היינות שעשו היסטוריה

פורסם ב-17 באפריל 2007.

כשיום העצמאות ה-59 למדינת ישראל בפתח מומלץ לעצור לשנייה, להביט רגע אל העבר, להיזכר בשנים וביינות שחלפו ולהתמלא סיפוק ואפילו גאווה. בעשרים וקצת שנים קרו כאן דברים מדהימים – מסורת ייצור היין בארץ ישראל התחדשה, הגם שהדרך עוד ארוכה, ולעיתים קשה, הגפן שלנו שבה לפרוח.

לרגל החג בחרנו רשימת יינות "שעשו היסטוריה" – יינות שסללו את הדרך והיו מקור השראה לייננים וליקבים נוספים ללכת בדרכם. יינות חלוציים שהחשיבות שלהם היא הרבה מעבר לסך הטעמים בבקבוק.

חשוב להדגיש כי לא מדובר ברשימת היינות הכי טובים, אלא באוסף יינות שעיצבו במשהו את פני ענף היין כפי שהוא היום.

אמרלד ריזלינג, סלקטד, יקבי כרמל 1979
היין שהצליח לפתות מדינה שלמה והפגיש ישראלים רבים בפעם הראשונה עם שתיית יין. סדרת "סלקטד" נוסדה בפברואר 79' ובמחצית שנות השמונים כבר מכרה 3 מיליון בקבוקים בשנה, כשיותר משליש היו יינות אמרלד ריזלינג שחדרו כמעט לכל בית בישראל.

האמרלד ריזלינג – הכלאה של ריזלינג עם מוסקדל – למרות נחיתותו הזנית כבש את טעם הקהל בשנות השמונים, כשהלבנים החצי יבשים היו בשיא האופנה, והצליח לקרב לבבות רבים לעולם היין.

קברנה סוביניון, ירדן, יקבי רמת הגולן 1985
הקברנה סוביניון השני שהוציא היקב (הראשון היה ב-84'), אבל הראשון שראוי להיחשב כיין אדום ישראלי מרשים ומורכב, בעל יכולת התיישנות של כ-15 שנה. סדרת "ירדן" נתפסת – כבר למעלה מ-20 שנה – כמותג האיכות החזק והיציב ביותר בישראל.

אני זוכר אירוע יין שנערך ב-98' במסעדת רושפלד (2002-1998) עבור חברי מועדון הלקוחות של יקבי רמת הגולן – היין האדום שנפתח לליווי המנות הבשריות היה הירדן 85' – צוות יינני היקב העביר את הבקבוקים לדקנטר למשך שעה, ורק אז הוגש היין שהצדיק את כל הכתרים שיוחסו לו. כמה יינות ישראלים אתה מכירים שהיו שורדים חידרור של 60 דקות לאחר 13 שנה בבקבוק?

בבום מסעדות היוקרה של ימי בועת ההי – טק (2001-1998) כיכב הירדן 85' בתפריטי היין כפריט הישראלי המיוחס ביותר, ונמכר בטווח מחירים של 1500-1000 ₪.

קברנה סוביניון, מרגלית 1989
יין הבוטיק הראשון מיקב הבוטיק הראשון (גם יקב מירון החל לפעול באותה שנה) שהיה לימים מקור השראה לראשוני יזמי הבוטיק בתחום, והוא, בימים ההם, אפילו לא ידע שהוא כזה. הרבה שנים עוד יחלפו עד שהמונח "בוטיק" יופיע לראשונה בלקסיקון שלנו בהקשר יין.

מן היין יוצרו 880 בקבוקים שנמכרו בעיקר לתלמידיו של מרגלית – עוד כשהיה מעביר קורסים להיכרות עם עולם היין. מאז חלפו 18 שנה, ומי היה מאמין כי בשנים שאח"כ יקומו יקבי בוטיק מכל עבר.

את הבקבוק היחיד שהיה ברשותי שתיתי לפני בערך 10 שנים, ובזיכרון שלי נחרט צבע סגול – נוטה לשחור, מרקם די סמיך וטעם סיום מתוק משהו (?).

קצרין אדום, יקבי רמת הגולן 1990
ראשון מותגי העל. היום כמעט לכל אחד מן היקבים הגדולים יש "יין פולחן" שיוצא רק בבצירים יוצאי דופן. עוד חשוב לזכור כי הקצרין 90' היה יין האיכות הראשון שלא שווק כיין זני – אלא כבלנד מבוסס קברנה סוביניון.

הראשוניות של הקצרין היתה גם שנים מאוחר יותר בתחום המחירים לצרכן: עם השקת בציר 2000 הוא נשא תג מחיר של כ-300 השקלים – עובדה שלא הפריעה לו להימכר, נהפוך הוא, היין אזל חודשים ספורים בלבד מרגע השקתו.

