יש לנו יין חדש ביקב.
הסיפור התחיל לפני שלוש או ארבע שנים כשהחלטתי לטעת טוריגה נסיונאל - אחד הזנים האדומים הכי חשובים של פורטוגל. נראה לי מסקרן גם כי אזור הדואורו בפורטוגל הוא אזור מאוד חם וגם כי היין הטעים הראשון שזכור לי ששתיתי אי פעם היה Smith Woodhouse Porto 1977.
עברנו את שבעת מדורי גהינום ובסיוע משרד החקלאות, ייבאנו את הזן מהאוסף שבאוניברסיטת דיוויס. נטענו דונם אחד של טוריגה ב 2006 וב 2008 כבר בצרנו את 500 הקילו הראשונים.
באותה תקופה גם נסעתי לביקור בעמק הדואורו בפורטוגל (שם עושים יינות קינוח מחוזקים כמו גם יינות יבשים מהזן) כדי ללמוד את הזן ודרכי הגידול שלו. מה שגיליתי שם ובספרד תרם רבות ללידתו של היין החדש הנוסף שלנו אבל על כך בפוסט אחר.

הבציר הראשון של הטוריגה היה כמו שציינתי ב 2008. התמונות המלוות את ההסבר על התהליך צולמו בבציר 2009.

את הענבים אנחנו דורכים בתוך דולב. כן - יחפים. לא - בלי לשטוף רגליים. בינתיים היחידים שממש הזדעזעו מהרעיון הם התאילנדים שעובדים בכרם (הם עדיין ממשיכים לסרב בתוקף לשתות מהטוריגה). תוך כדי הדריכה, בשביל להשכיח את הגירוד שהסוכר והחומצה מייצרים ואת עקיצות הצרעות, אנחנו שותים את הטוריגה של השנה הקודמת.

היין מתחיל לתסוס באפן ספונטני כעבור יום יומיים ולפעמים אני מוציא את הדולב המכוסה לשמש כדי שיתחמם יותר. התסיסה מהר מאוד נהיית חמה ודרמטית והיין נהיה שחור משחור. אני מודד את הצפיפות והטמפרטורה כל שעה שעתיים בכדי להחליט מתי בדיוק להתחיל את הסחיטה.

מועד הסחיטה הוא מאוד קריטי כיוון שזהו גם מועד הוספת הברנדי והוא קובע כמה מתוק יהיה היין הסופי. את הסחיטה אנו מבצעים ב”חביתוש” - השם שנועם העניק למסחט הסל הישן שלנו. מחביתוש עובר היין למכל ומייד מתערבב עם ברנדי 79% אותו ייבאנו מקוניאק (Cognac Ferrand).

אחרי החיזוק אני מעביר את היין לחבית 400 ליטר משומשת ליישון של כשנה כשהכוונה היא לשמור על האופי הצעיר והמרוכז של היין.

זהו. מוזר לי לכתוב פל”פ (פוסט ללא פואנטה) אבל הפואנטה היחידה כאן היא היין ואין איך להעביר אותה במילים.
הטוריגה 2008 יצא לשוק בעוד כשנה.

הפוסט הזה חובר על ידי Uri ופורסם ביום Saturday, January 30th, 2010 בשעה 2:27 תחת הקטגוריות אורי חץ. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב פוסט כתגובה בבלוג שלך ולשלוח טראקבאק.