הבלוג של אורי חץ

חוש שלוק מעביר ערב עם קאנט - פרק ג’

26/11/2008 מאת Uri

לאור הביקוש הדל ומספר התגובות ההולך ופוחת, ובנוסף למספר התלונות המגיעות למערכת דרך הצינורות הלא מקובלים (ומהטעמים הברורים), שלא לדבר על העלייה החדה בשיעור ההתאבדויות, הוחלט להקדים את פרסומו של פרק ג בסדרה “חוש שלוק מעביר ערב בכיף עם קאנט” ובכך להביא לסיומה. מאתר החדשות Wine-net נמסר כי בפשיטה על ביתו של חוש שלוקי, שנערכה ע”י שוטרי חרש של היחידה לסילוק גורמים מתסיסים, הוחרמו חומרים המקשרים את החשוד למחשבות חתרניות ובנוסף התגלה במרתפו אוסף בובות וודו של מבקרי יין נודעים. החשוד עצמו ועמו שני בקבוקי שבלי של Raveneau נמלט תוך הכחשה נמרצת של כל המיוחס שלו. טרם הוחלט אם ועל מה להגיש כתב אישום.


פרק ג - האדם, הטבע והטוויסט
®

העובדה שאנו שותים יין היא אולי ההוכחה הניצחת ליתרון שבבקרת המחשבה על השיפוט החושי. לפני כעשרת אלפים שנים היו הרבה ענבים וכולם אהבו לאכול אותם: אנשים, קופים, תנים, דרבנים, ציפורים, דבורים, פטריות, חיידקים וכו’. היה זה אך טבעי מצדנו בני האדם לאסוף את כל  הענבים בתחילת העונה ולהביאם למערה או לבקתה וכך להימנע מתחרותם של ששת הראשונים ברשימה. היה זה אך טבעי ששני האחרונים ברשימה בכל זאת יניחו “ידיהם” על שללינו או במילים אחרות, שחלק מהענבים שאספנו יירקב ויהפוך ליין. מצד שני היה זה תמוה למדי שאי מי יריח ויטעם מהדבר הדוחה הזה שנשאר אחרי מתקפת הפטריות והחיידקים. היה זה עוד יותר תמוה שאותו אי מי יחליט לשתות כמות הגונה דיה מן התסס הזה שתגרום לו לשכרות. מכל צורות החיים שמנינו קודם שעמדו בתור לאכול מהענבים נותר עתה קומץ קטן מאוד שיאבה לגעת בדבר שנותר (הלא הוא יין) - שתיים שלוש צורות חיים חד-תאיות וצורת חיים רב-תאית אחת הולכת (בזיג-זג) על שתיים. כל שאר החיות לא ייגעו בגועל הנפש הזה גם אם תצמידו להן אקדח לרקה.

בעזרת התבונה אם כן התגברנו על סלידתנו החושית האינסטנקטיבית מהנוזל החמוץ השורף הזה וכך זכינו ביתרון גדול בעת מחסור מול שאר החיות.
כמו כל סיפור טוב, גם הסיפור הזה מקבל טוויסט. ואני לא מדבר על החטיף המעופש והנהדר אלא על האלכוהול והשפעתו!

לאחר כמה התנסויות עם הנוזל המבחיל, גילינו שהוא משפיע על תודעתנו באפן מוזר. מסתבר שגמיעת כמויות ניכרות של מיץ ענבים רקובים מרופף מעט את שלטונה של התבונה! ממש פרדוקס קוגניטיבי!
שימו לב! התבונה היא הרי זו שמלכתחילה הייתה צריכה לשכנע את השלטון החושי להבליג על שאט הנפש שעורר בו הנוזל דמוי המדמנה, ולשתות ממנו. כעת, לאחר שעשתה זאת היא ממתינה להשפעה האמיתית לה היא ייחלה - טשטושה, או אולי מיזוגה עם החוש. כלומר, אם התבונה רוצה קצת חופש מעצמה (והאמינו לי, היא רוצה!), עליה לעבור קודם את שומר הסף ולשכנעו לשתות נוזל שעל פניו נראה, מריח, ונטעם מזיק לחלוטין. אחת שהצליחה לשכנע אותו והגיעה לרמת הטשטוש הרצויה היא מתמסרת לשלטונו. מזכיר לכם איזה סיפור מדע בדיוני? לפחות אחד!

