במסגרת פינתנו הותיקה והאהובה “המדינה זה לא אני”, הפעם ראיון בלעדי, חד פעמי כנראה, עם גליה גולן. לאחר שירות של אלף שנה בשורותיו של דן ליאור, החברה הסקוטית, החליטה גליה לעשות מה שכולנו חולמים אבל לא עושים אף פעם ולהתפטר מהעבודה… התכניות שלה די מעורפלות, להיות יותר עם הבנות, אולי ללמוד משהו… ואולי אפילו, תחזיקו חזק… לעבור לתחום אחר! מה יהיה? ימים יגידו. בינתיים קבלו את הראיון הסנסציוני עם האישה שהייתה לאגדה!

גליה בימים טובים יותר

אני: גליה’לה, אל תלכי!!!

גליה: צוחקת…

אני: בוכה.

גליה: צוחקת.

אני: נאחזת בשולי מכנסיה, נגררת על הרצפה.

גליה: צוחקת.

מיצינו.

אם להיות כנים, אנחנו הייננים נוטים לזלזל באנשי השיווק (בעיקר באלה שמפגינים בורות ושטחיות ויש סיפורים מסמרי שיער) אבל בסופו של דבר אנחנו זקוקים להם מאוד. יש לטעמי מקום לדיון נרחב על יחסי הגומלין בין משווק ליינן ועד כמה צריכה להיות השפעה הדדית, אך נעשה זאת בהזדמנות אחרת. הפעם ניסיתי להבין את חוקי המשחק. איך משווקים ומוכרים יין.

היי את, מאיפה הגעת לפה?
מתחום המסעדות. החשיפה הגדולה ליין, החלה כשעבדתי במסעדת דקוטה (דינוזאור…) ששם התאהבתי בתחום והתחלתי להתעניין. אח”כ עבדתי בבר עם חנות יין בשם אוסף פרטי, ששם למדתי המון מבחינה מקצועית ואח”כ השלמתי ועדיין משלימה את החסר דרך טעימות, אינטרנט, קורסים, תערוכות יין מקצועיות, סיורים מקצועיים וכן הלאה…

בתור דינוזאור, מהם השינויים שאת רואה ביינות ישראל לאורך השנים מבחינה סגנונית או בכלל?
בשנים האחרונות אני רואה בעיקר את אחוז האלכוהול ההולך וגדל, לא נחמד… אבל עכשיו ברצינות, זה כל הזמן משתנה, אין סגנון אחד, כל פעם יש “כוכב” חדש, אם זה בארץ ואם זה בחו”ל (בד”כ מתחיל בחו”ל ומגיע באיחור לארץ). אני חושבת שאם הייתי צריכה להצביע על מגמה בכול זאת, אז זה בעיקר הניסיון לעשות יינות קצת יותר רעננים, פחות עץ, יותר בלנדים.

ראיתי לאחרונה ראיון עם קניינית היין הראשית של COSTCO. היא אומרת שלדעתה יין אינו שונה מכל מוצר צריכה אחר, נייר טואלט לצורך העניין. את הראיון המלא אפשר לראות פה, שתול בתוך כתבה של מישהי שמאוד מאוד התעצבנה. התגובה הראשונית היא כמובן להזדעזע אבל בעצם אולי היא צודקת ושיווק הוא שיווק הוא שיווק?
עקרונית, היא צודקת, אבל בואי תחילה נדייק בהגדרות – היא לא עוסקת בשיווק יין, היא עוסקת במכירות.
בכלל, תופעה של מכירות גדולות של יין, ללא השקעה בידע, רואים גם בארץ – אם זה ברשתות וגם בחנויות מסוימות – לא באים למכור לך ידע, שיתוף בחוויות השתייה, העשרה וכן הלאה – את פשוט בוחרת את היין שלך לפי מבצע, תווית, היכרות, פרסום וכן הלאה – אין מוכר כמו בחנות יין מקצועית, שבא ומסביר, ממליץ וכו’. דרך אגב, זה לא עושה את האחד טוב יותר מהשני –מה שחשוב זה שישתו יין. יש כאלה שרוצים לדעת יותר וזה מעניין אותם – ילכו לחנות יין מקצועית, אלה שמעוניינים פשוט לשתות יין, יקנו מן הסתם בסוג המקומות האלה.

