על סתיו חורף ויין
אני מאוד אוהב את העונה העוברת עלינו בימים אלה ולו רק מסיבה אחת: הטמפרטורה של היין בכוס. יש אמירה שבארץ טועמים את היינות הלבנים קרים מדי ואת היינות האדומים חמים מדי. אז עם יין קר מדי, בין אם לבן ובין אם אדום, אני יודע להסתדר: חובקים את הכוס בשתי הידיים ומחממים. זה אפילו מעניין לטעום לפני, תוך כדי ואחרי ולראות כיצד היין משתנה. אבל התופעה ההפוכה משגעת אותי. אני זוכר איך לפני כמה שנים טובות בתקופת אפריל-מאי הייתי במסעדה מסוימת באזור חם וכטוב ליבי ביין שעוד לא שתיתי הזמנתי ירדן קברנה סוביניון 97 שמצאתי בתפריט. שאלתי את המלצר האם היין מוחזק במקרר יינות .”יש לנו מרתף חצוב בהר”, הסביר לי המלצר. “תביא נראה”, אמרתי לו. הבחור הביא את היין, אני נוגע בבקבוק ואני מרגיש את טמפרטורת ‘החדר’… משהו כמו 25 מעלות. “תביא בבקשה שמפניירה” אני אומר. “יין אדום מקררים?” שאל נזף בי הבחור. “תביא, יהיה בסדר”, אני אומר לו. 20 הדקות שחלפו תוך כדי שאכלנו את המנה הראשונה עם יין לבן עשו את שלהם והיין צונן לרמה ראויה לשתיה. היין, אגב, היה מצוין - לא הספיקו לקלקל אותו. אז זהו, שבימים אלו של נובמבר-דצמבר היין מגיע לשולחן בטמפרטורת ‘חדר’ אמיתית. כיף.

רגעי הסיפוק של כתב יין
‘קשים’ חייו של כתב יין. רצים מאירוע לאירוע, טועמים יינות ואוכלים גורמה, ממש סבל. אלא שפה ושם יש רגעים של סיפוק. אחד הדברים שאני אוהב זה לטעום יין אלמוני, להתלהב, לכתוב על כך ולשמוע אחר כך שהיין הגיע לאיזו שהיא מדלייה נחשקת או שמבקרי יין מנוסים וחשובים ממני כתבו עליו דברים טובים, מה שנקרא “כיוונתי לדעת גדולים”. האמת שזה הרבה יותר פשוט ממה שזה נשמע מהסבה הפשוטה שהחיך לא משקר. אתה שם את היין בפה ואתה כמו תינוק שטועם דייסה, טעים - רוצה עוד, לא טעים - מעווה את הפרצוף ומחפש משהו אחר. יתרונו של איש יין מנוסה שהוא יודע לנתח את הטעים/לא טעים הזה ולהסביר מה עושה לו טוב, או לא טוב. את זה תינוק לא יודע לעשות, בוודאי לא ‘תינוק יין’. כל ההקדמה הקשקשנית הזו שלי נועדה לספר שאני נהנה היום לקרוא מה כותבים על יקב סומק. ביקרתי ביקבון הזה בזיכרון יעקב ביוני 2005 במסגרת סיור שארגן אנדרי סואידן ביקבי הצפון ‘הקרוב’. אנדריי הוליך אותנו בין רחובות ובתים עד שנכנסנו אל חצר אחורית של אחד הבתים. שם, בין לול תרנגולי חופש לבין מחסן כלים חקלאיים, תחת סככה מוצלת, טעמנו יינות מהחבית, בין היתר את הקריניאן 2004 . אהבתי אז מאוד את היינות בכלל ואת הקריניאן בפרט. היום אני שומע דברים טובים הן על היקב והן על היין המסוים הזה וכאמור, נהנה.

