סיפור של חורף
קריר ונעים
גשם כמעט ולא ירד החורף אבל מבחינת הטמפרטורות דווקא אין לי טענות. היה חורף קריר ואהבתי את זה לא רק בגלל הטמפרטורה של היין בכוס (ראה פוסט “יין בטמפרטורת החדר” כאן בבלוג) אלא כי אפשר קצת יותר להתלבש, ממש כמו באירופה. ירידה במשקל עושה חשק ללבוש בגדים קצת יותר אלגנטיים וזה דווקא נחמד לשים עליך איזה ז’קט ולפעמים אפילו עניבה. באופן מפתיע מסתבר שעבור הכרמים החורף לא היה מספיק קר. משיחות עם ייננים שמעתי שהגפנים לא ספגו מספיק מנות קור וחלה התעוררות מוקדמת, בחלק מהמקרים עוד לפני שהסתיימה הזמירה. המשמעות בשלב מאוחר יותר היא הבשלה לא אחידה וכל הבעיות הקשורות בכך. עוד לא ברור מה צופן לנו הקיץ אבל בציר 2009 כנראה לא יהיה מי יודע מה. כמה טוב להיות צרכן יין ולא כורם או יינן. הדאגה והמתח… לא הייתי עומד בזה.
לא על הלחם לבדו
שנים ששמעתי את השם ארז קומרובסקי ובכל פעם הייתי עובר הלאה כאומר לעצמי “ביג דיל, אז הבן אדם עושה לחמים טובים, כולו לחם…” דעתי החלה להשתנות אחרי סופשבוע במלון הסקוטי שם בישל ארז קומרובסקי ארוחה משותפת עם שפית המלון, ענת אוטולנגי, ועם שרי אנסקי. האוכל היה משגע, פשוט מדהים. אחר כך באה ארוחת קדירות מטמטמת ב- ‘המכשפה והחלפן’ שם בישלו במשותף ארז קומרובסקי ושף המסעדה ואדים שייביץ ארוחה שליווה את השקת הסינגלים של יקבי רמה”ג - אורטל וסירה. על רקע זה לא חשבתי פעמיים כאשר הגיעה הצעה ממועדון יקבי רמת הגולן, בתחילת חורף זה, להשתתפות בסדנת בשרים ויינות בביתו של קומרובסקי במצפה מתת שבצפון. טוב, סדנה של ממש זה לא היה כי יותר צפינו בקומרובסקי מאשר עשינו משהו בעצמנו אבל היה כיף. סיירנו בגן הירק האורגני שבחצר, נגסנו פוקאצ’ות חמות שטבלנו בטחינה גולמית מהגליל וקומרובסקי הכין מול עינינו קרפצ’יו בשלושה סוגי תיבול. אחר כך הייתה חאפלה שכללה פטה כפרי גס, לבבות עוף שתובלו בפלפל שחור וגרעיני כמון ומחית שעועית שחורה ומאכלי קדירה שונים כמו לפת ממולאת בבשר טלה קצוץ ובורגול, כרוב ממולא ושעועית שחורה ובשר גדי מבושל עם קישואים. כל החאפלה הזו לוותה במיטב יינות יקבי רמת הגולן. מזל שהיקב דאג לנו להסעה.
טכס אשכול הזהב
אני מאוד אוהב את האירוע השנתי הזה. ראשית חשוב מאוד לדעתי לדרבן אנשים למצוינות על ידי קיום תחרויות וחלוקת ציונים או פרסים או מדליות - או איך שתקראו לזה. התחרויות האלו, עם כל הביקורת עליהן, מקדמות את הענף ומושכות את האיכות כלפי מעלה, בבחינת “קנאת סופרים תרבה חכמה”. שנית, אני אוהב את המפגש עם החברים בקהיליית היין המקומית. יש משהו משותף בין אוהבי היין ואני חושב שלא אטעה אם אגיד שהמכנה המשותף הוא שמדובר באנשים נחמדים ושמחים. אהבת היין מחייבת שתהיה בן אדם טוב ושמח אחרת אתה לא משתלב. ראיתם פעם מישהו לוגם יין בפנים עצובות? נכון שפה ושם יש גם בעיות, קשיים ואולי גם סכסוכים ואינטריגות, בעיקר כאשר מעורבים בזה עניינים כספיים אבל בסופו של דבר כשהיין בכוס - החיוך על הפנים.
רוני ג’יימס ז”ל
כשאני חושב על כל העוסקים ביין שאנו מכירים כיום, כולם אנשים טובים ושייבדלו לחיים ארוכים, אני לא רואה עוד מישהו שהסתלקותו עשויה לעורר עוצמה כזו של רגשות וגעגועים כמו במקרה של רוני ג’יימס. במלאות שנה לפטירתו נערך ביקב שבקיבוץ צרעה ערב לזכרו ובזה אחר ניגשו אנשים למיקרופון וסיפרו על רוני ג’יימס. הדמות המשתקפת מכל הסיפורים האלו היא דמותו של רוני, התמים, המתלהב, שעשיית היין והזיקה לאדמה מילאה את כל ישותו. לצורך הפוסט הזה עברתי על הקטעים המוקלטים שיש לי מפגישות עם רוני ומצאתי קטע אותנטי שבו הוא מציג את גבעת החלוקים ומדבר על הנושא החביב עליו, הטרואר. וכך בדיוק אמר רוני ג’יימס: “מי שרוצה לחוש את התפישה, את האווירה ואת הנוף של יינות יקב צרעה צריך לבוא אל גבעת החלוקים… החלקה הזו נוסכת את כל התכנים מאחורי המילה ‘טרואר’…הטרואר הוא הבית שבו גדל הכרם ובו יש לכרם את כל האביזרים הדרושים לו”. כל התורה על רגל אחת. יהי זכרו של רוני ברוך.