ושאלה נוספת שעולה מן הראיון הזה. הבחורה באה מתחום אחר לחלוטין, כנראה ללא תשוקה ליין אבל עם הרבה אמביציה ויכולת למידה, ובסופו של דבר הגיעה לראש הפירמידה. עד כמה אהבה ליין היא חשובה לדעתך על מנת למכור יין או שידע נרחב מספיק?
מכירת יין, כמו כל מוצר אחר נעשית בעבודה סיזיפית, קשה ועם הרבה תשוקה.
לשאלתך לגבי אהבה ושיווק יין – אני חושבת שזה הכרחי. אני בטוחה שיהיו כאלה שחושבים אחרת, אבל קשה לי לראות איך את משווקת מוצר שאת לא מאמינה בו ויודעת עליו פרטים. זה נכון, שעבודת השיווק היא זהה, אבל יין זה לא מוצר טכני, שאת יכולה ללמוד עליו כמו “נייר טואלט, טלוויזיה…”. לפחות, ככה זה עבד אצלי…

אוקיי, אז לאהוב יין זה חשוב, אבל איך מגשרים על הפער בין “יין כמוצר צריכה” לבין האלמנט האישי, אפילו רומנטי שאת מוצאת ביין?
זה תלוי בסיטואציה. כשאני צריכה לעבוד על “המספרים” – אז לא חושבים בכלל על היין וכשאני בעבודה בטעימות עם לקוחות וכדומה – לא ממש חושבים על ה”מספרים”, אז זה די מתאזן ומסתדר בסופו של דבר. עם הזמן גם מבינים שמאחורי ייצור היין אין הרבה רומנטיקה, אבל אל תגלי לאף אחד….
אני חושבת שהבעיה האמיתית מתחילה כשאת טועמת יין שאת מאד אוהבת אך יודעת שאין לו סיכוי מסחרי – כי לא שמעו עליו, כי המחיר גבוה, כי הוא לא “מתאים לטעם הישראלי” ועוד כל מיני סיבות… לומדים למצוא את הפשרה בין הצד המסחרי לצד ה”רומנטי”.

בואי נדבר רגע על ביקורת יין. כולנו קוראים ביקורות על היין שלנו וכמובן נהנים ממחמאות אבל לרוב אני אומרת לעצמי שלטוב ולרע זה לא באמת משנה כיוון שרמת החשיפה היא מועטה מאוד. עד כמה ביקורות יין בעיתונים ובאתרים השונים משפיעות לדעתך? האם זו השפעה ישירה על קנייה או יותר עניין של יוקרה וכך הלאה?
מעט מאד מבקרים אכן משפיעים באופן פרטני על מכירות היין. יחד עם זאת, כל הביקורות יחדיו, משפיעות ברמת החשיפה של היין/יקב לצרכן הסופי.

ישנה איזו אקסיומה שמופיעה בפתיחה של כל כתבת יין שאומרת ש “תחום היין בישראל עבר התפתחות אדירה בשנים האחרונות… מספרם של יקבי הבוטיק עצום ורב” (ציטוט מכתבה מהחודשיים האחרונים) ובכלל שאנחנו מעצמת יין. לדעתי אנחנו עדיין בהיי מהג’וינט של לפני 15 שנה, אבל אשמח לשמוע שאני טועה. מעניין אותי הצרכן הישראלי. אותה דמות עלומה, שכמעט ולא יוצא לי לפגוש. כמה ידע יש לו לגבי היין שהוא קונה? האם זה מעניין אותו בכלל? האם הוא רוצה לדעת את כל הפרטים הטכניים שכתובים על הבקבוק ובפרסומי היקבים?
לדעתי, הצרכן יודע הרבה יותר ממה שהוא חושב ועוד יותר ממה שאנחנו המשווקים/יצרנים חושבים, הוא רק לא יודע לבטא זאת במלים “מקצועיות” לכאורה. אני חושבת שהצרכן היה רוצה לדעת יותר את הסיפור שמאחורי היין ולא את “טעמי פירות היער…” שאין לו מושג מה זה אומר ו/או לא ממש מעניין אותו.