יאיר היידו על היין כמעשה אמנות
לפני כחודשיים צדו עיני הודעה של בר היין ‘פינה בראש’ מראש פינה על מיפגש עם יאיר היידו שבו תידון השאלה האם יין הוא מוצר תעשייתי או יצירת אמנות. השתתפתי באירוע וכתבה מלאה המסכמת את הרצאתו של היידו תהיה באתר שלישראל פרקר בקרוב. מי שמכיר את יאיר היידו יודע שתחומי העניין שלו הם כמעט בלתי מוגבלים. האיש מתמצא בכל נושא ולא רק מה שקשור ליין. בסוף הקיץ האחרון התארחתי בערב שאנסונים צרפתיים של ז’ק ברל וג’ורג’ ברנסאנס - ערב שבו הציגו, ניגנו ושוחחו  יאיר ואביו פרופ’ אנדרה היידו, חתן פרס ישראל למוסיקה, על שירי שני הזמרים. נחזור ליין - במיפגש בראש פינה ציטט היידו את הפילוסוף עמנואל קאנט שאמר שהאמנות אין לה תכלית אלא היא תכלית שלעצמה. “האמנות אינה פונקציונאלית”, הסביר היידו והוסיף: “ברגע שאנו שותים כדי להרוות את צימאוננו אנו שותים משקה פונקציונאלי, משקה שנועד להרוות צמא. כאשר אנו לוגמים יין אנו עושים זאת כדי לצרוך את האמנות, את האסטטיקה שיש במשקה הזה”. כמה נכון, כמה יפה.

תערוכת סומלייה 2008
בלוג זה מתארח, כידוע, באתר שארגן את התערוכה הנ“ל אבל לא זו הסבה שאני רוצה להחמיא לסטודיו בן עמי על התערוכה המתוקתקת והמרשימה. הרמה המקצועית מבחינת הארגון והמראה החזותי של התערוכה נמצאים בשיפור מתמיד ובפעם האחרונה זה היה נראה שליותר טוב מזה כבר אי אפשר לצפות. כמי שכותב באתר השער ליינות ישראל, שברתי רבות את הראש בלחשוב איך מכסים תערוכה כזו וכפי שידוע, למי שידוע, בחרתי הפעם לטעום יינות העונים להגדרה תמורה למחיר ושמחירם אינו עולה על 100 ש’. יומיים הסתובבתי בתערוכה, שוחחתי עם המציגים וטעמתי יינות ואת הסקירה אפשר למצוא, כאמור, באתר של ישראל פרקר (חלק א’, חלק ב’). כתוצאה מההתנסות הזו עלו בי מחשבות נוגות באשר למחירי היינות המקומיים המאמירים והולכים. מפתיע היה לראות כמה יינות טובים לא יכולתי יכול לכלול בסקירה זו עקב מחירם הגבוה.

ניו זילנד בחוף ראשון לציון
טוב שיש חברים כמו אורי גלבוע. הבחור ביקר בניו זילנד, קנה יינות, הביא אותם ארצה וערך לנו טעימה במסעדת ‘פיש’ בחוף ראשון לציון. היו שם סוביניונים ולבנים אחרים של יקבים כמו פגאסוס ביי, קלאודי ביי ואחרים. היו שם כמה פינו נוארים, היו גם יינות מארצות אחרות והיו גם כמה עיזים. האוכל של ‘פיש’, כמו תמיד היה מצוין. מסקנותיי מהטעימה: (1) הסוביניון בלאן של ניו זילנד הוא כנראה עדיין הסוביניון הטוב בעולם. (2) מחיר הסוביניון בלאן של קלאודי ביי בארץ מתחיל לעצבן (300 ש’ כאן לעומת 80 ש’ בסופרמרקט בניו זילנד, כעדות אורי גלבוע). (3) לצרפתים אין מה לדאוג מתחרות בשטח הפינו נואר. (4) מעניין היה לשמוע את הייננים הישראליים שהשתתפו בטעימה מנתחים יינות מחו”ל.

שיהיה לנו חורף גשום וקר, אנחנו כבר נתחמם בבית עם כוס יין בטמפרטורת החדר…

הפוסט הזה חובר על ידי Avi Halevi ופורסם ביום Saturday, December 6th, 2008 בשעה 12:13 תחת הקטגוריות אבי הלוי. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב פוסט כתגובה בבלוג שלך ולשלוח טראקבאק.