אז התחלנו עם לידתו של קשר מסוים בין התבונה הטהורה לבין העולם החושני (אחת ממשמעויות המונח אסתטיקה), קשר אשר מאפשר לנו לא רק לתהות בעונג על קנקנו של הטבע אלא גם לשתות מקנקן זה נוזל שעל פניו מוטב היה לו לא היינו נוגעים בו כלל וסיימנו עם טשטושו או התכתו של אותו קשר ממש באמצעות אותו נוזל עצמו.

תודה על ההקשבה.

חוש שלוק מעביר ערב בכיף עם קאנט - פרק ב’

12/11/2008 מאת Uri

אזהרה: קריאת “חושלוק מעביר ערב בכיף עם קאנט - פרק ב” ללא קריאה חוזרת בפרק א עלולה לגרום לתסכול, בלבול, אובדן התמצאות מרחבית, התקפי זעם בלתי נשלטים, נימולים באצבעות, סחרחורות, פרכוסים, מוות.

פרק ב - תולדות האונה הבומבילה
אז פעם היינו קופים, כך אומרים אנשים.
כבר אז הייתה לנו יכולת אבחנה חושית, ממש כמו שתיארתי בפוסט הראשון שלי.
מאז אני מניח שהשתנו מעט פני הדברים: כבר איננו מהלכים את היערות שעונים על פרקי ידינו, כבר איננו כל כך שעירים, עכוזינו אינם מתנפחים בשעת ייחום וחשוב עוד יותר מכך - צמחה לנו אונה בומבילה חוש שלוקי בראש!
עם השנים, אימא אונה ואבא קוף התיידדו במידת מה וכמו זוגות רבים כמותם, הרשו לעצמם להוליד ילדים גם אם הם עוד לא ממש מכירים או מסתדרים יחד. שניים מילדיהם יקרים במיוחד ללבי וקשורים קשר הדוק לנושא שלנו:
האחד, המחזיר אותנו מייד אל הר קאנט, הוא יכולת הבקרה המחשבתית על המידע החושי המגיע לתודעתנו. כלומר ברבות השנים התפתח אצלנו מין דיאלוג בין החוש והתבונה, המבדיל אותנו מהדור הראשון של ההולכים על שניים, כמו למשל בדוגמא הרלבנטית הבאה:

החוש: איחס! מיץ הענבים הרקובים הזה חמוץ ושורף בלשון ומריח זוועה!
התבונה: כן, אבל אין כרגע משהו אחר לאכול וחוץ מזה, זה עושה נעים בראש אז תשתקי ותשתי!

כלומר, להבדיל מאבות אבותינו, אנו פיתחנו יכולת להתבונן ולבחון את הגירוי החושי בעזרת התבונה ולשקול את המשך צעדינו, או במילים אחרות: למדנו לבצע שיפוט של היופי העושה שימוש בשתי הממלכות גם יחד. השבח לטבע!

הילדה השניה של גורילה ובומבילה היא היצירתיות. גם היא רלבנטית ביותר לנושא בו עסקינן.
מיום הגיחה של זו אל העולם, החלו נאספים לפתחו של השיפוט האסתטי שלנו, בנוסף לטבע הסובב אותנו, על אנשיו, ענניו ופרותיו, גם אובייקטים מעשה ידינו אנו, כגון פסלים, סונטות ועוגות קרם (השבח לטבע!).
על פי קאנט, האופן בו אנו שופטים את יופי הטבע והאופן בו אנו שופטים אומנות או עיצוב או כל פרי יצירה אנושית אחרת, אינם דומים כלל וכלל. כלומר, המחזה הקצר המתרחש בתודעתנו בזמן שאנו רואים עץ ואומרים “יפה” וזה המתרחש בתודעתנו בזמן שאנו רואים ציור של עץ ואומרים “יפה” הנם שני מחזות שונים בתכלית. (ויין זה מהו? שואל הרבי טרפון, עץ או ציור של עץ?)