האם ישנה העדפה ליין מקומי? באיזה מובן? מחיר, פטריוטיות, כשרות? –
עדיפות ברורה ליין מקומי. עפ”י הסטטיסטיקות, למעלה מ- 85% מסך היין שנמכר הוא יין ישראלי. להערכתי, נובע בראש וראשונה מפטריוטיות. אין ספק שהשיפור המתמיד באיכות היין הישראלי, תורם רבות. לגבי כשרות – ניתן לייבא גם יינות כשרים מחו”ל ואפילו הרבה יותר טובים מאלה שמגיעים היום לארץ. ובמחיר, יינות ישראל לא נחשבים זולים, אם כבר, זה גורם מונע ולא מדרבן.

מה לגבי נאמנות למותג, יהיה זה יקב, זן או אזור?
ממש לא. כבר אין “פרות קדושות” בתחום שלנו. מה שכן אפשר להגיד זה שהתפתחה נאמנות ליינות מקומיים. אני הרגשתי את המגמה הזאת חזק מאד לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000. אם קודם, היו מסעדות שלא הסכימו להכניס יינות ישראלים לתפריט, לאחר האינתיפאדה, ראינו הרבה מסעדות שהיה להם בתפריט רק יין ישראלי. עם השנים, תופעה זו הלכה והתמתנה, אך יחד עם זאת, גם אם תפריט המסעדות (למעשה, נכון גם למגוון בחנויות) יכיל מגון גדול יותר מיינות מיובאים, הרוב המוחלט של המכירות יהיה של יין ישראלי. אישית, אני בעד לשתות כמה שיותר מגוון ולא להיצמד למדינה מסוימת או זן מסוים וכן הלאה. הכיף האמיתי בשתיית היין הוא לגלות כל פעם מחדש כמה יין יכול להפתיע אותנו וכמה זה דבר נפלא וטעים.

את חושבת שאותו צרכן “ממוצע” עבר כברת דרך מבחינת ידע, טעם, נכונות לשלם או שזה מיתוס? האם את מרגישה שיש עצירה מסוימת בעניין הזה?
כמו כל דבר בחיים, זה מתחלק. ישנם את אלה שזה באמת מעניין אותם והם בהחלט עברו כברת דרך וישנם את אלה שזה ממש לא מעניין אותם והם פשוט רוצים לשתות. שני אלה, מבחינתי, הם לגיטימיים וטובים. הייתי רוצה לראות יותר אנשים שותים ופחות אנשים שרק מדברים על השתייה… העצירה היא בצריכה. זה הגיע רק לחלק מסוים באוכלוסיה והייתי שמחה לראות את היין הופך לתרבות אמיתית ולחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. החלק של הידע, נכונות לשלם וכו’ – הוא החלק הפחות מעניין, מאחר ויין הוא טעם נרכש, וכל אחד עושה את ההתקדמות שלו באופן אישי גם בלי להרגיש שזה קורה לו.

לא פעם אנחנו מדורבנים על ידי השיווק “לחדש ולהפתיע”. כייננית יש לי הסתייגות גדולה מהדבר הזה, אבל מה לגבי הצרכן? עד כמה הוא רוצה לנסות יינות חדשים, זנים לא מוכרים, יקבים חדשים, אזורי יין שונים וכולי?
אם מדובר על צרכני יין, שקונים את יינותיהם בחנויות מקצועיות ו/או במסעדות, הם בהחלט לא שמרנים ומוכנים לנסות דברים חדשים. הם בד”כ ייכנסו לחנות וישאלו “מה חדש”. לפחות לגבי אלה שיש להם את החנויות הקבועות והם סומכים על המוכר שכבר מכיר אותם ואת טעמם וייתן להם משהו מתאים. לגבי לקוחות הקונים ברשתות השיווק, ואני מסייגת את דברי כי זה לא המגזר שהכי התמחיתי בו, אני חושבת ששם הצרכן הישראלי ייצמד יותר לדברים “המוכרים, ידועים , בטוחים …” ופחות ינסה דברים חדשים. נושא המחיר פחות רלוונטי כאן מאחר ובכל מחיר יש מגוון. אין ספק שביינות זולים, הצרכן יפחד פחות “להמר” מאשר ביינות יקרים.

יש הרבה טענות שמחירי היין הישראלי האמירו בשנים האחרונות, מה דעתך?
לא מדויק. הטענות הן שמחירי היין הישראלי הם גבוהים ביחס ליינות מחו”ל. דווקא בשנים האחרונות, המחירים נשארו או אפילו ירדו – שבכל מקרה, ריאלית, זה נחשב לירידה. עם הטענה שהמחירים של יינות מקומיים גבוהים ביחס למיובאים, אני מסכימה בהחלט וזאת למרות שלפעמים ניתן למצוא יינות מקומיים שהם כן תמורה טובה וגם ביחס למיובאים.

