חוש שלוק מעביר ערב בכיף עם קאנט – פרק א
ככל שאני ממשיך להגות בנושא היופי, האסתטיקה והאומנות, אני חושש יותר ויותר.
אני חושש ממה שאומר וחושש עוד יותר ממה שלא אומר.
אני חושש שבוודאי אצליח לחטוא למורכבותו של הנושא ולעורר עלי את קצפם של פילוסופים, אומנים, מעצבים, אתיקניים גנטיים, וטרינרים, סטודנטים למשפטים ופסיכולוגים קוגניטיביים.
אבל כמו שאומרת ידידתי ניצולת טרזינשטט, הרי “אסור לתת לפרפקציוניזם לשתק אותנו! כן?”**
אז לפיגוג החשש אני לוגם קצת ארדבג 17 ומייד אני מתעשת. רגע אחרי זה אני מחזיר את מבטי אל המסך ומתחלחל לגלות שסופר המילים הממוחשב ספר 932 מילים (וזה לא כולל את המשפט הזה כמובן!) ומבין שאין לי ברירה אלא לחלק את הפוסט שלי לשני לשלשה פרקים.
בשלשה פרקים אלו אנסה לעמוד על ההבדל בין שלשת האמירות השגורות הבאות:
1. “מממממממ……………”
2. “טעים”
3. “אני חושב שזה טעים”.
או במילים אחרות, ננסה להבין יחדיו מה עשו אמא בומבילה ואבא קוף לאופן שבו אנו שופטים את הסובב אותנו.
מוכנים?
פרק א - על קאנט והשיפוט הלא מוחלט ולידתה של הסובייקטיביות
המילה אסתטיקה התקיימה כבר לפני יותר מ 2500 שנה ומשמעותה ביוונית תפישה חושית. מאתונה של 500 לפנה”ס ועד לשוק הכרמל של ימינו עברה המילה גלגולים רבים בראשיהם של אפלטון, באומגרטן, לסינג, קאנט, הגל, היידגר ורבים אחרים וכיום המילה משמשת את רוב באי השוק בעיקר לציון יופי וניקיון או ליתר דיוק לשלילתו של המגעיל והדוחה.
הבה נחזור אל הגיגיו של ידידנו הר קאנט, כי הוא מיטיב להבין את נפשותינו, מהי האסתטיקה על פי משנתו?
האסתטיקה על פי קאנט היא תחום עיסוקה של ממלכת החישה, להבדיל מזה של התפקוד התבוני או הקונספטואלי. כלומר זהו סוג של תפקוד מחשבתי אשר אינו מתרחש באזור המחשבה העצמאית שבתודעה אלא באזור התלוי בגירויים החושיים.
מצד שני, קאנט בכל זאת מתייחס אל האסתטיקה כסוג של שיפוט. או במילים פשוטות, בכל זאת מעורב בתהליך הזה מה שהיינו קוראים שיקול דעת.
אם כך, האם אין כאן סתירה תשאלו בוודאי? ובכן, תלוי בזוית ההתבוננות. אני מעדיף להדגיש דווקא את הקוהרנטיות הגלומה כאן:
האסתטיקה על פי קאנט היא ללא ספק סוג של שיפוט. אמנם לא קונספטואלי, אמנם בלתי מוחלט אך בכל זאת שיפוט. השיפוט הזה אומנם שייך לממלכת החישה אך למעשה הוא אינו מתקיים לא בממלכת המחשבה הטהורה לבדה ולא בממלכת החישה והגירוי לבדה, כי אם בשתיהן גם יחד.
האסתטיקה אם כן היא שיפוט המייצר איחוד בין שתי ממלכות עצמאיות אלו!
תזכרו את זה, זה חשוב.
הסובייקטיביות, אותה תכונה המאפיינת את האומרים “אני” (ע”פ הגדרה אחת), אותה תכונה שעולה לפעמים לאנשים לראש וגורמת להם לגדוע דיונים אינטליגנטיים באיבם במשפט המעצבן: “טוב, זה כבר עניין של טעם”, הנה תולדה ישירה של איחוד זה. תזכרו את זה, גם זה חשוב.
עד כאן פרק א.
