבית השתגע”.
באופן טבעי, בחמישה לתשע עמדה שורה של סטודנטים מיובשים מחוץ לחנות המוזכרת לעיל (שאגב ממוקמת במבנה הישן של יקב Penfolds).

נוסף ליין איקוני מספר אחד באוסטרליה, נטעמו גם:
Bin 128 Coonawarra Shiraz ‘08, Bin 28 Kalimna Shiraz ‘08, St. Henry ‘06. אלה הם יינות מרמות מחיר שונות, אך כנראה שבחנות ידעו מה להטעים: לאף יין לא היה את האופי הזול שמלווה את היינות שלא ערבו לחכי בעבר. בנוסף, ליינות היקרים יותר היתה מן צניעות מסויימית בהופעתם, מן תחושה של יין משובח שיודע שהוא כזה, בטוח בעצמו ולא צריך להוכיח דבר לאיש.

בנוסף, התברר שהיקב לא כזה רציני ומעונב כמו שחשבתי. למשל, שמו של אחד מיינות הדגל (RWT) הסתבר כראשי תיבות של Red Winemaking Trial, ניסוי שהצליח, כמו שאומרים, עד כדי כך שהשאירו לו את השם. ו- Bin 707 הוא לא שם של חלקה או של מדף ביקב, אלא מטוס שבו נאלצו להטיס עובדים מויקטוריה ברגע של לחץ בעבודה. כך שאפילו חוש הומור אינו זר לחברים האלה.

לסיכומו של עניין: לא אגיד זאת על כל יקב גדול, אבל לחלקם (כולל Penfolds, כמובן), מסתבר, בהחלט יש מה להציע.
ומה עם רשמי הטעימה? עזבו, אפשר לקרוא על זה בכל מקום.

אני וגראנג’י, בפסגת האבולוציה

אני אוהב את קוראי. ולכן, לא אספר בשלב הזה עוד סיפורים משעממים על Barossa או McLaren Vale, אפשר לקרוא על זה בכל מקום, כולל הבלוג שלי, ויתכן שרבים יודעים על איזורים אלה יותר ממני.
לא אספר גם על יקבים שיצא לי לבקר בהם וכנראה שלא אבקר בהם שוב (יש גם כאלה). למה לי? הרי לפני זמן לא רב יצא לי לבקר ביקב Cape Jaffa. או כמו שנאמר בשיר של אריק סיני: “הנה סיבה כל-כך טובה לכתבה” (מקווה שלא טעיתי במילים. עולה חדש, אתם יודעים).
יש לציין ש-Cape Jaffa זה מכבר משך את תשומת ליבי הישראלית בגלל שמו. “מה הקשר ליפו” שאלתי את עצמי, “האם אלה ציונים במסווה, או שמא גורשו מבתיהם באמצע המאה הקודמת והרחיקו לכת עד אוסטרליה, שם פתחו יקב?”. כאדם זהיר, לא מיהרתי לרכוש את היין וחיכיתי באיפוק להזדמנות טובה. סבלנותי נשאה פרי, וההזדמנות לא איחרה לבוא.הסמסטר הסתיים, המבחנים חלפו והגיעה העת ללכת ולבקר בכמה יקבים. ואם יש משהו שצריך לעשות, אז אני נוהג להירתם לזה בכל כוחי. כך אני, העסקים אצלי לפני הכל.
נסעתי עם משפחתי ל- Limestone coast לטיול. זהו האזור הדרום מזרחי של South Australia שמשמש כבית לכמה איזורי יין, אשר הידוע שבהם הוא Coonawarra. בנוסף ישנם עוד כמה אזורים בינוניים וקטנים. אחד הקטנים הוא Mount Benson, שנמצא קרוב לחוף הים, עם אדמת טרה-רוסה מעל שכבות אימתניות של אבן גיר. כשתכננתי את מסלול הטיול, נתקלתי בשם “יפו” על המפה. אחוז דיבוק, הודעתי לאשתי שאין סיכוי שלא נעבור שם. מה כבר היה לה לעשות?

היקב נמצא על גבעה קרוב לחוף ויוצר תחושה של מגדלור. כבר בעשר בבוקר מרכז המבקרים פתוח ומאויש על ידי בחורה נחמדה וסובלנית מאוד שמגלה בקיאות עמוקה בחומר (אגב, קראו לה לאה - בשלב הזה החלתי מחפש אחר המצלמה הנסתרת).
באותו בוקר היו לי הרבה שאלות, ולכל אחת מהן היתה לה תשובה. היא נכנעה רק כששאלתי על סוג השמרים בו הם משתמשים לשרדונה שלהם, אך מיד הביעה נכונות לקשר ביני לבין היינן. כך בזבזנו קרוב לשעה מזמנה, אך זה היה שווה את המאמץ.

היקב, כמו האזור כולו, די חדש: נוסד ב-1993 על ידי הדור הותיק של משפחת הופר (Hooper). מעניין שלעיתים יקב הקרוי על שם האיזור מעיד על היותו הראשון באיזור זה, ואכן, זהו היקב הראשון באיזור Cape Jaffa.
נכון לרגע היווסדו של היקב הופר הבן ואשתו סיימו את לימודיהם באוניברסיטת אדלייד, ולאחר מכן עבדו בצרפת. שם הם למדו דבר או שניים, וההשפעה של זה ניכרת ביקב עד היום, כשבוחנים את שיטות העבודה שלהם.