הגיע הזמן לדבר על היחסים… עד כמה לדעתך צריכה חברת שיווק להיות מעורבת בנעשה ביקב מבחינת סגנון היין, זנים וכולי…?
מאד חשוב. היקב חייב להיות מחובר לשוק, להבין מגמות על מנת לדעת מה כדאי לייצר, איפה כדאי להשקיע ולפתח וכן הלאה. יחד עם זאת, ההחלטה כן צריכה להישאר בידי היקב, אבל יקב שלא יקשיב לשיווק ולצרכיו, לדעתי, לא ישרוד.

רוצה לפרגן למישהו? חוץ ממני כמובן…
אני חושבת שצריך לפרגן הרבה מאד לייננים בארץ שעשו (וממשיכים לעשות) כברת דרך ארוכה ממה שאני זוכרת שהיה כאן הרבה שנים אחורה.
אם מותר גם לאחל, אז אני מאחלת ליקבים (מנכ”לים, בעלים וכולי…), שיידעו לשתף פעולה כפי שהייננים שלהם עושים מצוין. אני חושבת שזה יתרום רבות לענף היין בארץ ולנו כצרכנים, על אחת כמה וכמה.

האם בא לך לשתף אותנו בחוויית יין מעניינת מאיזה סיור או טעימה?
במשך 15 שנות עבודתי בסקוטית היו לא מעט חוויות, אבל אם אני צריכה לבחור אחת, אני חושבת שהייתי בוחרת בפרוייקט 3 הפעימות שעשינו בדלתון. אני חושבת שזה היה אחד הפרוייקטים המעניינים, כיפיים ומרתקים. אהבתי מאד את החלק שבו מלצרי היין היו צריכים להכין יין בעצמם ולהתמודד עם (מקצת) הבעיות שאתם הייננים נאלצים להתמודד ואח”כ גם לבוא ולשפוט את היין שהם וחבריהם הכינו. היה שם הרבה עניין וצחוק.

איזה יין שתית אתמול בערב?
זה באמת מעניין…? במקרה, פויי פויסה.

אם יש עוד משהו שאת רוצה להוסיף את כמובן מוזמנת
זאת הזדמנות להגיד הרבה תודה על שנים מלאות עשייה, הנאה, אנשים מעניינים, ובכלל תחום מרתק, אבל אני חושבת שמיציתי והיום אני הולכת לתחום חדש, שאין לי ספק שייתן לי המון סיפוק והנאה, עניין ובעיקר כייף!

גליה,
תודה על הטרחה. היה תענוג לעבוד איתך. בעיקר בגלל שאת גבוהה ויפה אבל גם בגלל הכנות והאכפתיות.

לוגמת סובניון בלאן (“אסף”/ 2011), שצבעו זהוב-בהיר, כמעט שקוף, צלול ונקי.

היין עשיר בטעמים. אני מזהה חמיצות מאוזנת של אשכולית המשתלבת יפה עם מלון ירוק של תחילת הקיץ. נגיעות תפוז מעורבבות עם טעמיו של אננס בשל ומאפשרות לכל לגימה להתארך.

לפני כשלושה שבועות ביקרתי בקדמת צבי, ביקב “אסף”, עם אדם יקר שזכה לטעום בעבר הלא רחוק את אחד היינות של היקב. לשמחתי הוא דוגל בכך שיש לחלוק דברים טובים.

אני ממליצה לכם בחום לבקר. את הסיור העבירה לנו באדיבות ובנועם אשתו של אסף, שסיפרה על החזון המשפחתי. יצא גם שזכינו לפגוש את אסף היינן, שהפגין ידע רב ומקצועיות רבה בדקות ספורות.

בימים אלה ממש עובר היקב ומרכז המבקרים אל חלקת נוף אחרת, זאת תוך כדי הקפדה על שימור אופי המקום ועל שימור אופי היינות המעולים.

אני מקווה שבאביב 2012 כבר נוכל ליהנות מ’כפר היין’ הראשון מסוגו בישראל וללגום לרווחה.