ואל תחמיצו בפרק הבא:
תולדות האונה הבומבילה!!!
** - מתוך חוש שלוק 15: “חוש שלוקי מעביר ערב עבה וארוך עם פרויד”. בהוצאת עם אובד.
29/07/2008 בשעה 3:22 pm
אני הראשון להגיב? איזו זכות! או שאולי הראשונה? או שאולי אנחנו או שאולי אתה?
לא נכללנו ברשימת המקצועות החופשיים שקצפם עלול להתעורר, לכן לגמנו בשקיקה (לא מגלים מה) ונזכרנו בזה:
“עיוור מושיט יד בתוך הלילה.
הימים חולפים ואני משלה את עצמי שאני תופס, עוצר את מה שחומק.
לא ניתן לעשות דבר: אני קורא שוב את מה שכתבת לאחר שיחתנו מאותו יום, המילים הנאמרות אובדות ברגע שהן נכתבות.
כל השאלות, כל התשובות מתבטלות.
(לכל השאלות תשובות אחרות).
אילו ידעתי לעשות (אבל אני לא בטוח שאני רוצה), אילו ידעתי לעשות פסל, ציור, כמו שאני רוצה לעשות (אבל אני לא מסוגל לומר מה אני רוצה?). אילו ידעתי לעשות את אלה, הם כבר היו נעשים מזמן, כך אני חושב (הו, אני רואה תמונה נפלאה ומבריקה, אבל היא לא שלי, היא של אף אחד. אני לא רואה את הפסלים. אני רואה רק חושך).
אם כך, לא אצטרך לענות עוד, ואתה בכלל לא שואל אותי שאלות.
ואני ארקוד
ואעשה להטוטים!
הו, כמה שזה יפה, יפה, יפה.”
אלברטו ג’אקומטי
ליל מנוחה
30/07/2008 בשעה 2:54 am
ובכל זאת, ועם כל הכבוד לקאנט, שני דברים:
א. הגישה של קאנט אינה בהכרח רלוונטית לחברה המודרנית של ימינו בה תהליך הניתוח האסתטי הינו תת-מודעי בהרבה מאוד מן המקרים עקב התערבות חברתית (רצויה או רצויה יחליט כל אחד בעצמו) מושרשת שלא ניתן להתעלם ממנה בשום מקרה. המשקל שמייחס קאנט למערכת הקוגניטיבית של האינדיבידואל אינה רלוונטית לחברה של ימינו. למעשה, מדובר יותר בקרב המתרחש בין מערכת השיפוט הקוגניטיבית לבין מערכת הקירות של השיפוט הסטנדרטי (כלומר, החברתי) מאשר איחוד ביניהן. השאלה האמיתית שצריך לשאול האדם את עצמו היא האם הוא מודע לקרב הזה, והאם הוא מוכן לקבל את התוצאות שלו באופן מלא (גם אם התוצאות משקפות את הסטנדרט יותר מאשר אותו) ולפעול על פיהן.
במילים אחרות: עד כמה ער האינדיבידואל לסירוסו, ועד כמה הוא מוכן את העובדה הזו (כן, עובדה) בתום לב, מתוך הבנה, ולא מתוך בורות.
הציניקנים היו אומרים כי קאנט ראוי למוות בייסורים על פשעיו נגד האנושות! (שני אישומים: 1. נאיביות- לטעמי יצא זכאי מפעט מחסור בראיות מרשיעות. 2. חתירה לחשיבה אינדיבידואלית- אשם! ונא לא להקטין ראש בחשיבות הדבר, אחד מתחלואי החברה הגדולים ביותר הוא האגו האנושי. באמת דבר נפלא…)
ב. הכל טוב ויפה, אבל מי שחפץ במעלליו של עמנואל יכול לתפוס מטוס לפריז. אני מכיר לפחות שניים שעלולים להיות שם (אחד מופיע בחדשות, השנייה בשעות מאוחרות יותר…). איפה האינטרפרטציה האישית של אורי בכל העניין הזה? מה יש לך לומר על מה שאמר קודמך? זוהי מהות האבולוציה הפילוסופית לא? (או מהות ה”ישיבה” למי שמזדהה יותר עם הצד השני של המטבע)
30/07/2008 בשעה 8:54 am
הר קנופפמאכר!
