באחת הסצנות האהובות עלי בסרט “ז’יל וג’ים”, קתרין, גיבורת הסרט הצרפתייה רוצה לעצבן את אהובה האוסטרי, ז’יל. “לנו יש את בורדו, שאטו לאפיט, שאטו מרגו, שאטו איקם, סנט אמיליון, סנט ז’וליין, אנטרה דו-מר, בורגון, קלו ווז’ו, שמברטין, פומר, שבלי, וולנה, בוז’ולה, פווי פוסה, מולן-א-ונט, פלורי, מורגון, סנט אמור…” מטיחה קתרין בז’יל המסכן, כתשובה מוחצת לאהבתו של ז’יל לבירה גרמנית. הזמן הוא כמספר חודשים לאחר מלחמת העולם הראשונה בה קתרין וז’יל שהו משני עברי הגבול.

http://www.youtube.com/watch?v=ZECFOH_Vzbw

                                                ***

הדו-שיח הבא שקרה לי מספר פעמים בחו”ל לקוח מהחיים. אני בטוח שהוא מוכר גם לאחרים:

איש יין מחו”ל: “מאיפה אתה?”
אני: “מישראל”
איש יין:”אוקי”. נראה חושב.
אני: “כן”
איש יין: “שתיתי לא מזמן את Chateau Musar.”
אני: “נחמד”
איש יין: “אני לא מכיר יינות אחרים מישראל”
אני: “גם שאטו מוסר הוא לא יין ישראלי, אלא מלבנון מדינה שכנה.”

בא לי תמיד להמשיך בקריאה פטריוטית: “לנו יש  את ירדן, גולן, גליל, הרי יהודה, כרמל, בן זימרה, שאטו, דומיין, קלו…”, אבל זה לא נשמע טוב כמו שקתרין אומרת את זה.

                                                ***

לפני מספר ימים טעמתי את Chateau Musar  מבציר 2002, כמדומני הבציר האחרון שיצא לשוק. מלחמה או לא, המנצח הגדול של הטעימה הוא שמר ה brett. כמות כזו של brett ביין לא זכורה לי מאז ששתיתי את בציר 1997 של היקב. היתרון בטעמי הברט שהם מטשטשים את הגבול בין המדינות. טעמי יין לבנוני כטעמי יין ישראלי או צרפתי.  Brettanomyces שמר השלום.

יום ראשון 20:20, ארוחת ערב בבית
יתוש גדול ובלתי נלאה מטריד את שלוותי. אני מושיט יד לעבר מדף הספרים, שולף את הספר “כל החיים לפניו” ומנחית מכת מוות על המסכן.

יום שני 07:30 בבוקר, בדרך לעבודה
ברדיו 103FM, מבזק החדשות בתוכנית הבוקר של “שי ודרור”.
דרור: “בוקר טוב שמעון פרס”.
שי (בקולו של פרס): “בוקר טוף, ושלום רב”.
דרור: “כבר ערב שני ברציפות שאתה מארח את נתניהו, ואתה מנסה לשכנע אותו לצאת בתוכנית מדינית”.
שי: “אני דורש ולא מבקש מנתניהו שיצא בתוכנית מדינית. אנחנו צריכים להסתכל בישראל 200 שנה קדימה ולתכנן את העתיד, שאני אהיה שם.”
“אינני רוצה למצוא את עצמי בעוד 200 שנה צעיר, מלא מרץ, בלי תוכנית מדינית…”

כולם מתרשמים מנשיא המדינה שבגילו המתקדם מתפקד לא רע.
לרוב פרס מתואר כ”צעיר”/ “נמרץ”/ “חי ובועט” וכו’, תוך כדי התעלמות מהעובדה שהוא לעיתים נראה עייף, לא אמר משהו משמעותי בשנים האחרונות, ועל פי השמועות בכל יום מבקש את שנת הצהריים שלו.
ואני שואל: האם נכון לתת לפרס הנחות רק בגלל גילו המתקדם?

