[…] וקצת תיבול, חמצמץ יבש בסיום. אלג

חיים יקירי
אני מקווה שאני מדבר גם בשם שאר המגיבים כשאני אומר:
מי לא נותן לאבי לדבר??? נהפוך הוא! אנחנו שמחים מאוד לקרוא אותו ולכן אנחנו מגיבים! זה בדיוק כמו הבחירות - הדרך היחידה היא להגיב ולהצביע. הפאסיביזם הוא פאסה!
הלכתי להצביע

חברה
תנו לאבי הלוי להתבטא
הבחור אוהב עץ וחמאה ביין השרדונה וזה בסדר.
אני מסתפק בעץ של מרסו ובנקיון של שבלי (עץ LESS). את הונילה של האמריקאים אני פשוט לא אוהב ואני חושב שגם זה בסדר.
ולאבי (הלוי)
כל יין חדש , טוב, ומעניין הוא ברכה, אפילו אם הוא בטעם שונה ממה שהורגלנו. מה לעשות הענבים בארץ שונים ממרסו וממונרשה וגם מאורגון.
העיקר שנהנה
לכו להצביע !!

מדוע אני מצטט את עצמי? כי אני אוהב להביא מדברי חכמים… ולראיה, בכתבותי אני מצטט גם אותך, אורי… ואחרי שצחקנו - לגופו של ענין. הרוח הכללית של הפוסט עוסק בהעדפה האישית שלי ולא באמיתות. אף פעם לא אמרתי שצריך לעשות שרדונה כך ולא אחרת אלא מה אני אוהב. אגב, בעבר חשבתי בהכנעה שאני בדעת מיעוט ולאחרונה אני מתחיל לחשוב שלא. לא מעט אנשים שאני פוגש בשבוע האחרון מזדהים עם טעמי ומישהו מיקב מסוים שעושה שרדונה ‘כזה’ סיפר לי שהנושא נדון לא פעם ביקב והוחלט להמשיך בסגנון הזה כי היין נמכר היטב.

שלום אורי,
זה אתה אומר? או ש”חוש שלוק” מדבר מגרונך?

ובכלל -כבר מזמן לא שמענו ממנו… הוא בסדר?
אולי אפשר להפגיש אותו עם ג’ורג’ ברנרד שו, נראה לי שהם יכולים לחפור אחד לשני בראש ועוד להנות מזה.

אבי
אמיתות הן דבר מסוכן, בפרט ביין. כל היתפסות לאמיתות ולהכללות כגון “שרדונה צריך עץ” או “מלולקטית עושה לו רק טוב” רק מעכבת את התפתחותם של יינות מעניינים ומקטינה את הסיכוי למצוא או לגלות דבר חדש. אני איתך לגמרי בעניין עידוד המגוון. בעניין הטעם - למי אכפת אם יש עץ או לא, השאלה אם היין מאוזן ומורכב, או במילים פשוטות אם הוא טעים גם לפה וגם לראש.
ויפה לך שאתה מצטט את עצמך! על זה אמר ג’ורג’ ברנארד שו:
“אני מצטט הרבה את עצמי, זה עוזר לי לתבל את השיחה”
ואבי
“יינות טרואריסטים למהדרין שאין דומה להם בכל עולם היין, וכל ניסיון לחקות אותם לא יהיה דומה לדבר האמיתי”
לדאבוני, כך נולדים יינות עולם חדש רבים - תוך נסיון לחקות יינות אחרים.
מה שמזכיר לי ציטוט נוסף של ג’ורג’ ברנארד שו (אם אני לא טועה)
דברים יפים נוצרים תוך נסיון לייצר דבר שימושי
דברים מכוערים נוצרים תוך נסיון לייצר דבר יפה.

ליאור - שבלי טוב הוא ללא עץ. או ברמות הפרימיר קרו או גרנד קרו, מעט עץ “שנעלם” לתוך היין אחרי 4-5 שנים.
השמות שכתבתי הם כפרים, לא יצרנים ובכולם השרדונה מותסס ומתישן בעץ, רק ששם הפרי מסוגל להתמודד עם העץ. שלא כמו בקליפורניה שם עושים בדיוק אותו דבר, בדיוק אותו תהליך(!) רק לפעמים עם חביות אמריקאיות ותמיד עם פרי סופר בשל ולא רק על גבול הבשל כמו בבורגונדי. בעצם שרדונה קליפורני הוא סגנון שנולד מחיקוי הסגנון של בורגונדי, להוציא את שבלי שהם יינות “טהורים” יחסית, במיוחד ברמות הנמוכות.
ממליץ לכולם לקרוא את גיליון מאי 2008 של WS. עשרים עמודים רק על שרדונה על כל מאפייניו וסגנונותיו בעולם.

דברים על דיוקם -
לא אמרתי שהשרדונה המקורי מפוצץ בעץ.
כן אמרתי שבייצור השרדונה המסורתי נעשה שימוש בעץ.

לפי הסדר:

אור, מלבד היצרנים המוכרים האלה - מה הממוצע? האם שבלי טוב שאינו אחד מאלה שהזכרת גם עתיר עץ כמוהם? או שמא הדוגמאות שנתת הם הסמן הימני הקיצוני של העץ בבורגונדי - אפילו שמדובר ביינות מאוד מוערכים.

אבי (בן עמי) - אני דווקא רוצה להכניס את שבלי לדיון מסיבה פשוטה: אבי (הלוי) משתמש בנימוק שהשרדונה ה”מסורתי” וה”מקורי” מפוצץ בעץ. אני טוען שהשרדונה המקורי זה שבלי, שם לרוב לא מעמיסים בעץ - אלא נותנים ביטוי גם לטרואר וגם לפרי, ויוצרים יינות מאוזנים.
לטענתי - מה שאבי קורא לו “מסורתי” זה החיקוי הקליפורני עתיר החבית, שדורסת את הפרי על חשבון הטעמים האחרים ולכן הוא רחוק מה”מסורתי” לפחות כמו פלטר.

לגבי זה ששרדונה מרוויח מיישון בעץ ומתסיסה מלולקטית - אני מסכים, השאלה בעיני היא איזון בין הטעמים המושגים מהנ“ל לבין הטעמים שמקורם בפרי ובטרואר.

הי ליאור,
אני מציע להוציא את יינות שבלי מהדיון. אלה יינות טרואריסטים למהדרין שאין דומה להם בכל עולם היין, וכל ניסיון לחקות אותם לא יהיה דומה לדבר האמיתי. דווקא שם יש לי העדפה ברורה ליינות ללא עץ, אז המינרליות בשיאה, היינות “טהורים” יותר, ומספרים טוב יותר את הסיפור.