משתלם לעשות יין כשר
משפט ששמעתי מאחד ממנהלי היקבים שהלכו לכשרות. לאט לאט, וכמעט מבלי שנרגיש הרבה מאוד יקבים נעשים כשרים. הכשרות מגיעה גם ליקבים שלא העלינו על דעתנו שילכו לכיוון הזה: יקב צרעה, יקב אלכסנדר, יקב כרמי יוסף (ברבדו) ועוד. להבנתי, היקבים עושים זאת לא למען יושבי הארץ כי אם עבור יהודי העולם כדי להגביר את סיכויי המכירה בחו”ל ולייצא יותר. וכך, במקביל להצהרות החוזרות ונישנות שיין ישראלי איכותי הוא לאו דווקא יין כשר - הולך ונעשה ההיצע הישראלי בחול יותר ויותר כשר. מסתבר שזה כנראה משתלם שאם לא כן זה לא היה קורה. מי שסובל מכך, מקצועית, הם הייננים החילוניים ביקבים שעברו לכשרות. כל כמה שהם יגידו שאין להם בעיה עם זה אין תחליף לקשר הבלתי אמצעי בין היינן לבין היין. אם היינן אינו יכול להסתובב בעצמו בין החביות עם ה’גנב’, להוציא יין ולטעום אותו בו במקום, ל’לטף’ את החבית ולעבור לחבית הבאה - זה לא זה - ושלא יספרו סיפורים. אני כמה ליום שיקום רב אמיץ ויגיד שמספיק עם זה ושיין שנעשה על ידי יהודי הוא יין כשר. נקודה.
היין טעים יותר בליל ירח מלא
כולנו מכירים את התופעה. אתה טועם יין בטעימה ונהנה ממנו או לא נהנה. אותו יין, אחר כך בבית או בטעימה אחרת - משהו אחר. מסיבה זו אני לא מזלזל במאמר שפורסם בעיתון הבריטי ‘גארדיאן’ לפיו כדאי לטעום יינות רק בימים מסוימים הנקבעים על פי לוח שנה ביו דינאמי לפיו יש ימים טובים יותר ויש ימים טובים פחות לטעימת יינות, וזאת לפי מערך הכוכבים והירח בכל יום ויום. ייתכן שזה לא מדע מדויק אבל אם מישהו ימצא את הנוסחה יש לו סטארט אפ ביד שיכול להכניס מיליונים. מצידי זה יכול להישאר כמו היום, כלומר באופן אקראי, כי זה מה שעושה את זה יותר מעניין ויותר מאתגר. בפגישות של אוהבי יין אתה יכול לשמוע חילופי חוויות על יין זה או אחר שנלגם בהזדמנות כזו או אחרת והשונות הזו היא החוויה האמיתית.
יין ללגימה על המרפסת בקיץ
אני לא יודע מה הרלוונטיות של הביטוי הזה בימים אלו אבל אני מכיר אותו בהקשר אחר מילדותי. לפני שנים רבות, עוד לפני שהתחילו לסגור מרפסות, היינו יושבים בערבי הקיץ החמים כל המשפחה על המרפסת ופותחים אבטיח קר. כך או כך, האמירה הזו מבטאת היטב את הצורך שלנו ליין קר וטעים בקיץ - להפיג את החום אך גם ליהנות מיין טוב. למטרה זו אין טוב מיין ‘רוזה’. מזה כבר כמה שנים שייננים מנסים כוחם בהכנת רוזה שימחק את התדמית השלילית שדבקה ביינות מסוג זה בעבר. לרוזה יש קודם כל צבע שמושך את העין ונעים לראות את הורוד הורוד הזה בכוס ולהתענג על מראהו. אם נוסיף לזה מתיקות קלה, לא מוגזמת, וקרירות נאותה 6-7 מעלות - יש לנו את המשקה האולטימטיבי לקיץ הישראלי: גם יפה וגם טעים. הראשונים להוציא רוזה 2008 לקיץ הקרוב הם: שאטו גולן, רקנאטי ותבור - כל אחד והסגנון שלו והם נמצאים במקומות שונים על פני הסקאלה שבין ורוד לאדמדם ובין יבש למתקתק. אישית אני אוהב את הרוזה של רקנאטי שהוא זה שנותן את מה שכולנו אוהבים לומר על רוזה: יופי של יין לשתייה על המרפסת בערב קיץ ישראלי.