ואני החשבתי אותנו לידידים!
מבין אני עתה כי שכחתי להזכיר קבוצה אחת חשובה ברשימת קבוצות האנשים שאת קצפם אני חושש לעורר אז להלן תוספת:
“אני חושש לעורר עלי את קיצפם של אלה שאשכח להזכיר”.
על כל פנים, אינני מבין מה אתה רוצה ממני לכל הרוחות, קודם אתה טוען שקאנט ראוי היה למוות בייסורים על שחתר לחשיבה אינדיבידואלית ומייד אחר כך אתה מוחה על חסרונה של האינטרפרטציה האישית שלי!!
אנסה לשפר דרכי בפרקים הנותרים.
ואסיים בעוד ציטוט מפרק 15:
“אי אפשר לרצות את כולם”.
30/07/2008 בשעה 10:01 am
מבולבלים? גם אנחנו…
א. שמח אני עד מאוד שזכיתי לייחוס המגיע לי בקבוצות האנשים שאת קצפם אתה חושש לעורר. אני עוד עלול לנצל עובדה זאת על מנת להשיג טובות הנאה! כך בחשבון
ב. מסתבר שלא רציתי כלום מעבר ללבלבל קצת בשכל בפומבי! נימוק:
וגם אני אצטט:”על כל פנים” (זה סוף הציטוט) הגיגיי הנאורים (אם יורשה לי לומר) בדבר סופו של קאנט אינם יותר מאשר האינטרפרטציה שלי לדבריו ומשמעות עבודתו על עיצוב החברה של ימינו, למרות שיש לי לא מעט חיבה אישית אל הבחור.
מעבר לאנקדוטה המשעשעת שמאוד אהבתי בדבר וותרנות בשם הטעם האישי, רציתי עוד קצת בשר (כמו כל בהמה ממוצעת) .
מה שאני שואל הוא (ואני מצטט):”לא מה אמר קאנט, אלא מה אתה חושב על דבריו של קאנט ואיך זה בא לידי ביטוי?!?”
ועוד שאלה: מי אמר:”Knowing what you know, How in hell can you live with yourself?”
זה לא טריויה, אני באמת רוצה לדעת…
תותא-נאכט
31/07/2008 בשעה 5:12 am
אני מוחה! [בסובייקטיב]
ולא בגלל (או בזכות) התכנים- עליהם אגיב בתום הטרילוגיה.
עם קאנט או בלי קאנט- צדק צריך להעשות.
אני מבקש, הר שלוק, שתגיהה ותעיר למגיבים ולכותבי הכותרות על טעויות כתיב, סיכולים ולפסוסים לשוניים.
31/07/2008 בשעה 11:47 pm
ואמר פיקאסו: “טעם הוא אויב היצירתיות”.
פיאסקו. שאלה של טעם, לא הייתה צריכה להישאל מלכתחילה.
למעננו, הקוראים קצרי הרוח ודלי השכל - אתה מוכן בבקשה לעבור לקאנט לייט או קלארק קנט ולעזוב את ה-cunt הזה ? (וגם בלי ההוא עם הלפעמים סיגר הוא רק סיגאר). שיחות מעבר לאיכויות של נקניקיות מסוימות גורמות לי לאי נוחות וגאזים איני רוצה להישאר מחוץ לדיון. בקיצור, נא להנמיך. להנחתה.
1/08/2008 בשעה 12:51 am
מצטרף לקריאתו של א”ע
2/08/2008 בשעה 10:27 pm
בעמל רב נמנעתי מלהגיב על הזועק תיקון.
ואני אשתדל להנמיך ולו רק בכדי להמנע מלגרום לגאזים אצל קבוצות סיכון.
קאנט לייט עוד לא יצא לי לנסות. זה יותר בריא? פחות ממכר?
3/08/2008 בשעה 1:34 am
התנצלות.
בתגובתי נכתב “דלי שכל” בעוד שכוונת הכותב היא כמובן “קהי שכל”. הטעות נעשתה בתום לב (פעם אחרונה שאני סומך על ויקיפדיה). לא נתכוונתי להכפיש את ציבור דלי השכל שביחד עם עדת רפי השכל מהווה את אבני היסוד עליהן מושתתת החברה המודרנית.