בנוסף לשיטות עולם ישן, היקב והכרמים הם ביודינמיים עם תעודות. היקב הוא מחלוצי השיטה באיזור כולו, והולך עם זה עד הסוף, כולל זמזום מזמורים תוך כדי הזלפת התמיסות שלהם על הגפנים וקביעת מועד הבציר על פי עונות הירח. לא יודע כמה זה עוזר, אבל זה כנראה לא מזיק: היין באיכותו נע בין טוב מאוד למצוין (יפורט בהמשך).
בכרמים של היקב גדלים רוב הזנים הבינלאומיים: קברנה, שיראז, מרלו, סוביניון, שרדונה, סמיון וויונייה.
שיטת השיווק היא עדינה מאוד, בלשון המעטה. הגברת שהטעימה לא ציפתה מאיתנו שנרכוש יין בכלל, או לפחות הסתירה את זה היטב. לא היתה שום שאלה כמו: “נו, איך היין? נכון שהוא פשוט מעולה?”, ואז מיד: “האין זו דוגמה מושלמת לתמורה למחיר?” (משהו שנתקלנו בו ביקב אחר, עוד באותו היום). כמובן שרכשנו, תוך כדי זלזול מוחלט בתקציב החודשי.
דבר אחד הבחורה הנחמדה לא ידעה: למה קוראים למקום Cape Jaffa. ואמנם, היא סיפרה שיפו נמצאת אי שם במזרח התיכון. שמחנו להעשיר את ידעה הגיאו-פוליטי, ובכך הזדמן לנו לפעול גם כשגרירים של רצון טוב.

כמו שציינתי קודם, כל היינות שטעמתי (שאלה כל היינות שהיו) היו יינות שערבו לחכינו. אינני יכול להפסיק להתפעל מזה שלמרות הכל ישנם יקבים שלמים שלא מייצרים אף יין גרוע.
במיוחד מצאו חן הסוביניון בלאן ‘09 שהיה מלא בניחוחות של פירות טרופיים עדינים משולבים היטב וחומציות מרעננת (באוסטרליה חומציות היא דבר בלתי נמנע) וסוביניון בלאן - סמיון ‘08 אשר דמה לסוביניון בלאן, אך הכיל מימדים נוספים של מינרליות ועשבוניות נעימה.
היינות האדומים היו מצויינים, ועל כולם העפיל Limited Release Merlot ‘05 שהדהים בעושרו, בין השאר כנראה בזכות העובדה שנעשה בשיטת האמרונה.
יש לציין שתמחור היין הוא מאוד הוגן, בין 16 ל-37 דולרים אוסטרליים. אין לי ספק שאבקר אותם שוב כאשר אהיה באזור, כי אם יש משהו שהביקור הזה עשה לי הוא החשק לחזור.

נ.ב. חשבתי, אם יש בעולם ערים תאומות, אולי Cape Jaffa ויקב יפו יכולים להיות יקבים תאומים?

מזה זמן רב כולנו או לפחות חלקינו נוסעים לטייל באיזורי יין: בורדו, פיימונטה, ריברו דל דוארו, וישנם אלו שמרחיקים לכת עד כדי סונומה או ברוסה. חלק מתיירי היין הנלהבים ניהנה, חלק פחות, וחלק חוזר הביתה ומיד רוצה לנסוע שוב, ועוד לאותו איזור ואותם יקבים, לא פחות!
ממרום שנותיי אני יכול להעיד שחבשתי את כל הכובעים הנ“ל. בצעירותי (הלא כל כך רחוקה) ניהניתי פחות. נסעתי לכל האיזורים האפשריים, נכנסתי למרכזי המבקרים, נבחנתי בעיון ע”י החבר/ה מאחורי הדלפק, טעמתי כמה יינות, רכשתי כמה או שלא רכשתי כלום, ותמיד הרגשתי שלא משנה מה אגיד וכמה ארכוש, לא יעריכו אותי כאדם וכמישהו שמבין ביין (לעזאזל עם השורשים הפולניים!), הרי עדיין לא הגעתי למצב שכל העולם מכיר אותי כיינן דגול (ואם להיות כנים, הדרך עוד ארוכה).
אבל כרגע זה כלל לא משנה איזה יינן אני. מה שמשנה הוא, מיהו החבר שלי, האם הוא המליץ עליי בחום, הרים טלפון ליקב לומר שאני מגיע, או אפילו הצטרף אליי (או יותר נכון, צירף אותי אל עצמו).
תחושות הנ“ל התבשלו להם לאיטם בקרביי, עד שהגיע השיא.
זה קרה ביום שישי בהיר, שטוף שמש אוסטרלית קיצית. גיל מרום מחברת מרש (יחד עם שותפו גידי שלר) הזמין אותי לסיור בברוסה.
חשוב לציין, שבמהלך חצי השנה בה אני מתגורר באוסטרליה, התגברתי על הפולניות, וקשרתי קשרים באיזורי יין, כמו Mclaren Vale, Coonawarra, Adelaide Hills ו-Clare Valley. אך מהם קשרים של חצי שנה לעומת קשרים של עשור? בקיצור, עולם אחר.