שני אלמנטים אלו: השיפוט האסתטי של הטבע והשיפוט של מעשי ידינו, וקשרי הגומלין ביניהם מלווים אותנו ומכתיבים את צעדינו יום יום בין אם אנו ייננים, סומליירים, עיתונאי יין או צרכנים “פשוטים”. בין אם אנו מודעים להם ובין אם לא.

אל תחמיצו את הפרק השלישי והאחרון בסדרה: “האדם, הטבע והטוויסט®“!!!

בקרוב! פרק נוסף בסדרה חושלוק מעביר ערב בכיף עם קאנט!!!

7/11/2008 מאת Uri

לאחר חודשים ארוכים של המתנה מורטת עצבים, תיסכולים, סיכסוכים ודילמות מוסריות מהמעלה הראשונה, יוצא סוף סוף אל הצגים הפרק השני בסדרה השערורייתית “חושלוק”: “תולדות האונה הבומבילה”!!!
בפרק זה מגולל לפנינו המספר, בדרכו העילגת האופיינית, את המשך עלילותיו של חושלוקי - הסוכן הכפול רב המעללים - במסתרי האסתטיקה והיצירה האנושית. 

“יותר מזעזע מעמוד האש, יותר נועז מגרון עמוק” - יאיר קליין, העיר.

“כמו אבק כוכבים שדבק באקראי בגוויה של צ’ינצ’ילה, מגולל בפנינו המספר את קורותיו של אדם רגיל לכאורה ומאבקו במנגנון המסואב של ועדת החוקה לענייני בינגו בקיבוץ משמר השומרון איחוד” - ב. הלוי, דבר אחר.

“חובה אמיתית לכל מי שצפה ב’משתגעים על מרי’ ולא צחק, לכל מי שאכל פג’ויה ולא היה בטוח מה לעזאזאל זה היה ולכל מי שרואה חדשות ערוץ שתיים ועדיין לא מבין מהי ציניות” - הדה בושת, לאשה.

“מתחיל מעט רדוד אך מהר מאוד נפתח וחושף רבדים של עומק ומשמעות לצד רמזים נדיבים של שטויות הזויות” - מיכאל סטרוגנוף, הארץ.

חוש שלוק מעביר ערב בכיף עם קאנט – פרק א

29/07/2008 מאת Uri

ככל שאני ממשיך להגות בנושא היופי, האסתטיקה והאומנות, אני חושש יותר ויותר.
אני חושש ממה שאומר וחושש עוד יותר ממה שלא אומר.
אני חושש שבוודאי אצליח לחטוא למורכבותו של הנושא ולעורר עלי את קצפם של פילוסופים, אומנים, מעצבים, אתיקניים גנטיים, וטרינרים, סטודנטים למשפטים ופסיכולוגים קוגניטיביים.
אבל כמו שאומרת ידידתי ניצולת טרזינשטט, הרי “אסור לתת לפרפקציוניזם לשתק אותנו! כן?”**
אז לפיגוג החשש אני לוגם קצת ארדבג 17 ומייד אני מתעשת. רגע אחרי זה אני מחזיר את מבטי אל המסך ומתחלחל לגלות שסופר המילים הממוחשב ספר 932 מילים (וזה לא כולל את המשפט הזה כמובן!) ומבין שאין לי ברירה אלא לחלק את הפוסט שלי לשני לשלשה פרקים.
בשלשה פרקים אלו אנסה לעמוד על ההבדל בין שלשת האמירות השגורות הבאות:
1. “מממממממ……………”
2. “טעים”
3. “אני חושב שזה טעים”.
או במילים אחרות, ננסה להבין יחדיו מה עשו אמא בומבילה ואבא קוף לאופן שבו אנו שופטים את הסובב אותנו.
מוכנים?