גראן וין, קסטל 1992
600 הבקבוקים שהותססו בפחי פלסטיק זיכו לימים את היקב במוניטין של "בורדו ישראלי" משובח מהרי יהודה. מעודד מחוות דעתה של מומחית היין הבריטית סרינה סאתקליף יצא אלי בן זקן לדרך…

החשיבות והתרומה של יקב קסטל בכך שהביא את אירופה הקלאסית לארץ יהודה, בן זקן לא ניסה להידמות למי מהיקבים שפעלו אז בארץ, אלה הביא ניחוחות חדשים שמוכרים ממחוזות היין של בורדו, אקליפטוס וטאבק, למשל.

גם מחוייבותו הטוטאלית לאיכות, בסגנון בתי השאטו של בורדו, לא היתה ברורה מאליה בימים ההם: החל מיישון ארוך בחביות איכות, הקפסולה, פקקי השעם הארוכים, עיצוב התווית, ארגזי העץ, עטיפת כל בקבוק ועוד.

קברנה סוביניון, מרגלית 1994
זוכה בשני שיאים – הראשון מעורר כבוד, והשני מעורר תמיהה:

1. היין הישראלי שהתבגר באופן הכי מרהיב שאני מכיר: קשת ניחוחות בוגרים נפלאים והרמוניות מושלמת. יין ענק בכל קנה מידה. בקבוקים שנשמרו היטב מסבים עונג למי שזכה לשתות אותם בשנים האחרונות. לטעמי, היין הטוב ביותר שמרגלית הוציא מעולם, כן, טוב יותר גם מה"ספשל רזרב" 1993 שזכה לתשואות המבקרים.

2. השיא הבא די מפוקפק: מדובר בתווית המכוערת ביותר שאני זוכר שהודבקה על בקבוק יין ישראלי בעבר או בהווה. התווית התמוהה צצה לשנה אחת בלבד (1994), נגנזה, ונעלמה כלעומת שהופיעה. מאחר ולא מצאתי אף תיעוד של הנ"ל, תיחסך מכם עוגמת הנפש.

גראן וין, קסטל 1997
נכנס לרשימה בזכות הכבוד לו הוא זכה בעיתונות הבינלאומית כשהיה לשגריר המוצלח ביותר שלנו עד היום. בשנת 2001 בחר ה- Decanter הבריטי בגראן וין 97' בתואר Best of the month – כבוד שרק תריסר יינות מהעולם זוכים לו בכל שנה. כבוד!

עם זאת, הרושם והמורכבות שהפגין כבר עם צאתו לשוק (היין היה פגז!) לא החזיקו הרבה – הוא לא התבגר טוב. אני אנצל את הבמה ואתנצל בפני אלה שהמלצתי להם בשעתו לקנות ולשמור…אם זה מנחם אתכם גם אני קניתי ארגז, מידי פעם אני פותח בקבוק… ומתאכזב.

שרדונה C קסטל 1998
ל-C של קסטל יש לי הרבה כבוד. אחרי הרבה שרדונה "ירדן" שכבש את טעם הקהל בשנות התשעים, הופיע ה-C, בסביבות שנת 2000, עם אסטתיקה אחרת לגמרי, בורגון סטייל, והוכיח כי גם מענבי השרדונה של הרי יהודה אפשר להגיע רחוק. מאד רחוק!

הקרדיט במקרה של ה-C מגיע לאריאל, בנו של בן זקן, שחזר מלימודי ייננות בבון, בירת היין של בורגון, ויישם את אשר למד בשתי חביות שהפיקו שרדונה בניחוח צרפתי א-לה- בורגון.

קלאסיקו, פלם 1998
יין בוטיק (מבית טוב) במחיר השווה לכל נפש שמוכן לשתייה כבר עם השקתו. בול פגיעה! מה שהתחיל בבציר הראשון עם 2000 בק' בלבד הגיע ביקב פלם בבציר 2006 ל-45,000 בק'. הנוסחה פשוטה: יקב בוטיק עם מוניטין מצויינים מוציא גם סדרה "עממית יותר" שנמכרת בכחצי ממחיר יינות ה"רזרב" של היקב. כשהקלאסיקו הראשון יצא לשוק (בשנת 99') מחירו על המדף היה 65 ₪, וכשיינות הרזרב יצאו לראשונה מחירם עמד על 130 ₪ בקירוב.

ה"קלאסיקו" הוא אחד ממותגי היין החזקים במסעדות, וגם בקרב חובבי היין. לזכותם של האחים פלם יש לציין שהיו הראשונים שזיהו את הנישה הנ"ל, ובעקבותם יקבי בוטיק נוספים יישרו קו, לדוגמה: סדרת אביב לססלוב, מד רד לאמפורה, סנדרו לאלכסנדר ועוד.

