נסיעות לדוד מאמריקה
בארגון שבו אני עובד עושים הכל שלא תיהנה מנסיעה לחו”ל בתפקיד, מחשש שאם תיהנה מדי, תרצה לנסוע שוב ושוב… בוחנים בשבע עיניים את המסלול, מורידים ימים ודורשים שתצא בתחילת שבוע ותחזור לקראת סופו, שלא תבלה, חלילה, סופ”ש בחו”ל. מין גישה מיושנת כזו שנשארה למנהלים שלנו מהתקופה שאנשים חיפשו נסיעות לחו”ל בתפקיד כדי לבקר את הדוד מאמריקה… על מחלקת עסקים בכלל אין מה לדבר. לאף אחד לא מפריע שתטוס שש עשרה שעות ותגיע מקופל, מכווץ וטרוט עיניים. אבל למרות הכל לנסוע לחו”ל זה לא משהו רע ומפעם לפעם אני מוכן ‘לסבול’ ולצאת לנסיעה כזו. מה שטוב בנסיעות קצרות זה שמנצלים היטב כל רגע ורגע, וכך, משהזדמנה לי לאחרונה נסיעה בת חמישה ימים החלטתי להפוך אותה למיני מסע תענוגות.

לטוס במחלקת עסקים
רצה הגורל, וכשהגעתי לדלפק של חברת התעופה דלתא ועשיתי check in, נתנו לי כרטיס עליה למטוס ללא מקום ישיבה ואמרו לי שב- gate אקבל כרטיס אחר. לא התייחסתי יותר מדי לעניין ולאחר סיבוב קצר בדיוטי פרי כשהגעתי ל- gate וקיבלתי כרטיס עליה למטוס התחלתי לחוש שמשהו טוב קרה לי: בכרטיס היה רשום שורה 6. מסתבר שמחלקת הנוסעים הייתה מלאה וכך זכיתי אני, יחד עם עוד כמה מאושרים, לפינוק הפנטסטי הזה שנקרא מחלקת עסקים. בשורות הבאות אתמקד בכל מה שקרה בטיסה בנושא יין ואוכל אבל קודם לכן אני חייב להזכיר את תנאי הישיבה, זה פשוט עולם אחר. המרחב שבין המושבים לא יאומן והמושבים - כורסאות של ממש עם כמה מנועים לכוונון של כל חלק בגוף עד מצב של שכיבה כמו במיטה.

התרצה שמפניה, אדוני?
הטייס מחמם מנועים והפינוקים מתחילים. דיילת אמריקאית מבוגרת, שהייתה פעם כנראה מאוד יפה, ניגשה אלי עם מגש קטן ועליו כוס שמפניה ארוכה וקערית פיצוחים שחוממו קלות (אגוזים מסוגים שונים, לא חטיפים קטנים ומעצבנים כמו לעמך שם במחלקת תיירים…). הדיילת פרשה מפית קטנה על המשטח שלצידי והניחה את הכוס והקערית עם חיוך שאני לא מבין מאיפה הביאה אותו (מדהים איך הן מצליחות לחייך למרות שהן כנראה לא סובלות אותנו הנוסעים). ה’שמפניה’, אגב, התבררה מאוחר יותר כברוט קליפורני לא רע בכלל, בוודאי לא נופל מהברוטים המוכרים לנו בארץ. וכך, עם חיוך רחב על פני, התרווחתי בכורסא וחשבתי לעצמי: “אמריקה”.

יין עם כל מנה
המטוס הגיע לגובה והחל משייט בזמזום חדגוני. עשרים דקות חלפו והדיילת שלי חזרה עם מפה לבנה, שלפה מאיזה שהוא חריץ סודי במושב את המשטח המתקפל ופרשה עליו את המפה תוך שהיא מגישה לי תפריט שדף אחד שבו פירט את המנות ואילו הדף השני את היינות. אתם יכולים לתאר לעצמכם את שמחתו של חובב יין במצב הזה - רק עם ההתלבטות איזה יין לבחור אפשר להרוג חצי שעה מהטיסה… אלא שהבחירה הייתה קלה: למנה הראשונה, סלט שרימפס (!), בחרתי בסוביניון בלאן ניו זילנדי, למנה העיקרית - נתח פילה בקר - שיראז אוסטרלי, ולקינוח, לא תאמינו, פלטת גבינות וקרקרים עם פורט ‘ביקבוק מאוחר’ של  ‘גרהאמס’. פלא שביליתי אחר כך את מרבית הטיסה בשינה?   