פרק א - על קאנט והשיפוט הלא מוחלט ולידתה של הסובייקטיביות

המילה אסתטיקה התקיימה כבר לפני יותר מ 2500 שנה ומשמעותה ביוונית תפישה חושית. מאתונה של 500 לפנה”ס ועד לשוק הכרמל של ימינו עברה המילה גלגולים רבים בראשיהם של אפלטון, באומגרטן, לסינג, קאנט, הגל, היידגר ורבים אחרים וכיום המילה משמשת את רוב באי השוק בעיקר לציון יופי וניקיון או ליתר דיוק לשלילתו של המגעיל והדוחה.
הבה נחזור אל הגיגיו של ידידנו הר קאנט, כי הוא מיטיב להבין את נפשותינו, מהי האסתטיקה על פי משנתו?
האסתטיקה על פי קאנט היא תחום עיסוקה של ממלכת החישה, להבדיל מזה של התפקוד התבוני או הקונספטואלי. כלומר זהו סוג של תפקוד מחשבתי אשר אינו מתרחש באזור המחשבה העצמאית שבתודעה אלא באזור התלוי בגירויים החושיים.
מצד שני, קאנט בכל זאת מתייחס אל האסתטיקה כסוג של שיפוט. או במילים פשוטות, בכל זאת מעורב בתהליך הזה מה שהיינו קוראים שיקול דעת.
אם כך, האם אין כאן סתירה תשאלו בוודאי? ובכן, תלוי בזוית ההתבוננות. אני מעדיף להדגיש דווקא את הקוהרנטיות הגלומה כאן:
האסתטיקה על פי קאנט היא ללא ספק סוג של שיפוט. אמנם לא קונספטואלי, אמנם בלתי מוחלט אך בכל זאת שיפוט. השיפוט הזה אומנם שייך לממלכת החישה אך למעשה הוא אינו מתקיים לא בממלכת המחשבה הטהורה לבדה ולא בממלכת החישה והגירוי לבדה, כי אם בשתיהן גם יחד.
האסתטיקה אם כן היא שיפוט המייצר איחוד בין שתי ממלכות עצמאיות אלו!
תזכרו את זה, זה חשוב.
הסובייקטיביות, אותה תכונה המאפיינת את האומרים “אני” (ע”פ הגדרה אחת), אותה תכונה שעולה לפעמים לאנשים לראש וגורמת להם לגדוע דיונים אינטליגנטיים באיבם במשפט המעצבן: “טוב, זה כבר עניין של טעם”, הנה תולדה ישירה של איחוד זה. תזכרו את זה, גם זה חשוב.
עד כאן פרק א.

ואל תחמיצו בפרק הבא:
תולדות האונה הבומבילה!!!

** - מתוך חוש שלוק 15: “חוש שלוקי מעביר ערב עבה וארוך עם פרויד”. בהוצאת עם אובד.

חוש שלוק מעביר ערב בכיף עם קאנט - הקדימון!

16/07/2008 מאת Uri

פרסום בלעדי לאתר סומלייה! טריילר קצר מפרק מספר שלוש של הסדרה מרימת הגבות “חוש שלוק”! דו שיח קצר בין חוש שלוקי ובין הפילוסוף הנודע בן המאה ה 18 עמנואל קאנט:

(חדר אפלולי, שני אנשים מסבים אל אח מבוערת  בכורסאות  סטן רכות)