יום שלישי 21:40, מסעדת “שרקוטרי” שוק הפשפשים יפו.
טעימת עומק שאטו מוטון רוטשילד. לכוס נמזג היין הרביעי בטעימה: מוטון רוטשילד 1988.
יין בן 22.
הצצתי לעבר דפי הטעימה של היושבים לצידי.
הטועם שישב מימיני כתב: “חי, בועט, צעיר!!!”
משמאלי: “כל החיים לפניו”.
ואני רשמתי במחברת הטעימות: “שאטו מוטון רוטשילד 1988: השמעון פרס של הערב. יין בן 22, בהחלט גיל מרשים.”

לגמתי מהיין. פעם אחת. פעם שנייה. חייכתי.

“זה מזכיר לי את שבאל בלאן 1947 “, אמרתי לו. הוא חייך, נראה מרוצה.

לא שאי פעם טעמתי את שבאל 47′, אבל שמעתי על היין כל כך הרבה פעמים שאני מרגיש כמו חבר ותיק.

את הדייט הראשון שלנו אני זוכר היטב. זה היה במהלך פאנל מומחים בנושא “אקלים ויין” שהתקיים בתערוכת Vinexpo בניו-יורק ב 2002. על הבמה ישבו שני מומחי יין, מישל רולן ורוברט פרקר. הקהל נראה נרגש.

לאחר מספר משפטי פתיחה סתמיים החל הדיאלוג המרתק הבא:

רולן: “שבאל בלאן 47′”

פרקר: “אתה זוכר?” מחייך.

רולן: צחוק מתגלגל. “בטח שאני זוכר. כמה פעמים שתינו את היין ביחד?”

פרקר: “שלוש”

רולן: צחוק מתגלגל

פרקר: “בדיוק הנקודה שלי. היום, אף יינן בר דעת לא היה מבקבק את שבאל בלאן 1947 עם הכמות המטורפת של סוכר שיורי, וכמות לא שפויה של חומצות נדיפות. היין לא היה עובר את בקרת האיכות בשום יקב”.

רולן: צחוק מתגלגל

פרקר: “אחד מהיינות המושלמים של המאה הקודמת. ממש יצירת מופת”.

                            ***                            

לפני כמספר שבועות חבר של חבר שמע שיש לי אהבה גדולה ליין.

“אני עושה יין בבית”, הוא אמר. “משהו לצריכה עצמית, בשביל הכיף. רוצה לטעום?”

“בטח, למה לא”, עניתי.

בפגישה הבאה שלנו הוא דאג להביא בקבוק.

לגמתי מהיין. פעם אחת. פעם שנייה. חייכתי.

“זה מזכיר לי את שבאל בלאן 1947 “, אמרתי לו.

הוא חייך, נראה מרוצה.

חודש יוני כבר פה, הבא בתור הוא יולי ומיד אחריו אוגוסט. זהו החודש בו אני חוזר בכל שנה לקרוא את המחזה האבסורד האהוב עלי - “מחכים לבורדו“, שנכתב על ידי סמואל בקט ב1948.

עבור מי שלא מכיר את העלילה (כלומר חוסר העלילה) אסכם בקצרה.

המחזה מתאר מפגש בכרם, אי שם בארץ הקודש, של שני ייננים, ולאדימיר ואסטרגון. באמצע המערכה הראשונה מתגלה לצופים (המחזה הוצג על הבמה לראשונה ב1953) שולאדימיר ואסטרגון ממתינים מתחת לכיפת השמיים לדמות אמורפית הנקראת בפיהם “בורדו“. בהמשך המחזה, באחת הסצנות, מתואר בורדו כמקום (במובן התנ“כי של המילה) בו קיימת “הבשלה פנולית” או לעיתים “פיזיולוגית” מושלמת. תוך כדי המתנה, ולאדימיר ואסטרגון מעבירים את הזמן בשיחות, פעולות, משחקים, בדיחות… אך הזמן מתארך והם חושבים לתלות את עצמם, משיקולים שונים הם דוחים את הרעיון.