התחלנו ביקב Kalleske הממוקם ב-Greenock, צפון-מערב העמק. תמיד חיבבתי אותו, והוא לא איכזב גם הפעם. טרוי היינן הוא דור שביעי לכורמים בברוסה, והכרמים לרוב נמצאים בבעלות המשפחה מסוף המאה ה-19. לצורך העניין, גיל ממוצע של גפן הוא 50 שנה. טרוי עשה לנו סיור בכרם, תוך הסבר על גידול כרמים ביודינמיים, ולאחר מכן ניגשנו לעיקר: הטעימות. התוצאות היו כדלהלן:

2009 Kalleske “Florentine” Chenin Blanc
אחרי שחשבתי שאני יודע הכל על התיאטרון, צפיתי ב”המלט”, והבנתי שאני לא יודע דבר. בדומה לזה, היין הזה הבהיר לי שאינני יודע הרבה גם על שנין בלאן.דבש, פרחים, מעט תפוז ורמז של משהו מעושן, חומצה מורגשת אך לא תוקפנית וסיומת ארוכה. פירות ים יוסיפו לחוויה, אך היין מהחלט מסוגל לעמוד בזכות עצמו. חוויה.

2008 Kalleske “Clarry’s” GSM
ריחות של תות שדה מתחבאים מאחורי הרבה שזיפים ודובדבן שחור ובפה מתווספים אליהם פטל שחור ועלי אקליפטוס. העץ אינו דומיננטי מדי, כיוון שביין זה נעשה שימוש בחביות ישנות על מנת לשמר את הארומות של הפרי. הטנינים רכים, אך מורגשים היטב, והיין יכול להיות בן לוויה מצויין לקדירת חורף (אפילו שבחום של ארבעים מעלות די קשה לדמיין את זה).

גיל, טרוי קלסקי ואנוכי מתכננים פלישה לברוסה (שם קוד המבצע: “ברברוסה”).

לאחר מכן עברנו לטעימת חביות, וטעמנו כמה מהן. דבר אחד אני יכול להגיד: אם המוצר הסופי יהיה בהתאם למה שטעמנו, הרי זוהי סיבה להתחיל לחסוך.
השיא הגיע, כשביקשנו לטעום את אחת החביות (לדעתי של דוריף) והסתבר כי היא נמצאת במצב נטוי, מה שלא איפשר את פתיחתה.
טרוי קלסקי לא הסס אפילו לרגע אחד, הביא מקדחה, קדח חור קטן, מילא כוס ומיד סתם את החור עם פין מעץ שהכין מבעוד מועד.
אי אפשר לנסח את זה יותר טוב מגידי, שאמר: “חשבתי שכבר ראיתי הכל…”. מוכי תדהמה, נכנסנו לרכב והמשכנו בדרכינו.

כל מילה מיותרת (וגם אין הרבה).

היעד הבא - Massena/Standish. היקב שמייצר את שתי הסדרות הנ“ל נמצא בעיירה שנקראת לינדוק (Lyndoch), בקצה הדרום-מזרחי של גוש היקבים בברוסה.
הנפשות הפועלות הם דן סטנדיש (אקס-Torbreck), ג’ייסן קולינס (אקס-Turkey Flat) ופרייזר מקינלי (שוב אקס-Torbreck). עם צוות כזה של וירטואוזים אין זו הפתעה שהיינות הם לחלוטין יוצאי-דופן, ואף הייתי אומר, מוסיפים פן חדש למונח “היין”.

ג’ייסן קולינס וגיל מרום תוך כדי סיעור מוחות

אנוכי לצד דמיאן צ’רקי: “זה קברנה, כאילו?..”

לסיכום היום ניתן לומר שכל הנפשות הפועלות שפגשנו הם ייננים צעירים, אשר מהווים את העתיד, אך גם את ההווה של עמק ברוסה, ומה שהם עושים אלה לא “סתם” יינות טובים, אלה באמת יצירות מופת הממחישות היטב את האמירה: “יינן טוב הוא שילוב של מדען ואומן”.

כשחזרתי הביתה מאוחר בערב והלכתי לישון, הייתי נכון לחלום את כל היום הזה מהתחלה, לפי הסדר, כי כמו שאומרים, לגמרי לא מיציתי.
כן ירבו ותודה לגיל מרום, גידי שלר וחברת מרש על התמיכה בסטודנטים לייננות הישראליים באוסטרליה!

צילומים: גידי שלר

בטרם נפגשנו, ג’יימס ארסקין הספיק ללמוד חמש שנים באוניברסיטת אדלאיד חקלאות, כולל שנת התמחות בכימיה של הקרקע, עבד בבציר במדינות שונות, וכשחזר לאוסטרליה, החל לעבוד בתור סומלייה, ותוך שנים מספר הגיע לתואר הנשגב: סומלייה השנה של Australian Gourmet Traveler Magazine. זה קרה בתחילת 2009. בנוסף, הוא גם ייסד את הסניף הדרום-אוסטרלי של Sommeliers Australia וכעת עומד בראשו.
אקדים ואומר שג’יימס ארסקין הוא אישיות מרתקת עד מאוד שהתמזל מזלי להכיר, בין אם מתייחסים ליין לבין אם לגמרי מתעלמים מתוצר תסיסת פרי גפן זה.
אין זה מפתיע שעבדיכם הנאמן מנצל כל הזדמנות על מנת לרוקן בקבוק או שניים בחברתו. לכן החלטתי, שכדאי להביא לידי הקורא הישראלי שמתעניין ביין, ראיון קצר עמו.
אמנם אני יודע דבר או שניים עליו, אך ראיתי לנכון לעשות את זה בצורה כזו, כיוון שאיש לא יתאר את ג’יימס יותר טוב ממנו עצמו. להלן התוצאה:

ג’יימס ואנכי באווירה פחות רשמית: בפיקניק של דובדבנים ופינו נואר בגבעות של אדלייד לפני כחודשיים

א: איך ניתן להפוך לסומלייה מספר אחד באוסטרליה, ע”פ Gourmet Traveler, וכמה זמן לקח לך להפוך לכזה מסומלייה מן השורה?
ג’: התואר הוא בעצם לא תוצאה של תחרות. בכל מדינה מסתובבים נציגים של המגזין שהולכים למסעדות בעילום שם ומתרשמים מעבודת הסומלייה. לבסוף, אנשים אלה בוחרים את הסומלייה החביב עליהם, כאשר הסומלייה עצמו בכלל אינו יודע שהוא הנבחר. לאחר מכן החבר’ה מתכנסים ועורכים את שלב הגמר, שוב ללא ידיעתם של ה”מתחרים”, כלומר, לאורך כל הדרך הסומליירים נבחנים בתנאי העבודה הטבעיים שלהם, בניגוד לשאר תחרויות הסומליירים בהם הם צריכים לגלות ידע עיוני, מעשי, לטעום יין וכו’.
לבסוף, כל אלה שהגיעו לגמר מוזמנים למסיבת גאלה שבה מוכרז המנצח (ככל הנראה להפתעתו הרבה).
התחלתי לעבוד בתור סומלייה במגיל אסטייט (Magill Estate, מסעדת הבית של Penfold’s) ב-2005, ומאז עברו כארבע שנים, אך כמובן שהתחלתי להתעניין ביין הרבה לפני כן. ואם כבר נכנסים לחישובים, אז התחלתי לעבוד כמלצר בגיל 14, ונסיוני הרב כמלצר הוא זה שסלל את דרכי ללהיות סומלייה.

א: מה עושה הזוכה המאושר לאחר הגעתו להיכל התהילה? האם בכלל חוזר לעבודה או ממשיך לקראת משהו חדש?
ג’: זכייה שכזאת פותחת פתח ללא מעט אפשרויות חדשות. עוד לפני שידעתי שאני הזוכה המאושר, התכוונתי לעשות שינוי, והזכייה נתנה לי ביטחון לשנות כיוון לטובת עשיית יין, בניית קהילות של סומליירים וכדומה, ע”מ להגביר מודעות לגבי מהו סומלייה, ולאפשר ליותר אנשים להיות חלק מקהילה מכובדת זו.

א: מהן, לדעתך, שלושת התכונות החשובות אצל סומלייה?
ג’: ובכן, הן מעט יותר משלוש. החשובה מביניהן היא נסיון רב כמלצר (להפתעתי-א.ש.). סומלייה צריך להיות מסוגל לעבוד תחת לחץ, להיות בעל סדר עדיפויות נכון, הבנה עמוקה של עולם האוכל, ובנוסף להיות מסוגל ליצור תחושת חוויה יוצאת דופן אצל הלקוח, משמע לגרום ללקוח לשכוח מחיי היום-יום, כך שכשיעזוב, ישאל את עצמו: “מה בדיוק קרה הרגע?”. בנוסף, כמובן, תכונות יותר מובנות מעליהן, כגון “זיכרון חך” טוב (כלומר להיות מסוגל לזכור טעמים), ביטחון בחך של עצמו מבלי לקרוא את התוית, כך שיוכל להמליץ גם על יינות פחות מוכרים ומקובלים ויכולות של פסיכולוג במובן מסויים. דבר אחרון אך לא פחות חשוב, לסומלייה אסור לשכוח שמסעדה זה עסק והוא שם על מנת להגדיל את הרווחים.

א: מה הקשר שלך ליין, חוץ מלהיות סומלייה?
ג’: כיום אני מייעץ למסעדות בתחומי תרגול, טעימות, תפריטי יין וכו’, מנחה את הטעימות ומעצב את תכנית הלימוד עבור הארגון Sommeliers Australia, עושה יין, מוכר יין ובנוסף, מייצג את אוסטרליה בתערוכת היין הגרמנית ProWein.

א: כולנו יודעים שאין כזאת חיה - “סגנון היין המועדף”, ובכל זאת?
ג’: כיום אני אוהב לאתגר את הפרדיגמה הפרטית שלי לגבי מהו יין. כלומר, בניגוד למה שנהוג בבורדו, “לשחק” עם סגנונות היין, ולהתרחק מה”נכונות” של סגנונות היין. למשל, באוסטרליה, כשמדובר ביינות לבנים ורוזה, האלדהיד נחשב לפגם אפילו בריכוז מזערי, כאשר במינונים מסויימים הוא דווקה יכול לתרום ליין ולהוסיף לו ארומות של אגוזים, להדגיש את הסיומת ולספק ליין מין “טעם של עוד”.