קברנה סוביניון, שדה בוקר, יונתן תשבי 1999
בבציר 99' יוצרו יינות ה- Single Vinyardהראשונים בישראל כשעל תוויתם הקדמית מופיע גם שם הכרם, שני היקבים הראשונים היו צרעה עם ה"מיסטי היל" מכרם אילן, ויקב תשבי עם שלישיית יינות מכרם יחיד: כרם בן זימרה, כרם כפר יובל וכרם שדה בוקר. מאז התופעה גדלה וגם יקבים נוספים הבינו את הערך המוסף ביינות "כרם יחיד".

הבחירה דווקא ביין מכרם שדה בוקר התבקשה בשל אמונתם של בני משפ' תשבי, כבר לפני 8 שנים, בכרמי הנגב שהפכו בשנים האחרונות לבית גידול מתפתח לענבי יין. באופן מפתיע, היין נטעם לאחרונה והיה בשיאו. מעניין יהיה לעקוב אחר יינות נוספים ולאפיין את הבשלת הפרי בהר הנגב.

גוורצטרמינר, הייט'ס ויין, ירדן, יקבי רמת הגולן 1999
מעולם לא התרשמתי מאגדת הבוטריטיס של בציר 88', וכשיצא ה"הייט'ס ויין" בפעם הראשונה מחקתי את הבוטריטיס ההוא מהזיכרון. ה"הייט'ס ויין" 99' היה קפיצת מדרגה ענקית לעומת יינות הקינוח המחוזקים להם הורגלנו אז. גם הבוטריטיס המלאכותי שהוציא היקב שנתיים אחר כך זכה לתשואות המבקרים.

ההשקעה של היקב במחקר ופיתוח הוליד את צמד יינות הקינוח המדוברים שעוררו את הדימיון גם אצל יקבים נוספים, ושנים אחר כך החלו להופיע יינות קינוח ישראלים מרהיבים ממש, יינות שלא חוזקו באלכוהול ענבים…

עוד יינות בציר מאוחר: ריזלינג של ויתקין, גוורצטרמינר "שעל" לכרמל, וגם גוורצטרמינר חדש לבנימינה.

עוד יינות בסגנון Ice Wine: שרדונה, גוורצטרמינר וגם קברנה פראנק של יקב רמים, וקינוח חדש בשם "Or" לצרעה.

סירה, ירדן, יקבי רמת הגולן 2000
ראשון יינות הסירה/שיראז בישראל. ליקב מהגולן הרבה זכויות בתחום אזרוח זנים חדשים בישראל, אחת הבולטות שבהן היא ההצלחה של הסירה "ירדן" 2000 שעוררה את מיצי הקיבה של יקבים נוספים, וגררה אחריה נטיעות רבות של הזן בישראל. כיום, הסירה/שירז הוא הזן האדום השלישי בחשיבותו והוא נפוץ כמעט בכל יקב בישראל, במינון כזה או אחר.

בציר אחר כך (2001), יצא גם הסירה מבית שאטו גולן שהיה הראשון מבין יקבי הבוטיק לאמץ את הזן, ובכלל, ההשקעה שלהם בפיתוח זני עמק הרון גדלה מבציר לבציר. ראו בהמשך.

סוביניון בלאן, רזרב, דלתון 2001 
"מועצת החכמים" של ענף היין היתה בדעה שבארץ חמה כמו שלנו לא ניתן לייצר סוביניון בלאן "ירוק" ורענן, עד שהושק הסוביניון בלאן דלתון 2001 שלא הותיר מקום לספק – אפשר גם אפשר! מאז, הצטרפו לרשימת יצרני הסוביניון, בגרסתו הירוקה, יקבים נוספים וגם מעגל המשתמשים גדל מבציר לבציר – והשמחה גדולה.

קברנה פרנק, מרגלית 2001
נראה כי הקברנה פרנק מתקבל יפה באקלים המקומי, הוא ממצב את מעמדו בין הזנים האדומים במקום הרביעי המכובד (לאחר הקברנה סוביניון, המרלו והסירה), וליקב מרגלית זכות ראשונים. בכרם שהם נטעו בסמוך ליקב הם מייצרים קברנה פרנק זני כבר 7 בצירים ברציפות, והצלחתם עוררה גם יקבים נוספים להמר על הזן.

אבל הסיבה בגינה השתכנעתי להוסיף את היין לרשימה היא דווקא בשל מיקום הכרם, בפרדס באזור חדרה, לכאורה "טרואר" מליגה ג' – אבל התוצאה חייבים להודות – מליגת העל.