מה טיבן של הדמויות? מיהו או מהו בורדו? למה כרם בארץ הקודש?

במשך השנים משמעות המחזה פוענחה בעשרות מובנים. סמואל בקט לעולם לא סיפק הסבר.

לנו נשאר רק להתענג על הדיאלוג הנפלא בין ולאדימיר ואסטרגון:

ולאדימיר: “כן, בתוך כל הבלבול העצום הזה רק דבר אחד ברור, אנחנו מחכים ל”בורדו”.

אסטרגון: “לאיזה בורדו?”

ולאדימיר: “זה עם החורף הקר, אביב נעים בלי חמסינים וקיץ מתון”.

אסטרגון: “ואם זה לעולם לא יגיע?”

ולאדימיר: “לא נורא, החיים זה מה שקורה תוך כדי המתנה להבשלה פנולית”.

אסטרגון: “בוא נלך. כן, בוא נלך.” (הם לא זזים)

לפני כשבוע חזרתי מביקור בבורדו. זה היה זמן קצר לאחר ארועי en premeur המגוחכים כל-כך שאין אפילו טעם לכתוב פוסט בסגנון “האם יש משהו יותר מטופש בעולם היין מארועי en premeur בבורדו?”

בכל מקרה, יצא לי לטעום לא מעט מבציר 2009, כנראה שאריות. כל זה כיום יומיים לפני פרסום תוצאות “הגרלת פרקר”, תוצאות שעל פי היקבים “הם רק חלק ממשוואת קביעת המחיר של היין”. Yeah right

במרבית הזמן ביליתי ב”גדה הימנית” הדינמית משהו לעומת ה”גדה הרפובלקאית” ששום דבר בעצם לא השתנה בה מאז 1855.
אז מה חדש ב”גדה הימנית”? Cheval Blanc בונים יקב חדש, Troplong Mondot שינו את עיצוב התווית, Valandraud הוזילו מחיר למתחת 400 אירו (הקץ לעידן הגראז’?), נפתחה חנות יין חדשה בסנט אמיליון, וב Petrus עוברים לפקק הברגה**

במשך השנים ביקרתי בלא מעט יקבים בבורדו. עם הזמן למדתי להכיר את שפת המקום, “בורדולזית מדוברת”. ביקבים במהלך הביקורים שומעים לרוב את אותם משפטי מפתח. להלן מספר דוגמאות מייצגות, עם תרגום לאלה שלא דוברים את השפה.

• “אנחנו ביקב לא עושים יין בשביל פרקר” (La Mondotte).
תרגום - “אנחנו עושים את היין בשביל הסוחרים (Negoc), והם קונים על פי הציונים של פרקר”.

• “בשנת בציר זו הפרי היה בשל/ לא בשל, ולכן החלטנו לבצע את התסיסה המאלולקטית בחביות/ מיכלי נירוסטה/ מיכלי בטון.” (La Conseillante)
תרגום - “אנחנו עושים את התסיסה המאלולקטית במיכלים פנויים”

• “הרכב האדמה בכרם בנוי מאחוז גבוה של חרסית, חשוב לאחיזת מים, ו Gravel שמצויין לניקוז. תנאים אידיאלים למרלו.” (L’Evangile)
תרגום - “אנחנו ממוקמים בין פטרוס לשבאל בלאן וחייבים להגיד משהו על האדמה”.

שאטו לוונג’יל

האדמה בפטרוס

• בן-דוד של כריסטיאן מואיקס עושה את היין/ אשתו לשעבר של הבעלים של שאטו אוזון היא בעלת הבית/ הכרם צמוד ל Le Pin ” . (מוכר יין בחנות בסנט אמיליון)
תרגום - “אם לא תאהב את היין, לפחות לא שילמת עליו 1000 אירו.”

• “היא עושה את היין בדיוק כמו שסבא שלה עשה” (Couvent des Jacobins)
תרגום - “אין לה כוח לכל העבודה הזו, בכרם, ביקב, מכירות. מכיר מישהו שמעוניין לקנות?”