א: איך אתה רואה את העתיד של תעשיית היין האוסטרלית?
ג’: רשימת הזנים הפופולריים תתעדכן ותתאים יותר לאוסטרליה. אני מתכוון לצרכים של השוק המקומי, כמו זנים ארומטיים במיוחד ולדרישה לזנים בעלי יבול גבוה אך איכותי, ולמה שהטרואר יכול לספק, בהתחשב במחסור במים, מליחות הקרקע וכו’. השוק המקומי ידרוש יותר יין מקומי. כמו כן, שיטות השיווק תשתננה לדעתי, כיוון שאנשים פחות הולכים בעקבות הפרסומות ומחפשים חיבור יותר אישי, רוצים לדעת פרטים כמו מי עשה את היין, מתי, איפה, איך ולמה.
תאגידים גדולים שמתייחסים ליין כאל מוצר המוני ולא מוצר איכותי הולכים לקרוס. ואמנם, אין זה ניסיון להמעיט בערכם של יקבים גדולים. חייבים לזכור, שרוב היצרנים הקטנים והמעניינים היותר באוסטרליה כיום צמחו ורכשו את ניסיונם ביקבים גדולים, כך שאלה מהווים משאב חשוב ביותר לשונות ואיכות של תעשיית היין העתידית שלנו.

א: מה אתה חושב או יודע על יין ישראלי?
ג’: אינני יכול לספק תשובה איכותית לשאלה זו, כי לא זכיתי לטעום מספיק יינות ישראלים על מנת לגבש דעה. ואמנם, המיקום של ישראל, ההשכלתם של תושביה, חיבור שלה לשוק הבינלאומי ושונות הטרואר בה, כל אלה יוצרים עמדה טובה לייצור יין מעניין לעצמה וגם למדינות אחרות.

א: מסר להמונים?
ג’: תשתו את מה שאתם רוצים לשתות, אין נכון או לא נכון, ואל חשש מניסיונות חדשים.

מאוד נהניתי מהראיון עם ג’יימס, והבטחתי לעצמי שבפגישתינו הבאה אכיר לו כמה דוגמאות נפלאות מהיינות הישראלים שעדיין שורדות אצלי (שאינן רבות לצערי, כיוון שהאספקה מארץ הקודש הינה בלתי סדירה בעליל). הרי מאוד קורץ לי ללמד אדם כמו ג’יימס משהו חדש בתחום היין.

החלטתי לכתוב דווקא על יקב שיינותיו כן מיובאים לארץ, כך שלקוראים תהיה אפשרות ללגום מהם, במידה וזה יעשה חשק. למעשה, לקוראים בארץ אפילו קל יותר ממני (במובן של ללגום ממנו) ואני אסביר: כאן באוסטרליה ניתן לרכוש אותו בסופי שבוע בחודש נובמבר, ותו לו, והמבצע, איך אומרים, עד גמר המלאי. כלומר, היין יכול לאזול גם בסופ”ש הראשון. אם קראתם את הפוסטים הקודמים שלי, ודאי כבר הבנתם שמדובר ביין מיקב Noon.
היין של היקב נפלא, ורוב מבקרי היין המקומיים מסכימים איתי. אבל בזה יקב Noon לא שונה מעוד רשימה ארוכה של יקבים נפלאים בדרום אוסטרליה.
אז מה הופך אותו לשם דבר וכ”כ יוצא דופן? נכון, השיווק.בפרט הייחוד והבידול, מילות מפתח שכאלה. יקב שמשדר בעקביות שהוא לא לגמרי בטוח שהוא רוצה למכור את יינותיו בכלל, ואם כן, אז ליחידי סגולה בלבד (ע”ע חברי מועדון). זה יוצר מהומה שלמה סביב היקב, עד כדי כך שמאמצע אוקטובר כל סטודנטי החוג לייננות של אוניברסיטת אדלאיד דיברו לא על “האם” אלא על “מתי”. אכן כשהגעתי לשם, פגשתי כמה מחבריי לספסל הלימודים, מבלי לתאם מראש.

בסוף השבוע האחרון שהוא סוף השבוע השני של המכירה ביקרתי ביקב. כשהגעתי, ראיתי ניידת משטרה בכניסה ואמרתי לעצמי, הנה עוד מסיבה נסגרה. ואז ראיתי את השוטרים יוצאים עם ארגזי יין שרכשו (אני במקומם הייתי מחרים) ונוסעים לדרכם!

מבנה היקב מאוד מוקפד. עם הרבה מחשבה מאחורי העיצוב, מרשים אך כלל לא צעקני. ממבט חטוף על הכרם בו גדלים גפני שיח של גרנאש, עמוד השדרה של היינות של Noon, ניתן לראות כי אינם מרוססים במדבירי מזיקים כלשהם. בנוסף, כשביקרנו שם בדיוק סיים לרדת גשם ולכן היה ניתן לראות שחסרי חוליות לא חסרים להם, לרע ולטוב.
הטעימה והמכירה התרחשו בחדר טעימות, ושאר שטח היקב היה מלא בארגזים עם פתקים המעידים שהיין בקרוב יוצא לדרך לעוד לקוח מרוצה.