התגובה נכתבה בלשון זכר אך מכוונת לקהי וקהות שכל כאחד/ת.
6/08/2008 בשעה 12:57 pm
חשוב להפריד בין מושג הטעם כפי שאנחנו נוהגים להשתמש בו כיום שהוא מושג סוביקטיבי שיכול לבוא לידי ביטוי במשפט כמו “אני חושב שזה טעים”, לבין מושג “שיפוט הטעם” של קאנט.
המושג של קאנט לא מתיחס לטעים אלא רק ליפה
לגבי הטעים, מקובל על קאנט שהשיפוט האסתטי הוא סוביקטיבי לחלוטין.
לעומת זאת לגבי היפה יש להפעיל את שיפוט הטעם שנבנה באמצעות הדמיון תוך שיתוף פעולה עם השכל, בתנאי שאין לנו כל אינטרס לגבי אותו דבר - אנחנו יכולים לקבוע האם הוא יפה וכאשר אנחנו קובעים לגבי משהו שהוא יפה, אנחנו מצפים מאחרים להסכים איתנו. לצערנו אין לנו דרך להכריח אותם אבל עדיין אנחנו יכולים לצפות.
9/08/2008 בשעה 11:13 am
יש לי המון מה לאמר על זה עדה אבל אאלץ לקצר אחרת התגובות פה יחליפו את הבלוג עצמו!
אחת הנקודות אליה אני חותר היא שאין להפריד בין השיפוט האסתטי של הנראה והנשמע, אשר ניכסו לעצמם עם השנים את המושג “יפה”, לבין השיפוט האסטתי של המורח והנטעם, שמהם נגזרה המילה ה”זולה” יותר - “טעם”.
במשך רוב ההיסטוריה פילוסופים נטו לסווג את חוש הטעם והריח כחושים פשוטים ואולי אף וולגאריים ואת הראיה והשמיעה והאמנויות התואמות הפלסטית והמוזיקאלית, כנשגבים.
אין לי כוונה כרגע לקעקע את רעיון החלוקה הזו אבל כאיש שעסוק באסתטיקה באשר היא, ושמיקצועי הינו “מעצב חוויות ריח וטעם” (אחת מיני הגדרות רבות), אני מחיל את המושג “יפה” גם על בחינה אסתטית של ריחות וטעמים.
העובדה שדווקא הטעם הפך עם הזמן למילה נרדפת לסובייקטיביות (ולא רק בעברית) היא אכן מאוד מעניינת.
לגבי “כאשר אנחנו קובעים לגבי משהו שהוא יפה, אנחנו מצפים מאחרים להסכים איתנו.”, אני נאלץ שלא להסכים!
והתנצלותי למעצבי חוויות מישוש שאת חושם שכחתי להזכיר.
27/08/2008 בשעה 5:28 am
אני מסכימה איתך בהתלהבות רבה. באותה מידה שאין מדדים אוביקטיביים להגדיר או לדרג בהם טעם של יין מופלא, כך גם אין בנמצא מדדים כאלו לגבי דברים הנתפשים בעין או באוזן.
בנוסף, אם כבר מזכירים ניכוס - אנשי האמנויות הפלסטיות, הציור והפיסול, ניכסו לעצמם את המילה אמנות. למוזיקה קוראים מוזיקה ולאמנות פלסטית - אמנות.
אבל אם חוזרים לקנט ונסיונו הנואש למצוא מדדים, הוא חשב על “העדר חפץ-עניין” או במילים יותר פשוטות מה שאין לנו אינטרס לגביו.
חשבתי על זה שאם טועמי יין מגלגלים אותו בפה ואז יורקים - בכך הם מנטרלים כל אינטרס אישי שיכול היה להיות להם (לפי קנט) ולכן השיפוט שלהם הופך ל”שיפוט טעם”.
עם זאת - לא חבל?????
אהבתי את ההגדרה של מעצב חוויות - זה ענק.
לגבי טעם - בעברית המילה משמשת גם לנימוק או סיבה וגם לדברים שהם דברי טעם.