• “ב en premeur היה מצויין. היפנים והאמריקאים חזרו בהמוניהם. הסוחרים הצרפתיים קצת בלחץ, לא בטוח ישאר להם יין”. (Troplong Mondot).
תרגום - אני מחכה כבר לנקום בסוחרים הצרפתיים אחרי שהורידו אותנו לריצפה בשלוש השנים האחרונות.”

** - סתם בדיקת עירנות

סוף-סוף אחרי שבוע שלם של מתח, מותר כבר לגלות: “החשוד א.א.” זה לא אני.

אם כבר חושבים על זה, בקבוק של יין טוב יכול להיות אמצעי השוחד המושלם. מעט מאוד דברים לא אהיה מוכן לעשות עבור בקבוק של פטרוס 1989, שאטו לאטור 1990 או הרמיטאז’ של Chave (גמיש בשנות בציר):

סודות מדינה - בוודאי,

שינוי ייעוד קרקעות ואישורי בנייה - זה לא התחום שלי, אבל ברור

הטיית שיפוט בתחרות “אשכול הזהב” - אעשה כמיטב יכולתי.

ולמה יין טוב הוא כלי השוחד המושלם? בדיוק כמו שקוביית קרח גדולה היא כלי הרצח המושלם. עד שחוקרי יאחב”ל יגיעו אלי, היין יהיה כבר היסטוריה.

מצב הרוח של ג’יובני נראה עגום משהו. הגיעה העת למזוג את הכוס השלישית בטעימה. כבר טעמנו את הקיאנטי קלאסיקו וקיאנטי קלאסיקו רזרבה מבציר 2006,  ועכשיו תורו של הסירה מבציר 2001. “אתה רואה את החלקות שלפנינו”, אמר לי ג’יובני והצביע לעבר חלקות כרמים של עשרות דונמים. “נטעתי את כולן בסוף שנות השמונים, תחילת התשעים, בשיאו של טרנד יינות הסופר-טוסקן. עכשיו אני תקוע עם מלאי של קברנה סוביניון וסירה מבציר 2001. אף אחד כבר לא שותה את היינות האלה. הממזרים שינו את הכללים ושכחו לספר לי”, אמר בחיוך ביישני.

היין היה מצוין דרך אגב. הפרי נשמר יפה, הטקסטורה קטיפתית עם חומציות טוסקנית טיפוסית.

“לפחות אני לא לבד”, אמר ג’יובני תוך כדי שהוא קם מהכיסא. “מאז שנדפקתי, אני אוסף באובססיביות ביקורות יין מהעולם ומגלה שעם השנים טעם המבקרים (והקונים בעקבותיהם) משתנה מקצה לקצה, וחוזר חלילה. ממש כמו מטוטלת”.

הוא נכנס למשרדי היקב וחזר לאחר מספר דקות עם דפדפת עבה. “תראה, הבאתי מספר דוגמאות שאני אוהב במיוחד. אולי גם אתה תהנה מהן”:

Biondi-Santi, Brunello di Montalcino 2001 - (נטעם ב 2.7.2007) - צבע בהיר, חום ללא עומק. ריחות של קליפות תפוזים מסוכרות. בפה טאני וחד, לא מעניין. כנראה הופק מקלונים לא משופרים של זן הברונלו. יין שעבר את שיאו. ציון -  12/20. הולדן קולפילד.

Biondi-Santi, Brunello di Montalcino 2004 - (נטעם ב 6.3.2010) - צבע בהיר, נוטה לחום, קלאסי. באף ריחות קלאסים של ברונלו עם רמזים של קליפות תפוזים (מסוכרות?). באף מזכיר שנים גדולות של ביונדי סנטי - 1921, 1959. צריך סבלנות, היין בתחילת דרכו ויהיה בשיאו ב 2025.  ציון - 18.5/20. הולדן קולפילד.