ח.ש.: עוד קצת מהקוט רוטי עמנואל?
ע.ק.: אנא, קרא לי הר קאנט, הפמיליריות הלבנטינית הזו עושה בשרי חידודים חידודים.
ח.ש.: כמובן הר קאנט.
ע.ק.: רב תודות לך הר שלוק.
ח.ש.: אנא, קרא לי אורי, אני דווקא אוהב חידודים.
ע.ק.: אראה מה אוכל לעשות הר שלוק. ובכן, במה הדברים אמורים? כיצד אוכל להיות לך לעזר?
ח.ש.: העניין הוא כדלקמן הר קאנט: נקלעתי לאחרונה, שלא בחוסר רצון, לתוך פולמוס בדבר היופי, האומנות והאסטתיקה. היות ויינן אנוכי…
ע.ק.: יינן?!?
ח.ש.: Weinmacher.
ע.ק.: כמובן, כמובן, אנא המשך!
ח.ש.: ובכן, היות ויינן אנוכי, מצאתי לנכון לחקור בדבר בכדי שאוכל להרחיב את דעתי ודעת אחרים ולהביא להבנה עמוקה יותר שתאפשר את המשך ההתפתחות שלי ושל החברה בכללותה. מכיוון והוגה דעות ידוע הנך, וחקירותיך בדבר התבונה, השיפוט והאסתטיקה שמען יצא למרחוק, חשבתי שיהיה זה מצוין אם אוכל לקבל ולו רק פירור או שניים מחוכמתך המופלגת!
ע.ק.: אכן יפה דורש אדוני הצעיר, ומה מציע כבודו בתמורה?
ח.ש.: כלום אין בקבוק הקוט רוטי דיו?!?
ע.ק.: ארגז שמברטן ישירות למעוני בקניגסברג, לא פחות!
ח.ש.: איש מיקח קשה הינך הר קאנט, יהי כדבריך!

(הפילוסוף מתרווח בכורסתו בסיפוק עצמי מופגן ומתחיל בהסבר ארוך ומלומד בעוד היינן יושב קפוא ומחשב כמה יעלה לו ארגז שמברטן כולל הובלה לקניגסברג)

אל תחמיצו! בשבוע הבא! מה באמת הקשר בין היופי התבונה והאומנות? האם יגיע השמברטן לקניגסברג?? האם דעתו של חוש שלוק אכן תתרחב??? מי באמת ירה ב J.R.????

חוש שלוק 2 - עלילות שלוקי וכפתורי במסתרי לרואה

12/06/2008 מאת Uri

אני פוגש את אורי כפתורי מדי פעם.
מסתבר שאנחנו קולגות היסטוריות משום שהוא צאצא לרוכלי כפתורים מצד Knopfmacher ואילו אני לחנווני סדינים וכלי מיטה מצד Hanauer. מאז כמובן השלנו מעלינו את העיסוקים הגלותיים ההזויים הללו והתפנינו לעסוק בתחום ארצי פשוט ויומיומי כיאה לנכדי חלוצים ישראליים, מה שהביאנו להיפגש לטעימת יינותיה של המאדאם לרואה בהנחיית תומר גל (Glaser) ביום שלישי שעבר.אז מה היה לנו שם באותו ערב ומה זה מעניינו של חוש שלוק?
ובכן, התכנסנו אותו ערב בכדי לחוות באופן חושי סוג של מזון. מזון שאמנם בא מין הטבע אך גם עבר מניפולציה לא מבוטלת ולפי כך סדרה ארוכה של בחירות והחלטות - ע”י בני אדם.
בסך הכל כשמדובר ביינות הנגוס של המאדאם אז גם היא, ממש כמונו בערב הטעימה, לא נדרשה לבחירות והחלטות יותר מורכבות מאשר: טעים/לא טעים, מעניין/לא מעניין או יפה/לא יפה.
בקיצור, ישבנו יחד לטעום יין. היה סבבה. הנה מה שטעמתי:

Montagny 2002 - מריח בשל ודי בוגר, לא מאוד מיוחד באף אבל נעים, נכנס לפה וישר עושה לי מאוד שמח כי זה מאוד חי ועסיסי מחמיצות וטיפה מליחות אבל בלי שזה שורף בלשון, שנייה אחרי כן זה משתטח כאילו זה היה סירה כך שהסיומת אמנם ארוכה אבל יחסית חמה ולא חומצית ואפילו טיפה מתכתית. זה מאוד לא מושלם אבל עדיין אחד הלבנים הטעימים ששתיתי השנה! מצבי רע, הה?