היינן, שהטעים את היין, נראה מרוצה לא פחות, כנראה לאור העובדה שכשהיינו שם, היין היחידי שנשאר למכירה היה Eclipse. היינן סיפר, שהיבול בשנה שעברה היה נמוך בעקבות גל החום הידוע לשמצה שפקד את האזור ב-2008 (כפי שהדברים נראים לי כרגע, עם 42 מעלות באמצע נובמבר, תסריט זה יחזור על עצמו גם השנה). הגפנים גדלים ללא השקיה, ולכן נתונים לחסדי מזג האוויר. בכלל, גידול הענבים נעשה כאן עם מינימום התערבות. היקב נוקט בשיטות גידול אורגניות, למרות שאיננו מוסמך ככזה.

ובכן, היינות (שהוצעו לטעימה על אף שכמו שהזכרתי ניתן היה לרכוש רק את ה- Eclipse):
2009 High Noon Rosé: גרנאש עם מעט שיראז, כחצי שנה בחביות ישנות. אם לא הייתי רואה את היין, הייתי מנחש שזה יין אדום מסוג GSM. בעל גוף מלא להפליא בשביל רוזה, עם נוכחות חזקה של גרנאש הבאה לידי ביטוי בניחוחות של תותים ודובדבנים, שמלווים על ידי חייתיות עדינה (נשמע מוזר?). הפה מאופיין על ידי טעמים של סוכריות תות על מקל, אך מאוד רענן.
Twelve Bells 2008: הבלנד ה”שני” כמו שהחבר’ה ביקב מכנים אותו. לא ספינת הדגל שלהם, אך עדיין הרבה יותר מיין הגון. בעל צבע אודם (המינרל). מפתיע בריחות של מנטה, דובדבנים וקרמל. הפה מלא בטעמים של פטל למיניו ואדמתיות, חומצה גבוהה למדי, אך מאוזנת וסיומת ארוכה.
Eclipse 2008: בהחלט מסמר הערב (הבוקר). בגלל הבצורת השנה הוחלט להוסיף לגרנאש ולשירז המסורתיים קברנה וגרציאנו. הענבים נבצרו כשהם בשלים מאוד, והתוצאה היא שפע של ארומות של פרי בשל, יחד עם עשבוניות קלה ומעט טבק ושוקולד. הפה עשיר בהתאם, מקיים את מה שהאף הבטיח, עם פירות אדומים, טאנינים מודגשים אך לא אגרסיביים וסיומת ארוכה עד מאוד.

לסיכום, זו היתה חוויה. היקב, היין והאנשים עושים חשק לעוד.אסיים פה, כי אני חייב לרוץ - זהו הסופ”ש האחרון שהיקב פתוח, ואני לא הולך לפספס את זה.

אנוכי וחבריי לספסל אשר הגיעו היישר מיקבי רמת הגולן: Leigh Ritchie ושירי רוזנטל

מסר לדורות על גבי חבית ישנה שעדיין בשימוש:
It’s called wine, said O’Brien with a faint smile.  You will have read about it in books, no doubt

החלטתי לכתוב על לימודים באוסטרליה משתי סיבות: אחת היא, שעל אף שלא מעט ישראלים למדו ייננות באוסטרליה, אף אחד לא כתב על זה דבר, לפחות לא במקום נגיש. הסיבה השנייה היא, שמעבר לעובדה שזה מעניין ברמה של ידע כללי, ישנם אנשים שכמהים למידע, כמו שאני כמהתי לו לפני כשנה.
אז כך: ישנן המון לוגיסטיקות בתהליך ההרשמה, אבל אותן לא אפרט כאן, כי אלה הם עניינים טכניים וברי צליחה. אני מעדיף להתרכז בדברים חיוביים, לכן במקום זה אתאר את הסיבות האמיתיות, למה (או למה לא) ללמוד באוסטרליה.

כשאני אומר אוסטרליה, אני מתכוון אדלאיד.
למה אדלאיד ולא פרת, שם למד לפחות יינן ישראלי אחד, שאני אישית מאוד מעריך, וזה כבר עושה חשק ללמוד שם? סתם כיוון שהקמפוס ב-Margaret River מרוחק כ-300 קילומטר מפרת. בנוסף, דרישותיהם בשפה האנגלית היו ברמה של פקולטה למשפטים באדלאיד, ובואו לא נשכח שאנגלית היא שפתו השלישית של עבדיכם הנאמן.
ובכן, אדלאיד. ישנן כאן שלוש תכניות לימוד: סמסטר (Certificate), שניים (דיפלומה) ושלושה (מאסטר, תואר שני לכל דבר). קשה לי לדמיין סמסטר אחד, שיהיה שווה הגעה מהארץ. מבחינת עלות-תועלת, או יותר נכון ידע-עלות, דיפלומה היא התואר המושלם. מבחינת הנייר המאסטר הוא הדבר, ואל זלזול בנייר! בעולם בו אנו חיים אנשים מכבדים ניירות. בנוסף, מה לא עושים בשביל שאמא תהיה מרוצה ותוכל להשוויץ לחברות?