Dugat-Py, Coeur de Roy 1995 - (נטעם ב 24.7.1998) - צבע שחור, ממש אטום (סירה?). באף ריחות עזים של דיו של דיונון עם פטל. בפה סגור לחלוטין. ריחות לא אופינים לשברי שמברטן, שיתבייש לו. ציון - 83/100. סטיבן שטינקר.

Dugat-Py, Coeur de Roy 2005 - (נטעם ב 4.7.2008) - צבע כהה, כמעט שחור עם קצוות צרות מאוד, מאפיין יין מגפנים ותיקות. אף ופה שחורים. סוף סוף מישהו מחזיר עטרה ליושנה ועושה יין בשברי כמו שעשו במאה ה-19. כמו בכל שנה, ברנרד שיחק אותה בגדול. ציון - 97/100. סטיבן שטינקר

Kistler, Hyde Vineyard Chardonnay 1997 - (נטעם ב 12.6.1999) - צבע זהב, נפלא. רגלים ארוכות ויפות. באף ארומות של פופקורן עם חמאה. בפה עשיר מאוד, רמזים לפירות טרופים וחלב אם. מגניפיסנט. ציון - 98/100. ווין אנטוסיאיסט.

Kistler, Hyde Vineyard Chardonnay 2006 - (נטעם בבוקר ובערב של 4.7.2009) - צבע של עץ אלון. באף הפרי נעלם, כל מה שמריחים זה עץ. בפה אותו דבר. מתי כבר יפסיקו את השטות הזו עם העץ. לאוהבי הז’אנר בלבד. ציון - 81/100. ויין אנטוסיאיסט.

Chateau Pavie 2003 - (נטעם במרתף היקב 4.4.2004) - בשל, אטום, עוצמתי, ממש בלוקבסטרי. מישהו השתגע בבורדו? עוד השפעה שלילית של פרקר. ליין 14.5% אלכוהול. יין שלא יתיישן לשנים רבות. ציון  -12/20 - ג’נסיס רובינהוד.

Chateau Pavie 2009 - (נטעם במרתף היקב 4.4.2010) - בשל, עגול, מאוזן להפליא. שנת המאה. אחד מכוכבי הבציר. רק 14.5% אלכוהול. טור-דה-פורס. ציון -  18.5/20 . ג’נסיס רובינהוד

“הבנת את הקטע,” אמר לי ג’יובני תוך כדי שהוא סוגר את הדפדפת. “יש לי עוד עשרות רבות של דוגמאות מכל העולם. אבל אני רוצה להראות לך משהו שבטח יעניין אותך.”

הוא חזר למשרד ולאחר מספר דקות חזר עם שני דפי עיתון מנויילנים.

“את זה אני מראה לכולם, להוכיח שיש גם אזורי יין שפויים בעולם שלא נכנעים לאופנות של רגע”:

Carmel Wine Co., Carignan  1922 - (נטעם ב כא ניסן תרפ”ד) צעיר, פירותי, ארץ ישראלי. בהחלט יין נפלא וטעים. ש.ב.

Carmel, Old Vines Carignan  2005 - (נטעם ב 3.6.2008) צעיר, פירותי, ארץ ישראלי. בהחלט יין נפלא וטעים. א.י

לפני מספר ימים יצא לי לדבר ארוכות עם מבקר יין חשוב. בין אספרסו אחד לשביעי הוא חווה את דעתו על מספר נושאים מגוונים בתעשיית היין הישראלית (יש דבר כזה). זו לא הפעם הראשונה שיוצא לנו לדבר, ותמיד אני מקשיב לו בקשב רב. לפעמים אני מסכים איתו, לפעמים לא, אבל תמיד לומד משהו חדש. הפעם בנוסף, הוא גרם לי לנדודי שינה.

“יש אנשים שטוענים שהם מבינים ביין”, הוא אמר. “אבל אז, שמבקשים מהם לתאר את היין, הם לא מוצאים מילים. זה אומר שהם לא מרגישים. אם אין שפה, אין רגש”, סיכם בנחרצות. עברנו לנושא הבא, בלי שאייחס חשיבות רבה למה שאמר.