Meursault 2000 - אף הרבה יותר מעודן ומורכב כי אין פה את כובד הבשלות ולא את ריח הבגרות ובמקום יש בעיקר פירחוניות ואבניות ורק טיפה ירקות מבושלים. מקסים ואופייני. בפה היין הרבה יותר חומצי אבל גם יותר סמיך וחמאתי (כך שבעצם אני אומר שזה יותר מרוכז וגדול) ולכן מאוזן היטב. טיפה מלוח (שאני אוהב) וטיפה שורף (שאני לא אוהב) וסיומת ארוכה. סה”כ כמעט מושלם ודי טיפוסי אבל לא מספיק הרמוני וטהור כדי להיכנס לרשימת עשרת המרסו שלי (לא’מגלה!).

Meursault Charmes 1990 - בוגר ובשל באף עם איזה משהו מעולם האגוזים והרום. בפה זה דבר ראשון מאוד טעים, קצת פחות בוהק וחומצי מהקודם ויותר כמו אוכל. אפילו המליחות ישנה אבל כאילו שייפו לה את הקצוות או גילחו אותה. אני רואה שבפינקס בו כתבתי את הרשמים הגולמיים כתבתי בשלב זה שוב “very very yummy” מה שאומר שכנראה מאוד אהבתי את היין. בסך הכל יותר מורכב ומעניין מהקודם אבל גם קצת פחות ברור וסגור על עצמו (אולי זה היינו-הך?). טעים כבר אמרתי?

עכשיו עברנו לשתות סוג אחר של יינות - יש להם צבע אדום ולרוב משהו מאוד לא נעים בלשון (יש לזה שם?). קשה לי איתם.

Bourgogne Rouge 1999 - קצת שורף באף ודי ירקותי ובוגר וסה”כ טיפוסי. בפה זה גם כן די אופייני: טיפה שורף בלשון, טיפה אצטי, קצת חלוד בסיומת. כמעט נחמד, בהחלט טיפוסי אבל קצת כואב מדי - לא מומלץ בלי אוכל!

Chorey les Beaune 2000 - מאוד מעניין! מתחיל מתוק למדי באף וטיפה אפונה משומרת אבל ממשיך להיפתח עם משהו תפוזי דמוי גרנאש (!) וגם לואיזה. בפה מתחיל נהדר עם מינרליות כמו של המרסו אבל אז לא ממשיך אותו הדבר בכלל, האמצע נעלם והסיומת מוזרה. אז מה בשורה התחתונה? לא אופייני למה שאני מכיר בבורגון, מעניין - מאוד, אבל טעים - רק קצת, ושוב, כנראה יתפקד טוב יותר עם אוכל.

Monthelie 1999 - פירחוני וקצת גופריתי (מרקפטן) ומאוד מזכיר לי וולנה באף. בפה זה מזכיר וולנה גם כן אבל קצת יותר מימי ובלי הרבה מבנה וחמיצות. אולי פיספסתי משהו אבל בשורה התחתונה זה לא מאוד מרשים. I’ll take Hubert de Montille’s Volnay Mitan any day.

Saint Aubin 1993 - מתחיל קצת בוגר ואפונה משומרת ומתפתח למשהו די בשל ומתוק באף. בפה זה מתחיל מליון דולר טעים ומאוזן פיקס אבל שוב ההמשך מעצבן (מסתמנת מגמה???) כי זה מתגלה קקצר ודי דק והסיומת קצת מחוספסת. מה אומר לסיכום? מה? שוב שצריך לאכול עם זה משהו? אולי יין אדום זה לא בשבילי?

Savigny les Beaune 1974 - לא לא לא לא! יין אדום זה בשבילי ועוד איך! לא שאני בטוח שאילולי מאור עיני הייתי מזהה שזהו יין אדום. באף זה בוגר ואופייני עם קצת דבש ואדמתיות אבל בלי להיות “in your face” ועם הרבה עידון ומורכבות. בפה זה חי ועסיסי בטירוף עם מבנה מצויין וסיומת ארוכה שנדמה כאילו נתמכות ע”י חמיצות בלבד כאילו זה בכלל איזה פוליניי מונרשה. מדהים מדהים מדהים ובפנקס אני רואה את ההתבטאות האינטיליגנטית והרהוטה (ואני מצטט):
fucking fucking yummy yummy