היין הראשון על אדמת הדוד סם
הלילה הראשון שלי בארה”ב היה בעיר Salt Lake City, בירת מדינת יוטה. לעת ערב התחילו פעמוני היין לצלצל במוחי ותפסתי לי ‘קורבן’ בחורה אמריקאית מהמשרד שלנו בניו יורק שהגיעה כדי להצטרף אלי לפגישות של יום המחרת. הצעתי לה שנסעד ביחד וכדי לזרז את קבלת ההחלטה אמרתי לה: “היין עלי”. מסתבר שהליידי אוהבת יין ואף מגלה התמצאות קלה בנושא (אוהבת אותם ‘Full Body’). התיישבנו במסעדת המלון, הגברת הזמינה סטייק פילה ואני סטייק ניו יורק - נתח מאזור המותן, מה שקרוי בארץ סינטה או סירלוין. אחרי כל הדאווין שלי בקשר ליין הזמנתי את היין היקר ביותר שמצאתי בתפריט - קברנה סוביניון 2005 מיקב בשם Kendall Jackson שמחירו בתפריט 50 ד’. היין היה בסדר גמור, כהה ועוצמתי עם טאנינים טובים והתאים מאוד לסטייק. הסגנון דומה לירדן של רמת הגולן. יופי של סטייק, יופי של יין.

אמריקה זה גם בירה
בסוף יום הפגישות הראשון ב-  SLCדילגתי בטיסה לאזור לוס אנג’לס, למקום שהוא ספק עיר ספק שכונה בשם Woodland Hills, גן עדן עלי אדמות. האזור שורץ חברות מסחריות ושפע של מסעדות ומקומות בילוי. את הערב הראשון בחרתי לבלות בסניף המקומי של רשת הפאבים-מבשלות הקרויה BJ’s. יש להם בירות מאוד מיוחדות שנמכרות רק בפאבים שלהם. אני בחרתי בבירה בשם ‘The Nutty Brunette’ - זוהי בירת אייל נהדרת בצבע חום עכור עם ריחות וטעמים שמזכירים משהו בין ברבר ללף בראון, אולי קצת יותר מרירה. כל לגימה תענוג. את שלושת הכוסות ששתיתי ליוויתי בפיצה אישית מלאה בכל טוב בעלת בסיס עבה ופריך כמו שהיה פעם בתל אביב ב’שיקגו פיצה פאי פקטורי’. מה היה על הפיצה לא אספר כי אני מדחיק את זה, כאילו לא היה…

דג הליבוט ושרדונה של אמצע הדרך
זה לא סוד שכשאתה מגיע לחו”ל כלקוח מזמינים אותך ל- Dinner. לפעמים נדמה לי שהמארחים רוצים את האירוח הזה יותר מן המתארחים. כך או כך, יש לי ‘פטנט’ איך ליהנות בארוחות כאלו מבלי להרגיש לא נעים: אני מזמין איזה יין שבא לי ומשלם עליו בעצמי. כל מי שמארח אותי יודע שאני ‘משוגע’ יין ואומרים לי תבחר אתה”. אני מעיין בתפריט היין, מראיין את הנוכחים מה בא להם, מבקש סליחה מהיושבים בשולחן, ניגש לבר של המסעדה, תופס את מנהל המשמרת, מוסר את שם היין, משלם וחוזר לשולחן. תאכלעס, בערב השני שלי ב-  Woodland Hills הוזמנתי למסעדת דגים ופירות ים מעולה בשם Fins Creekside -. היינו חמישה איש והלך הרוחות היה בעד שרדונה. התייעצתי עם המלצרית והסברתי לה מה אני אוהב. “אם כך”, אמרה, “אתה תאהב את השרדונה רזרב 2006 של Cakebread ” אמרה המלצרית והצביעה על יין שמחירו בתפריט היה 46 ד’. מנת הדגל של המסעדה היא דג הליבוט עם רוטב משגע על בסיס אננס והשרדונה התאים לה בול. בדיעבד התברר לי שיקב  Cakebread Cellars נחשב לאחד הטובים באזור נאפה ואלי. והשרדונה? מסתבר שהקולות נגד השרדונה של פעם הגיעו גם לנאפה והשרדונה היה צהוב, חמאתי ואלוני כמו שאני אוהב, אם כי במידה חלקית. למרות זאת אהבתי מאוד את היין, כנראה שהתחלתי להתרגל.