באותו ערב פתחתי את מקרר היין שלי לבחור יין נחמד לסיים איתו את היום. משהו טוב אבל לא כבד מדי. בחרתי בריזלינג גרמני מיצרן שאף פעם לא מאכזב - Donnhoff - מבציר מאוחר     (Spatlese) משנת 2006. פתחתי את הבקבוק, מזגתי באלגנטיות לכוס גביע, והכנסתי את אפי עמוק לכוס. “ארומה מדהימה של ריזלינג…” חשבתי לעצמי. “של בציר מאוחר… מזכיר לי יינות ריזלינג של בציר מאוחר…”.  אין מילים, רק את התחושה של תהודה קלה בעמוד השדרה, אותה תחושה שאני לפעמים מרגיש שאני טועם יינות גדולים.

קצת נלחצתי. אני נזכר שזה סידרתי אצלי, זה קרה לי בעבר, חוסר היכולת לבטא ארומה או טעם במילים. פעם אחרונה זה קרה שטעמתי את Chateau Lafleur  מבציר 2004. בסוף נאלצתי למלמל משהו שביקשו ממני לתאר את הארומה שלו. איכשהוא יצאתי מזה. גם אז, צמרמורת קלה עברה בגבי שהרחתי לראשונה את היין, אבל מילים - לא היו.

אני חייב למצוא מילה מתאימה לארומה הזו שגורמת לצמרמורות בגב אבל לא קיימת בגלגל הארומות של פרופ’ נובל. הרי זה לא הגיוני שסופר כמוני, שכתב עשרות ספרים וזכה עבורם כבר פעמיים בפרס גונקור היוקרתי (הישג ללא תקדים), יהיה Speechless.

בחיפוש אחרי מילה מתאימה, נזכרתי בכתבה שקראתי לפני מספר שנים על הניסיון הכושל של דוברי האנגלית לתרגם את המילה הצרפתית הבלתי ניתנת לתרגום Terroir. הפתרון המוצלח ביותר שהכותב מצא היה Somewhereness. על משקל זהה, מעכשיו אשתמש במילה Somewhatness.

מַשוּכָּזֶה (שם תואר) - ארומה של יין הגורמת לתחושה של צמרמורת קלה בגב, ומשאירה את הטועם חסר מילים.

דוגמא: “למרלו יש ארומה של מַשוּכָּזֶה, חמיצות מאוזנת ועפיצות קלה”.

לא מזמן חזרתי מביקור באזור נאפה. ביקור הזוי משהו, בו התמקדתי ב”יקבי פולחן” (Cult  Wineries)  מושג חמקמק לאותם יקבים שאת יינותיהם ניתן להשיג רק דרך רשימת תפוצה וגם אליה לא ניתן להתקבל. הביקור התמקד באדריכלות של יקבים קטנים, אבל אספתי לעצמי עוד כמה רשמים על הדרך.

1. ההבדל בין יינות “עולם ישן” ל”עולם חדש” מתבטל במהירות. לדעתי המושג כבר לא יהיה רלוונטי בשנים הקרובות. אני מודע לכך שמה שכתבתי זה עתה מעצבן לא מעט מביני דבר. אבל אנחנו קרבים ליום בו לא ניתן יהיה לתרץ את חוסר האיזון או חוסר ההנאה שהיין מספק כמאפיין טרואריסטי (ולא משנה באיזה שלב בחיי היין). בנוסף, היינות בנאפה הטובים ביותר הם אלגנטים, מרשימים, מאפייני מקום, ואף מרגשים באותה מידה שהיתה עד לפני מספר שנים מיוחסת ל”עולם הישן” בלבד. ולמה זה יקרה? מאותה סיבה שכיום כבר אין ג’ירפות עם צוואר קצר.