אותו אדם יקר שהפגיש ביני לבין “אסף” חגג השבוע יום הולדת. מצרפת את צרור איחוליי.

יקב א’ שהשיק את יין א’ מתאר אותו כך:

ליין צבע אדום דובדבן עמוק, גוף מלא, חומציות מאוזנת וטאנינים עשירים המובילים לסיומת ארוכה ומורכבת. כמו כן, מודגשים טעמי פירות יער אדומים ושחורים ונגיעות של עשבי תיבול ים תיכוניים המלווים בטעמי חבית בגווני ווניל וציפורן.

יקב ב’ השיק בציר חדש של יין ב’ ולהלן תיאורו:

היין ניחן בהרמוניה של טעמים אלגנטיים של שזיף, פטל, קסיס ופירות יער שחורים יחד עם טעמים עדינים של מוקה, וניל ודבש הנובעים מהיישון בחביות. בעל מרקם קטיפתי, סיומת מתקתקה וצבע עמוק עז.

גם יקב ג’ השיק יין חדש ולא נשאר חייב:

זהו יין עוצמתי, מודגש בטעמיו וריחותיו. הטעם שנשאר בפה ארוך ומגוון. היין בעל גוון ארגמני עמוק וגוף מלא. מתאפיין בניחוחות נפלאים של גרגרי יער, קפה קלוי וטבק, עם נגיעת וניל ושוקולד מריר.

ואחרי כל זה מי בכלל צריך מרק פירות?

“קלון” בהקשר שלנו זה תת זן. כלומר מקלון 07 של סירה היין יצא קצת שונה מקלון אחר של סירה, לדוגמא 174. פעם בשוק בישראל שלט רק קלון אחד מכל זן, אבל לשמחתנו השוק נפתח ליבוא מאסיבי מחו”ל בשנות ה-90, עובדה שגרמה להתפתחות רבה של תעשיית היין הישראלי.

קלון 174 של סירה

מסתבר שעולם היין מלא בקלונים שלא  תמיד מקבלים את תשומת הלב הראויה. להלן מספר דוגמאות:

א. כנות: הכנה הינה זן ענבים ממוצא אמריקאי. עיקר השימוש שהתפתח מזנים אלו הוא ביצור השורשים עליהם מרכיבים את זן הענבים (רוכב) על מנת להמנע מפילוקסרה. אם ישנה חשיבות גדולה כל כך לקלונים של זני ענבים, למה אף אחד לא מדבר על קלונים של כנות?

ב. תוויות אחוריות: כל קלון מתחיל מגפן אחת שהיא קצת שונה משכנתה (עקב מוטציה). קוראים לגפן הזו mother vine, גפן אם. אני מת לשים את היד על התווית האחורית הראשונה בעולם, אותה תווית אם, שפלשה לחלק האחורי של הבקבוק בטעות, כסוג של מוטציה, ושממנה יצאו כל הצאצאים האחרים המשמימים כל כך. אני חושב שיש לזה חשיבות לתיעוד ההיסטורי של תעשיית היין.

ג. ביקורות יין: יוגי ברה, שחקן הבייסבול האגדי כבר אמר “it’s déjà vu all over again”. יש קלון פרקר, יש קלון ברודבנד וזהו בגדול. “טעמים של ככה וככה סיומת נעימה 93 “.
אז ביקשתי מחבר שלי, פיזיקאי במקצועו אוהב יין (אבל לא מקצוען יין) לכתוב ביקורת. וזה מה שכתב:  “לא מצאתי ביין את החלקיק האלוהי. הפה בקוונטה אחת מעל האף. הסיומת קצרה, חלפה במהירות האור.”

ד. בלוגרים : משעמם פה. לא בבלוגים על יין כמובן. למזלנו התברכנו בטובי אנשנו. אני מתכוון יותר לבלוגרים אחרים כמו בתחום רופאי השיניים ומחבתות לבישול. שם יש מונוטוניות משהו בכתיבת בלוגים. שם יש רק קלון אחד. קראת אחד קראת את כולם. במיוחד לאחר השקה של משחת שיניים חדשה או משהו דומה.