סושי ויין לבן מקרטון
הביקור הראשון שלי ב- Woodland Hills היה בשנת 1991. זה היה גם הביקור הראשון שלי בארה”ב ואז התוודעתי לראשונה לסושי. אני זוכר שהתיישבתי ליד הבר של מסעדה בשם  ‘Something is Fishi’ והבחור היפני עם הבנדנה על המצח הציע לי להזמין סושי One by One. כשחזרתי אז ארצה הייתי אורח קבוע בטאקאמרו המיתולוגית של אַלי גרוסמן. מאז, בכל ביקור שלי בארה”ב אני מתיישב בסושיה מקומית על הבר ומשחזר את החוויה ההיא. הפעם בדקתי באינטרנט ומצאתי המלצות על מקום קטן בשם Akari. כמו אז, ישבתי ליד הבר ואכלתי אותם אחד אחד עד שהתפוצצתי. מבלי לפגוע בסושיות הישראליות, יש משהו בחומרי הגלם שעושה את ההבדל - סרטן זה סרטן ודג ים זה דג ים וכן, גם האורז שונה. את הסושי ליוויתי ביין לבן שאני לא יודע מהו ובעצם זה לא משנה, הבחור עם הבנדנה אמר לי שהוא מגיע בקרטונים…

אמריקה ארץ הסטייקים והיין
תוך כדי שהותי שם קיבלתי אימייל עם המלצה חמה על מסעדת סטייקים בשם Fleming’s. יש כמה כאלו בארה”ב ואחת מהן ב- Woodland Hills. צלצלתי לידיד אמריקאי המתגורר באזור והצעתי לו לחבור אלי לערב של סטייק ויין. נוסחת “היין עלי…” פעלה כבמטה קסם גם הפעם ובדרך למסעדה עברתי בחנות יין והתברר לי שיש להם הסדר לפיו אם מביאים למסעדה הזו יין עם תווית של החנות לא משלמים דמי חליצה (אחלה רעיון, לא?). מבדיקה מוקדמת מצאתי שבציר 2004 היה טוב במיוחד לקברנה סוביניון בנאפה ומיקדתי את חיפושי בכיוון. בהמלצת המוכר בחנות נפלה הבחירה על יין שהיה במבצע, קברנה סוביניון 2004 מיקב בשם Brookdale שמחירו 36 ד’. כמובטח, במסעדה הבחינה המלצרית בתווית של החנות ואמרה: “Good ! No corkage fee!”. לא שזה היה משנה אבל נעים להתקבל בברכה במסעדה עם יין שהבאת מבחוץ. את המנה הראשונה, ‘עוגת סרטנים’, ליווינו בפינו נואר מאורגון שהביא עמו הידיד ויחד עם המנה העיקרית - סטייק משגע, נתח סינטה צלויה יפה מסביב עם לב וורוד - לגמנו את הקברנה שהבאתי, יין חבל על הזמן, שחור, בשל, עמוק, טאנינים במידה וטעים טעים.

סוף המסע
את הדרך חזרה כבר עשיתי במחלקת תיירים. טוב, לא כל יום פורים. היה קצר היה טוב. ועוד משהו, קניתי משהו מדליק שאני ממליץ עליו בכל פה. יש אוזניות שנקראות “מבטלות רעש, יעני ”Noise Cancellation Earphones, התאמינו? אני לא יודע איך זה עובד, אבל אלו אוזניות גדולות שמכסות היטב את האוזניים ועצם זה שאתה שם אותם כבר מקטין באופן ניכר את הרעש של המטוס. חוץ מזה, יש שם סוללה וכפתור On/Off קטן שכאשר מפעילים אותו מקבלים השתקה נוספת. המנגנון מזהה כנראה את התדר של רעש המטוס ומפעיל תדר נגדי. יש כל מיני סוגים מחמישים דולר עד שלוש מאות אבל מה זה כדאי, חבל על הזמן.

הפוסט הזה חובר על ידי Avi Halevi ופורסם ביום Saturday, September 5th, 2009 בשעה 0:08 תחת הקטגוריות אבי הלוי. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב פוסט כתגובה בבלוג שלך ולשלוח טראקבאק.