2. בגיליון האחרון של מגזין “דקנטר” כותב אנדרו ג’פורד (Andrew Jefford) שהוא מצטער על כך שחובה על פי החוק לציין את תכולת האלכוהול ביין. גם לדעתי אין לדעת על פי אחוז האלכוהול בלבד אם היין יהיה מאוזן או לאו. טעמתי יינות מאוזנים להפליא בעלי 16% אלכוהול, לעומת יינות עם 13.5% אלכוהול שהרגישו חמים.

3. “לאנשי היקב מגיע קרדיט עבור 97 נקודות, לי עבור 3 הנקודות האחרונות”, ענה לי הווארד באקן (Howard Backen), אדריכל צמרת שתכנן את מבנה יקב Harlan, יקב שרגיל לקבל ציון של 100 עבור יינותיו. שאלתי אותו שאלה כמעט רטורית: האם לדעתו האדריכלות המוקפדת של יקבים שתיכנן משפיעה על מבקרי היין, בניהם פרקר. באקן הוא האדריכל של הרבה “יקבי פולחן” כמו Harlan, Dana Estates, Ovid, Screaming Eagle , וכיום הוא אחד מהמרכיבים החשובים ב”נוסחה לקבלת ציון של 100 נקודות ע”י פרקר.”

4. הנוסחה: בביקורים שלי ביקבים היתה לי תחושת דז’ה-וו קשה (”פעם אחר פעם” כמו שאמר יוגי ברה). מסתבר שכיום היקבים החדשים בנאפה כבר לא מחקים את יקבי הגדה השמאלית או הימנית, אלא את מהלכי היקב השכן: היקב האחרון שקיבל ציון מושלם מפרקר. להלן “נוסחת נאפה לקבלת ציון 100 נקודות”:

• א. השג 20 מיליון דולר לתחילתו של הפרוייקט. אין סיכוי שתראה משהו מזה בחזרה. בכלל, כדאי לך להגדיר את היקב כ”תחביב”.
• ב. שכור את שירותיו של יינן יועץ, אחד או אחת שכבר קיבלו 100 נקודות אצל פרקר
  (Heidi Barrett, Philippe Melka, Helen Turley, Michel Rolland)

Michel Rolland

• ג. שכור את שירותיו של כורם יועץ, אחד שכבר קיבל 100 נקודות (David Abreu, Jim Barbour)
• ד. שכור אדריכל מוביל, אחד שכבר קיבל 100 נקודות, עדיף את הווארד באקן
• ה. התסס את היין במכלי בטון או עץ. נירוסטה זה פאסה לחלוטין וגם לא מצטלם יפה.

  
  חדר מיכלים dana estates

  
  חדר מיכלי בטון OVID

• ו. השתמש רק במסחטת סל ורטיקלית של Bucher. אדומה כמובן.
• ז. חפור באדמה מרתף חביות בגודל של מגרש פוטבול ואכסן בו 100 חביות בלבד. כיום אתה מייצר 30,000 בקבוקים. אבל מי יודע, אולי יום אחד תחליט שעדיף לייצר 10 מיליון בקבוקים.

  
  חדר חביות DANA ESTATES

• ח. יישן את היין ב 100% עץ חדש, חביות של Taransaud או Sylvain בלבד
• ט. שכור את שירותיו של אחד ממעצבי התוויות הידועים שקיבל בעבר 100 אצל פרקר (Chuck House למשל)
• י. גבה מחיר התחלתי של 275 דולר ליין הכניסה של היקב.

5. “בנתיים החלטנו להשאיר את המחיר על מחירו המקורי: 275 דולר”, ענה לי אחד מאנשי יקב Dana Estates, ששאלתי אותו אם הם מתכוונים לשנות את המחיר של היין שזה עתה קיבל ציון מושלם מפרקר. רציתי לשאול אותו אם הוא מתכוון לשלוח את היין לתחרות Best Value 2010 של אתר סומלייה, אבל וויתרתי.