ה.  ייננים: גם בתחום הזה בשנות ה 90 נפתח השוק לחוץ לארץ. בזכות מהלך זה התפתחו קלונים שונים בארץ ישראל בניהם קלון “הצפוני”, קלון “האלגנטי” וקלון “הישראלי החדש” (יש הסבורים שקלון זה הוא תוצאה של הכלאה בין קלון “הצפוני” וקלון “האלגנטי”, אין לכך סימוכין בבדיקות דנ“א). יש תחזית שבשנים הקרובות קלונים נוספים יגיעו לישראל. מעניין יהיה לראות איזה מוטציות יתפתחו.

לי קרה שזכיתי ליתרה מכך, זכיתי למבצר שבא עד אליי וצורתו בקבוק.

הבעיה היחידה היתה, שביני לבין “מבצר עתלית” ניצבה חומה. חומה שצורתה פקק שעם עקשן, שלמולה  קרה דבר שמעולם לא קרה לי: לא הצלחתי לפתוח את הבקבוק.

כדרכו של עולם זה קורה וממני נדרשה סבלנות משתלמת. וכשסוף-סוף הבקבוק נפתח, נזכרתי היטב במה שחשוב. החשוב הוא מה שיש בתוכו, או למען הדיוק, היה. ובתוכו, שכב אחד היינות המוצלחים שלגמתי.

נראה שמאחורי החומה, נמצאים אנשים שאוהבים יין ועושים יין באהבה. זה מורגש עם ערסול היין הראשון, עם ההרחה הקצרה ועם זו הארוכה יותר.

קברנה-שיראז 2008, של יקב “מבצר עתלית”, מורכב מ-70% קברנה סוביניון, 22% ענבי שיראז ותבלון של 8% ענבי פטיט וורדו. ענבי פטיט וורדו, שנבצרו בבציר ידני סלקטיבי ליין מופלא,

בכרמים הנטועים למרגלות הר מרון.

עצה טובה ממני, במקרה הזה אל תחכו שהמבצר יעשה דרכו אליכם. חפשו דרכים אליו להגיע.

יקב “מבצר עתלית”/ קברנה שיראז 2008, בוקבק ללא סינון וטוב שכך.

קצת מעליב למרות שדי הגיוני.

“הגיע הזמן להפסיק לחקור נושאים קשים להבנה כמו טרואר, מינרליות ביין וכו’”, חשבתי ביני לבין עצמי. חבל על הזמן, אין סיכוי להבין אותם, ועכשיו אני יודע שככל שמנסים המוח כנראה קטן.

ההחלטה הזו החזיקה מעמד יפה, והייתי בטוח שאני על דרך המלך. אבל אז הוא טעם את היין. “Silex”, הוא אמר. “ליין יש מינרליות של Silex”. לא האמנתי למשמע אוזני. הבחור לעולם לא ביקר בחלקה. לא היה לו סיכוי לדעת שהחלקה שממנה מופק היין מפוצצת באבני Silex. לאחר אותו מקרה לא נותרה לי ברירה אלא לחזור ולנסות להבין מינרליות מהי. יצאתי לשטח לדבר עם מומחים. וזה הקולאז’ שמצאתי.

“במבחנים של מאסטר סומלייה צריך לזהות ולנתח בצורה עיוורת שישה יינות שונים. כשמתארים את היין, לא מספיק להגדיר “יש ליין מינרליות”. צריך לאבחן את המינרליות. האם זו מינרליות של צפחה, איזה סוג צפחה, מינרליות של גיר, וכו’… אפשר להרגיש שאדמת היין היא גירית וזה לא משנה אם היין הגיע מבורגון או ווכאו מאוסטריה. טעמי הגיר משתקפים ביין.” (מאסטר סומלייה Joao Pires , סומלייה מסעדת Dinner by Heston Blumenthal).

“האדמה לא מעבירה מינרלים ליין בצורה ישירה, אלא תכונות האדמה משפיעות על היין בצורה עקיפה. כלומר חומציות האדמה, צבע האדמה, כמות התזונה שבה הם אלה שמשפיעים על טעמי היין בניהם ה”מינרליות” שביין.” (Master of Wine Ulf Sjodinׂ)

“הטעמים המינרלים מגיעים מ Thiols. תרכובות סולפידים. מרקפטנים. בכמויות קטנות הארומה היא “מינרלית”. בכמויות גדולות “ביובית”. כלומר הארומתיות המינרלית מגיעה מהתהליכים שביקב ולא קשורה באמת לכרם אלא בצורה מאוד עקיפה.” (יינן מנוסה)