תנאי קבלה כאן מחמירים ולא מחמירים. בעבר, כשחשבתי על אוסטרליה, שטף אותי גל של תחושת ה-No worries. כלומר, הכל יהיה בסדר, העיקר לא להילחץ ולחשוב חיובי. להפתעתי הרבה, גיליתי שלחלק מתושבי היבשת הקטנה בעולם יש לא מעט תכונות שבדרך כלל מייחסים דווקא לאמריקאים, בפרט האימה מפני חריגה מהפרוטוקול. טוב, הם לא הרבה, אבל כולם כנראה מרוכזים במשרד לקבלת הסטודנטים ללימודים באוניברסיטת אדלאיד. יש להם טמפלייטים מוכנים נוסח: “לצערינו, לא נוכל להתגמש בדרישות קבלה (חלקן מגוחכות- א. ש.) אך אנו בטוחים שתתגבר על זה בקלות ומאחלים לך חג מולד שמח”- זהו ציטוט מדוייק. לעומת זאת, כשהדרישות הכלליות כמו מבחני השפה האנגלית והמלצות למיניהן מאחור, וזה מגיע לידי בית הספר לייננות, המגמה משתנה פלאים: “אין לך תואר ראשון בכימיה אלא בעיתונאות? לא נורא, תעשה קורס בכימיה אורגנית ונשמח לקבלך”. וככל שמתקרבים לעבר היקב של הקמפוס (במובן המנהלתי), הדברים הולכים ומשתפרים, מה שנותן הרגשה שלא טעית בבחירת המקצוע. למשל, אם רוצים מעט לשנות כמה מקורסי חובה, מספיק ליידע את הפרופסור על רצונך, ואין זו אגדה. העיקר שתהיה רגוע ותעשה יין טוב.

ליקב של הקמפוס המוזכר לעיל מגיע תיאור נפרד. שמו הרשמי הוא “מעבדה למדעי היין”. הסיבה לכך היא בירוקרטיה לשמה: כשבנו את היקב, ראשי הפקולטה ידעו, שיהיה קשה לשכני הקמפוס (הידועים גם כ”תושבי שכונת ה-Porsche”) לקבל מפעל מסוג כלשהו (תושבי השכונה לא אוהבים להיכנס לפרטים). לכן השם המתעתע. זהו יקב לכל דבר, עם כל כלי, מכשיר או ציוד שרק תרצו. למשל, בשביל היין הלבן שלנו ביקשתי שמרים שהגיעו לשוק רק השנה, ותוך ארבעה ימים הם היו בידינו. המגבלה היחידה היא, שהכל נעשה בקנה מידה נמוך, בד”כ לא יותר מאלף ליטר, אבל מי ייתן לסטודנט להתעלל ביותר מזה בבת אחת?

תכל’ס הלימודים: בשנה הראשונה לומדים קורסי חובה: מבוא לייננות, מדעי התסיסה, Sensory (איך אתרגם את זה? לימודי החישה?), ייצוב והצללה, ייננות בבציר, ניהול משאבים ביקב ועוד נושאים. בנוסף ישנם קורסי בחירה, למרות שלא כל קורס מהרשימה מסתדר במערכת. נו שוין. העיקר שבכל סמסטר עושים יין, באחד לבן, בשני אדום, עם כל משאב אפשרי לשירותך. המון עבודה בקבוצות, לעיתים כמה מטלות, כל אחת עם קבוצה אחרת, במהלך אותו קורס. בדרך זו לומדים להכיר את כולם ותוך סמסטר אחד יודעים עם מי כדאי להיות בקבוצה, ועם מי ממש לא. לא חסרים כאן סטודנטים שחייהם נטולי דאגות, ושלוותם אינה יודעת גבולות. הישמרו מהם! מצד שני, ישנם סטודנטים אוסטרליים שמאוד חורגים מהדימוי הנפוץ: חרוצים, אנרגטיים, מלאי רעיונות ובעלי תעוזה מרשימה ביותר.
המון עבודה עצמאית, בסגנון תגלה-תמצא-תחקור, להבדיל מישראל, שם במהלך תואר ראשון לא התבקשתי לתת אף לא מקור מידע אחד, לכן את רוב החומר מצאתי בויקיפדיה.

המרצים מגוונים, אך הרוב טובים מאוד, חלקם דגולים, שעליהם ניתן לומר, שאם מרציי לביופיסיקה היו כמוהם, כנראה שבמקום פוסט זה הייתי כותב מאמרים על מעבר חלבונים דרך ממברנות תאיות. עם זאת, כולם משעשעים עד מאוד. בכלל, הלימודים פה מתנהלים ברוח טובה. למשל, כשסטודנטים צריכים להציג פרוייקטים ויש מזג אויר טוב, המצגות מתרחשות על הדשא בחוץ, ולכל אחד יש בירה ביד, כולל המרצה (!). אף על פי כן, כולם מתייחסים ללימודים ברצינות.
הפקולטה די גמישה לגבי תכנית הלימודים: אם אתה מעוניין לוותר על קורס שלא נראה לך, ובמקומו לקחת קורס מחוץ לתכנית שמעניין אותך ונראה לך רלוונטי, לך על זה, העיקר שתהיה מרוצה.

שורה תחתונה, יודעים לגרום לך להרגיש טוב ולתת תחושה שלא שמת $24000 לשנה על קרן הצבי. ואם להיות רציניים, אז עד היום לא היה דבר שרציתי לדעת ולא קיבלתי תשובה, לפחות אחת.