6. המרדף אחרי פרקר מטריף את בעלי היקבים בנאפה. ביקבים מסויימים ציון של פחות מ- 95 נקודות נחשב לכישלון. שמועה אחת מספרת שאחד מבעלי היקבים המובילים (השם שמור במערכת) פיטר את צוות היקב (יינן, כורם…) לאחר שקיבל ציונים מאכזבים ליינות בציר 2006 שיצאו לשוק לא מזמן (90 עד 95).

7. זה סופי: אין קפה טוב בארה”ב, גם לא בנאפה.

אני מאוד אוהב מספרים. תמיד אהבתי. יש בהם משהו מרתק, בסיסי עם זאת לא ברור מאליו.
ידוע לכל, שלא כל המספרים שווים. ישנם סוגים רבים של מספרים: מספרים טבעיים, אלמנטרים, ראשוניים, משוכללים, ואף “אלוהיים” (π, ℮…)
החלטתי להקדיש פוסט זה לסוג החשוב ביותר של מספרים עבור חובב היין: המספרים ה”אלוהיים”.

מחשבות קצרות על תורת המספרים של ביקורות יין:

1. לאחרונה חבר טוב הביא לי יין שביקש שאטעם ואחווה דעה. לפני שהספקתי לראות את התווית של היין או להבין באיזה יין מדובר, הוא זרק לאויר בסיפוק רב את מילות הקסם: ” 94 בפרקר”!. “מצוין”, חשבתי לעצמי. חסך לי עבודה. במקום לפתוח את הבקבוק, למזוג, להריח, ללגום, לטעום, להרגיש, לחוש, לחשוב, לנסח רגשות למילים, במקום כל הבלאגן המיותר הזה, יש כבר שורה תחתונה: היין הזה שווה “94 בפרקר”.

2. אני חייב להודות שבצעירותי לא הכרתי את חוקי המתמטיקה של ביקורות יין. כיום, אני מרגיש מספיק בטוח לנסח את הברור מאליו:

• א. המרחק בין הציונים 90 ו 89 גדול בהרבה מהמרחק בין הציונים 89 ו 85. תופעה מתמטית יחודית לעולם היין שמעמידה בספק את “תורת המספרים הקלאסית”.
• ב. יינות בחבית מקבלים מרווח ציונים של שלושה מספרים עוקבים, לדוגמא -
   90-92, בעוד ליין בבקבוק יוענק מספר אחד - 92. הסיבה - כנראה בחבית היין נמצא בתהליך מסויים של חוסר ודאות על מצבו הקוונטי, בעוד מצבו של יין בבקבוק קבוע.
• ג. ליינות ישראלים קיימת אסימפטוטה אנכית בציון 95 מלמטה. כלומר על פי חוקי המתמטיקה הידועים כיום, ליין ישראלי אסור לעבור את הציון 95.
• ד. ליינות Premier Grand Cru בבורדו קיימת אסימפטוטה אנכית בציון 90 מלמעלה. במקרה נדיר שיין כזה יקבל ציון 89, היין כנראה הגיע מאלג’יר או שהטועם נפסל.

3. בשעות הפנאי אני אוהב לקרוא קטלוגים של יבואני יין. מתחת לתמונות של רוב היינות ישנם קודים עבור הקניינים: דר - 91, RP - 90, WS - 92, IWC וכו’.
קצת עצוב לראות יינות ללא מספרים. במקרה כזה היבואן נאלץ למלמל משהו חסר תועלת בסגנון “תמורה טובה למחיר”, או “ביטוי טוב לאזור הגידול והזן”.

4. אחד הסרטים הטובים שראיתי בשנה האחרונה הוא “יהודי טוב” של האחים כהן. אני יכול לכתוב רבות על הסיבות שאהבתי את הסרט, המחשבות והרגשות שהסרט עורר בי, הגאונות הקולנועית של האחים כהן. כל זה כמובן בזבוז זמן. הרי אף אחד לא באמת קורא את המלל בביקורות. עדיף פשוט לתת ציון - 96.