יצאתם מבולבלים, לא נורא. כנראה אתם מאותם אנשים שאוהבים יין והמוח שלהם קטן עם הזמן. אפשר להתנחם בעובדה שהנושא מטריד לא מעט דמויות מפתח בעולם היין שהחליטו לחבור יחדיו ולנסות להבין את תופעת המינרליות, המרכזית כל כך לאהבתנו ליין. פרטים בהמשך…

“שמעתי עליךָ.” לחשתי.
“אין לי את מה שאת מחפשת” אמר והוסיף “לכי”.
“שמעתי עליךָ.” אמרתי שוב ובקול. “הזמנתי שקית בשבוע שעבר עבור ‘טל’. טל זו אני.”

האיש כבן השבעים לפחות חייך, הוציא את המקטרת שהיתה נעוצה בפיו והניח אותה על הדלפק.
הוא קם באיטיות וצעד בחוסר יציבות מוחלט אל עבר וילון רעוע וישן.
מאחוריו הוא נעלם למספר דקות, עד שב עם השלל בידו: שקית גדולה ומלאה בפקקי שעם שנראה כי הבריגו היטב בקבוקי יין שונים, מהארץ ומהעולם!

“אין לךָ מושג כמה היא תשמח!” אמרתי בהתלהבות יתרה והעזתי לשאול “אתה באמת שותה הכל לבדךָ, כפי שמספרים?”
“אני מוכר ברגים אשה. ברגים.” ענה לי.

“אני רוצה שקית נוספת לשבוע הבא.” קבעתי.
“מה תעשי עם כל אלה?” שאל.
“אתן אותם למישהי מיוחדת במינה שמכינה מהם לוחות יפייפיים.
על הלוח יש לתלות הודעות שמחות בלבד. כך זוכרת השמחה לבקר במציאות, אך זה עוזר רק למי שמאמין.”

“תחכה לךְ כאן שקית בעוד שבוע בדיוק” הבטיח וביקש – “תביאי איתך לוח אשה. נתלה אותו כאן.
אולי השמחה צריכה ברגים.”

* מוקדש בחום לחוה, הקוסמת הטובה שלי, שמכינה לוחות מודעות נהדרים מפקקי שעם.

אבל איזה ברירות כבר היו לנו? ישר לכיור או קודם לטעום ואז לכיור. הלכנו על האפשרות השניה. ובכן:
חי? מה חי, חי ובועט! יכול ללמד לא מעט שרדונאים צעירים ב- 10 שנים מה זה חי.
מרשים? כן, בהחלט מרשים.
שואו אוף? ממש לא. עם 13 אחוזי אלכוהול צנועים ועם הקסם המיוחד הזה. שמנוני רזה כזה, מלא וקל. מקרה קלאסי של גם וגם שכל כך עושה לי את זה ביין. בשפה של העיתון קוראים לזה כניראה איזון אבל אני לא לא מצאתי לזה עדיין תיאור טוב. טעים בטרוף יכול להיות אופציה? תנו לי עוד כמה שרדונה יטארנה כאלו ואולי אמצא משהו.

אחרי שחוסל הבקבוק הסכמנו שזה אחד הטובים ששתינו בשנים האחרונות. לא מאמינים? סקפטים? לא נורא, יש יינות שיכולים לרפא את זה.

בכל מקרה, ישבתי היום עם סוחרת יין דגולה ובטוחה בעצמה, באופן שרק אמריקאים יודעים להיות, ומזגתי לה לטעימה מהרוזה שלי. “אף אחד לא יקנה את זה!” “אף גבר לא יעיז להיתפס עם יין כזה ביד!” וגם: “זה יפה מדיי!”. הלו, אישה, מה נסגר איתך?! שאלתי את עצמי. בימינו?! גברים נכנסים להריון, קונים לבד חולצות, מעשנים פרלמנט ארוך. איפה את חיה? אבל בקול רם שאלתי:”אז באיזה צבע הגברת רוצה את הרוזה?”
כי למרות כמה שזה מעצבן, הצבע כנראה בכל זאת משנה. יין שותים עם העיניים או משהו כזה.. אז לקחתי לתשומת לבי להבא להכין רוזה פחות יפה.

וגברים שלא רוצים לשתות ורוד? נו, טוב, בשבילם יש פטיט סירה.

והזדמנות להיזכר בשיר חמוד