אסיים בנימה שבה התחלתי: אני יודע שישנם ישראלים שלומדים יין בכל מיני מקומות בעולם. לי זה כבר לא ישנה, אבל לאלה שעתידים לבוא אחריי, לא יזיק לדעת דבר או שניים על לימודים בחו”ל. לכן כולי תקווה, שאחרים גם כן ימצאו דרך להביא את ידעם לבאים בתור.

לחיי שיתוף המידע!

קצת קשה לכתוב על יין, אוסטרליה ומה שביניהם בהכללה, אבל אנסה בכל זאת לתאר זאת מבלי לחרוג מגבולות הטעם הטוב (במובן של גודל של פוסט). כמו שאומרים תמיד בהרצאה ראשונה של קורס באוניברסיטה: תשכחו את כל מה שלמדתם עד היום. 

יינות אוסטרליים שמגיעים לארץ לרוב אינם מייצגים דבר (ואני מתעלם לרגע מיבוא של יינות בוטיק אוסטרליים ומבטיח לחזור אליהם בהמשך). יינות שמגיעים לרשתות היין ונמכרים בארבעים עד שישים ש”ח עולים כאן בין שליש לחצי מזה. אלה סדרות זולות של יקבים גדולים מאוד, כמו Penfold’s ,Yalumba ,Lindemans ו-Hardy’s, המייצרים עשרות מיליוני בקבוקים בשנה - פי כמה מכרמל מזרחי. חלקם אמנם יינות הגונים עד מאוד יחסית למחירם כאן, וגם בארץ יצא לי לשתות מהם בשמחה רבה, אבל מייצג זה לא.

בחזרה ליינות בוטיק - הם מהווים את הקצה העליון של הפירמידה. יינות אלה גם רוב האוסטרלים לא זוכים לשתות, כי הייצור שלהם הוא מוגבל מאוד. למשל, יקב Noon מוכר את יינותיו ביקב במשך חודש בשנה, ואינו מוכן לשחרר יותר משישייה ללקוח, סיטואציה שקשה לי לדמיין בארץ.

מה שנשאר באמצע, זה כל היינות הבאמת טובים, אמנם לא מאוד זולים (15-30$), אבל בהחלט שווים את ההשקעה. מאוד חשוב לציין בסוגריים, שנושא התמורה למחיר הוא זה שלרוב קובע בעיניי, וארחיב על כך בעתיד. יש לי הרבה מה לומר בנושא. 

תמורה למחיר היא שם המשחק באוסטרליה. השוק המקומי מגוון מאוד, לפחות בעיני אדם שאת רוב היין שתה בארץ הקודש. ישנם כאן לא מעט יינות בקרטון (האם אמרתי את זה בקול רם?) שקניתי על מנת לבשל איתם, מאוד נהניתי לשתות אותם תוך כדי, ובסוף החלטתי ללוות איתם את האוכל שבישלתי. לעומת זאת, מעטים יחסית היינות הטובים לשתייה מדרגת מחיר אחת או שתיים מעל. (יכול להיות שמצפים מהם ליותר מדי לאחר שתיית היין מקרטון). חייבים ממש להכיר את השוק על מנת לקנות יין זול ולא להעביר אותם למחלקה של “יין לבישול ללא שתייה” (סטודנטים לא שופכים יין שנקנה).

כאשר מטפסים עוד מעט במעלה סולם המחירים, מתחילה החגיגה. מישהו אמר בארוסה? זה כמו להגיד “אצבע הגליל” (עם הרבה כבוד לשניהם). העניין הוא, שישנם כאן עוד עשרות אזורי יין לא פחות טובים, וכל אחד ואחד מהם מפורסם בזכות משהו אחר, בדרך כלל זן מסוים. זה יכול להיות Clare Valley עם Riesling, ה-Hunter Valley עם ה-Semillon  או אותה בארוסה עם.. לא טעיתם, שיראז. גם מבחינת זנים המגוון פה הוא עצום. Verdelho, Colombard, Chenin Blanc והרבה אחרים. מזנים כמו Semillon שבארץ עושים אסוצייציות של יין בינוני מינוס מינוס מייצרים כאן יינות דגל של אזורים שלמים (ע”ע Hunter Valley). ועוד לא הזכרתי את היין המבעבע האדום, שמייצרים כאן בערך מכל זן אפשרי. כן, כן, מרלו, קברנה, שיראז, גרנאש ופינו נואר מבעבעים.

בקיצור, המבחר עצום, ולוקח זמן וכסף לקבל מושג במה שקורה כאן. אבל התוצאה משתלמת למי שעושה בדיקה מעמיקה. 

ניתן להוסיף, שמצב היינות המיובאים לכאן הוא קל עד מאוד לתיאור בפני ישראלי. הוא זהה לחלוטין למצב היינות האוסטרלים בארץ. או (לא מאוד) זול ובינוני, או הקצה העליון של הפירמידה. כנראה שהמרחק עושה את שלו, למרבה הצער.

יחי מרחב היין חסר הגבולות!!

נ. ב. - בזמן כתיבת פוסט זה שמחתי לגלות, שיותר ויותר יינות ביניים אוסטרליים מוצאים את דרכם לארץ לאחרונה. במקום כמו ישראל דברים משתנים מהר, ואם נעדרים לחצי שנה, צריכים לקחת את זה בחשבון.

המשך יבוא…