מבחינתי, התמורה של היין הזה לדיון היא קודם כל בשאלת האזוריות – מי אמר שמענבי רצועת החוף לא ניתן להפיק יינות איכות? ותחשבו על זה…

קריניאן, ויתקין 2002
פעם, עד לפני 20 שנה בערך, הקריניאן היה המלך (בכמות, לא באיכות), עד שבאו יקבי רמת הגולן והכתירו את הקברנה סוביניון (באיכות וגם בכמות), וכרמי קריניאן רבים הוזנחו או נעקרו לטובת מה שנהוג לכנות "זנים אצילים". כשהוקם יקב הבוטיק ויתקין החליטו במשפ' בלגולובסקי לאמץ את הקריניאן – איתרו חלקות כרם וטיפלו בהם באהבה – והשיבו את כבודו האבוד של הזן.

מן הראוי להזכיר כי ביקב מרגלית היה ניסיון הירואי (חד פעמי) כבר בבציר 1999, 300 בק' בלבד, שעורר התעניינות אבל לא זכה למהדורת המשך.

החל מבציר 2004 גם ביקבי כרמל הבינו שיש מקום ל"קם בק" של הקריניאן הארץ ישראלי, שהיה מונח להם כל השנים מתחת לאף, והחלו באיתור כרמים בעלי פוטנציאל כדי להחזיר עטרה ליושנה. היין מהסדרה האזורית הוא הפתעה איכותית ונעימה, ונראה, לעת עתה, כי הזן ניצל מסכנת הכחדה. אנחנו בעד.

גשם, שאטו גולן 2004
היין הזה עדיין לא עשה היסטוריה אבל אני מהמר שהוא עוד יעשה. לאחר שהסירה התקבל אצלנו בברכה, הקדימו אנשי שאטו גולן ונטעו בכרמי היקב גם זנים משלימים, כאלה שמוסיפים תיבול "ים תיכוני" ומורכבות שהסירה לבדו לא יכול לספק. ב"גשם" 04' שיצא לפני כמה חודשים תמצאו 38% גראנש, ובשנים הבאות צפויים להצטרף לבלנד גם מורבדר וקריניאן.

ניצנים נוספים לנוכחות הגראנש בבלנדים ישראלים אפשר למצוא ב"בלנד דה נואר" של אבידן (2005) וגם ב"גסטו" של אלכסנדר (2004). גם נטיעתם של כרמי מורבדר במחוזות היין שלנו מציתה את הדימיון בדבר שאטונף דו פף Made in Israel. נמשיך לעקוב.

גם "גשם" לבן צפוי מתי שהוא בעתיד – בלנד של גראנש בלאן, ויונייה ורוסן שנטועים בחלקה הניסיונית (אורגנית) בכרמי היקב.

רוזה, תבור 2005
בקיץ 2005, כך פתאום – ללא כל התראה מוקדמת ובלי תיאום בין היקבים, התחיל הקטע של יינות רוזה. הראשונים היו תבור, הרי גליל, שאטו גולן, ונדמה לי גם דלתון (ואולי עוד מישהו?), שהשיקו בקיץ 2005 את יינות הרוזה מבציר 2004. אכן, קיץ 05' היה חם ומגניב.

בחרתי לציין את הרוזה של תבור מבציר 2005 לאו דווקא בגלל איכותו, אלא בגלל הבשורה והחדשנות שבעיצוב הבקבוק. החבר'ה באגף השיווק הלכו עם הקטע עד הסוף ויצא להם מוצר יפהפה כמעט בכל מובן: הצבע של היין, התווית השקופה, הנגיעות הלבנות, פקק הברגה מדוגם, בקבוק של 500 מ"ל ואפילו אריזת קרטון ורודה, שאין סיכוי שתשאיר אתכם אדישים.

ריזלינג, הסדרה האזורית, יקבי כרמל 2005
התחלנו באמרלד ריזלינג ונסיים בריזלינג, שניהם מיקבי כרמל. סגירת מעגל. אני מאמין בהתאמה של היין הזה לטעם הקהל. הוא יושב על נקודת האמצע בין הריזלינג היבש של ויתקין לבין הריזלינג החצי יבש של רמת הגולן, שכמובן היו הראשונים לטעת את הזן האציל בישראל. אישית, אני אוהב יותר את הריזלינג היבש של ויתקין, אבל אני בדעת מיעוט. רוב הישראלים אוהבים לאזן את החמיצות עם מידה קלה של מתיקות – ונראה כי ביקבי כרמל עלו על נוסחת הטעם המדויקת.

האם הריזלינג של כרמל ימצא לעצמו פלח שוק? האם הסגנון (Off Dry) יגרור אחריו יקבים נוספים? נכון שהיין עדיין לא עשה היסטוריה, אבל באו נדבר בעוד 10 שנים…

*יש עוד יינות חשובים שהיו לצומת בה הלכו אח"כ גם יקבים נוספים, אם יין כזה עולה בדעתכם, אתם מוזמנים להגיב ולשתף את גולשי האתר.

חג עצמאות שמח!