היין צריך זמן, וגם אני. אנחנו (היין ואני) שונים הרי כל כך בין הלגימה הראשונה לעשירית, בין סיבוב המזיגה הראשון לשני. מול מסך הטלוויזיה בעת שידור המשחק של ברצלונה או שעה וחצי מאוחר יותר מול מסך המחשב בזמן כתיבת הפוסט הזה. אנחנו שונים בתשע בערב כשהבית עוד רועש ורוגש ובחצות כשמשתלטת עליו (ועלי) אווירת שלוה ורוגע וכולם כבר הלכו לישון. בקיצור, אנחנו דורשים זמן.

בספרו Wine Science מקדיש רונלד ג’קסון פרק ארוך ומפורט לטעימת יין ולמנגנוני החישה שלנו. בהתייחסותו לתנאי הטעימה ממליץ ג’קסון להקדיש לפחות חמש עשרה דקות לכל דוגמא. עבור אנאליזה מעמיקה יותר הוא מציע לתת זמן ארוך עוד יותר. ואני, אני הולך עם זה רחוק אפילו יותר, הרבה יותר. מה רע בכמה שעות? עשרים וארבע למשל?

כשאני טועם יין אני אוהב למרוח ת’זמן. לבלות איתו ערב ארוך, רק שנינו, אני והוא. ככה, לאט לאט אני לומד להכיר אותו, מפתח איתו מערכת יחסים. והוא מצידו נפתח אלי ומגלה לי דברים שלא חשתי בהם קודם. לפעמים הוא כל כך מרתק ומושך עד שאני לא עוזב אותו לרגע (מבחן מעולה אגב לאיכות היין). לוקח אותו לכל מקום ורוצה כל הזמן בקרבתו. מתאהב בו ומוזג עוד תוספת גם שכבר אמרתי שמספיק ודי. בפעמים אחרות אני עוזב אותו לנפשו בתירוץ שעכשיו זה לא מתאים וחוזר אליו רק מאוחר יותר כדי בכל זאת לתת לו (ולי) הזדמנות שניה. אני משנה את דעתי, מתלבט עם עצמי, מאבד ריכוז ומוצא אותו בחזרה, מאבד ביטחון והוא חוזר אלי. עד שבסוף אני מתחיל בזהירות לגבש לעצמי דעה. ואז, אני אוהב לחזור אליו שוב למחרת ולבדוק אם היא עדיין בתוקף.
אני אוהב לעשות את זה בבית, במקום שלי, במבצר שלי. אני אוהב לעשות את זה כשבא לי ולא במועד ובשעה שנקבעו מראש. וממש לא איכפת לי שזו לא טעימה עיוורת (ואני לגמרי מזדהה עם מה שכתבה כאן לא מזמן נעמה). אני דווקא שמח לדעת מה היתה כוונת המשורר ולבחון את היין אל מול הציפיות.

אני לא מכיר טעימה פורמאלית שיכולה לאפשר את כל זה. אני אפילו מצליח להבין למה. אבל ככה אני אוהב באמת לטעום יין. וככל שעובר הזמן כך אני מרגיש שאני צריך ממנו יותר.

הפוסט הזה חובר על ידי AMOS ופורסם ביום Thursday, February 4th, 2010 בשעה 22:43 תחת הקטגוריות עמוס רביד. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב פוסט כתגובה בבלוג שלך ולשלוח טראקבאק.