Vosne Romanee 2004 - פה בטח היה עדיף אילו הייתי סותם את הפה כי הבנתי שזה אמור להיות טוב מאוד היין הזה ואינני רוצה להצטייר כקוטל יינות באפן פרובוקטיבי דווקא בגלל שהם נחשבים ומצד שני גם לא כמצייר עצמו הדיוט - כי אינני כזה, אז אתבטא בזהירות אך לא מוגזמת:
ריח מאוד חזק ובוטה שמשלב אבק שריפה, קלי וחמוצים ניו יורקיים, בפה מפוצץ בחמיצות, גס מאוד ומריר. כן, גם ארוך, אבל במצב הזה זו לא תכונה טובה. כנראה עוד 30 שנה זה יהיה טוב. זה מאוד מרשים ומעניין אבל יותר מדי לא טעים.

זהו להפעם.
לשמחת רוב הקוראים לצערי (משפט מבלבל, אני מודה), עסקנו הפעם באחד הצדדים המעשיים יותר של הנושא אבל אל חשש! במהרה נשוב להתפלסף! וכך, בעודנו מתזזים על הקו שבין מעשה היצירה לבין התהייה הפילוסופית על המעשה נתקרב ללא ספק למידה מסויימת של הבנה מהי אסתטיקה (מהמילה היוונית Aisthesis - תפישה חושית) ואיך היא לעזאזל קשורה לאתר המבורך שנותן לי לפרסם בו את הגיגי.

אל תחמיצו! בפרק הבא של חוש שלוק:
חוש שלוקי מבלה ערב נעים עם קאנט!

“חוש שלוק”

27/05/2008 מאת Uri

שלום לכם
אני לא אוהב פרידות ועוד פחות מכך - היכרויות, אז אגש ישר לעסק:

ממש כמו לאוגרים ולאריות, גם לנו יש חמישה חושים.
מדהים, לא?
“וואו, ליבי, קבלי ת’אריה שם ליד העץ, איזה יופי, חתכת ביצים יש עליו”.
וגם: “שיואו! מה זה הריח המדהים הזה? אני לא מאמין אוגי, זה גרעיני דלעת ממזרח אוסטריה!”
וגם באוזניים בפה ובפרווה הן קולטות דברים שעושים להן שמח החיות האלו. כמו גירגור של גור אריות יונק, גירוד טוב מאחורי האוזן או לחילופין איזה אוגר צעיר ועסיסי מתפצח לו בין השיניים ומגיר את עסיסו על לשונה של הלביאה. תעצרו אותי אם אני קצת גרפי מדי, כן?
אנחנו בני האדם המצאנו לזה - לדבר הטוב הזה שעושה לנו החישה - מושגים. למען נוכל להשיג אותם ביתר קלות.
חמישה חושים - חמישה מושגים.
נכון?
אז בואו נראה:

המראה של הציור של דגה - יפה.
המגע של העור של ניקול קידמן (Not that I would know) - נעים.
הצליל של השירה של השחרור - יפה. (אופס, כבר היה לנו יפה, לא?)
הטעם של האפרסק המטפטף - טעים. (המממ… טעם טעים? זה לא מסביר הרבה)
הריח של דגה - ל א  מ ש ה ו בטח, אבל זה של ניקול קידמן בטח משהו משהו. נעים? או אולי טוב?

כקוראים קבועים של האתר אתם בטח כבר מבינים בדיוק לאן אני חותר.
מה לא?
מה אתם לא שמים לב??!
יש חוסר התאמה אינהרנטי בין החוויה האסתטית לבין ההמשגה, אשר נובע ובו זמנית גם משקף את הפער שבין החוויה החושית החייתית שלנו לבין היכולת שלנו לעבד באופן ביקורתי ורציונלית את אותו מידע עצמו!!!
תודו שתמיד הרגשתם ככה אבל אף פעם לא העזתם לבטא זאת.
טוב. מספיק להיום, לא הייתי רוצה להבריח אתכם בטרם עת.
אורי

נ.ב.
זה קשור ליין, אני מבטיח!