80 שנה לוילה אנטינורי
יש יינות שהיו כאן לפני שנולדנו ויהיו כאן גם אחרי שנמות. מותגי נצח. הפיקדון עובר מדור לדור תוך אחריות כבדה על שמירת המוניטין שנצבר עם השנים. בשושלת אנטינורי יש מותג אחד ששומר על מעמדו עוד משנת 1928 – "וילה אנטינורי" שבמהלך 2008 חגג 80 שנה, ושבוע לפני כניסת 2009 הגיעה מסיבת יום ההולדת גם לת"א. מארכיון היקב נשלחו לארץ בקבוקי דאבל-מגנום של בצירים נבחרים, היבואן (חברת הכרם) כינס מסיבת עיתונאים והציג טעימה היסטורית שכללה גם 2 בקבוקי מאגנום מבציר 1979.
****
המרקיז פיירו אנטינורי, מי שמוביל את היקב כבר כמה עשרות שנים, אמנם נזהר בכבודו של המותג שייסד אביו המרקיז ניקולו אנטינורי, 10 שנים לפני הולדתו, ועם זאת – אינו חושש להנהיג בו שינויים ברוח התקופה.
אבולוציה, לא רבולוציה
במלים אלו הגדיר המרקיז אנטינורי את השינוי המשמעותי ביותר שערך ביין בבציר 2001, כאשר הפך את וילה אנטינורי מקיאנטי קלאסיקו ריזרבה לסופר טוסקן (ובלשון התקן – IGT Toscana).
הסיבה העיקרית שהובילה לשינוי היא ההכרה כי הכרמים בקיאנטי קלאסיקו שבבעלות היקב אינם מספיקים כדי למלא את הביקוש למותג "וילה אנטינורי" (3 מיליון בקבוקים בשנה!), ומול האפשרות להמשיך ולרכוש ענבים של מגדלים אחרים העדיף המרקיז לעשות שימוש בכרמים החדשים שרכש היקב בדרום טוסקנה.
הבלנד המסורתי שבמשך עשרות שנים הורכב מ-90% סאנג'ובזה עם תוספת קטנה של קאניולו וזנים מסורתיים נוספים, הוחלף בבלנד מודרני שמורכב מ-55% סאנג'ובזה עם השלמה של קברנה סוביניון (25%), מרלו (15%) וסירה (5%) שהגיעו מכרמי היין בדרום טוסקנה.
לוילה אנטינורי של שנות האלפיים סגנון שמייצג את הרוחות החדשות המנשבות בכרמי טוסקנה, שינויים שמקורם בגלובליזציה (ע"ע פרקריזציה) של טעם הקהל.
האם השינוי עושה טוב למותג? לעניות דעתי – מן הראוי שאת התשובה יתנו הדורות הבאים.
הטעימה
הטעימה "80 שנה לוילה אנטינורי" התקיימה במהלך 2008 בעשרות מדינות ברחבי העולם, זו הדרך שבה בחר היקב לציין את הגעת המותג לגבורות.
טעימת עומק של יין הנמכר לצרכן בפחות מ-100 ₪ היא עניין חריג ואינה חלק מחוקי המשחק המקובלים בעולם היין, ברוב המקרים נערכות טעימות עומק ליינות מיוחסים שיכולת ההתיישנות שלהם מוכחת ומחירם בהתאם. אל הטעימה הזאת הגעתי ללא ציפיות ואני מודה שהופתעתי.
טעמנו כך, מהמבוגר לצעיר…
וילה אנטינורי – קיאנטי קלאסיקו רזרבה 1979
אני יכול להסניף מהחומר הזה שעות. אף מדהים עם קשת גווני אדמה שנרקמו במהלך 30 שנות יישון בבקבוק: אדמה רטובה, רצפת יער לח, שורשים מעומק האדמה ועוד ועוד. ריחני באופן מרהיב. שילוב של ורדים מיובשים, עור מעובד וטבק מתקתק.
בפה היין שורד. החמיצות הטבעית של הסאנג'ובזה מורגשת והיא עמוד השדרה שמחזיק את היין. אמנם רק חלק מהאסתטיקה של האף מתקיימת בחלל הפה, אבל אני ממש לא רוצה להישמע מתלונן. חתיכת היסטוריה. נפלא.
(אגב, ליין יש צבע של כוס תה ששכחו להוציא ממנה את השקיק).
וילה אנטינורי – קיאנטי קלאסיקו רזרבה 1994
בהרחה ראשונה קשה לאבחן כי היין הזה כבר בן 14 ורק לאחר סחרור היין בכוס התחילו לעלות סימני הגיל הראשונים, במרומז בלבד.
בפה לעומת זאת – אי אפשר לטעות שמדובר ביין שכבר חצה את העשור הראשון של חייו, בשלב זה החמיצות כובשת את החיך ואני בספק אם העתיד יעשה עימו חסד בדומה לגרסת 79'.
וילה אנטינורי – קיאנטי קלאסיקו רזרבה 1997
הקלישאה על יינות קיאנטי קלאסיקו מבציר 1997 – בציר שהוכתר אצל המבקרים כטוב ביותר במאה ה-20, נראית בפרספקטיבה לאחור כריקה מתוכן ממשי, והיום כבר ברור כי חלק לא מבוטל מהיינות לא עומד בציפיות. גם הוילה אנטינורי 97' אינו יוצא דופן במיוחד. באף הוא היה די סגור. על החיך היה לו יתרון קל שעורר אפשרות שהוא ישוב להיפתח. ימים יגידו.
וילה אנטינורי – קיאנטי קלאסיקו רזרבה 1998
היין שהכי אהבתי מהרביעיה של שנות ה-90. באף הוא רק מתחיל לספר את הסיפור. הפה דחוס ומרוכז. גוף ואחיזה יפים על החיך. העתיד נראה מבטיח.
וילה אנטינורי – קיאנטי קלאסיקו רזרבה 1999
בהרחה ראשונה עלו סירחונות חינניים שעוררו עניין. הפה היה מורכב ומעניין גם הוא, אבל אני לא בטוח שמהסיבות הנכונות. היו חסרים לי אלגנטיות ופרי. "ריחות הכפר" הופיעו ביין כעשור שנים מוקדם מידי, לטעמי. מצד שני – חלק גדול משותפי לטעימה דרג את היין הזה ראשון, כך שאני ממליץ להתייחס להתרשמות שלי בספקנות הראויה. יהיה מעניין לעקוב.
מהפך…
וילה אנטינורי – טוסקנה 2001
השינוי ביין ברור. האף יותר רך, פחות מסורתי. גם בפה מרגישים את ההבדלים. היין קל יותר להבנה, הנוכחות המחוספסת של הסאנג'ובזה התמתנה (60% במקום 90%), אבל עדיין האופי הטוסקני שם. מלוטש ביד טובה.
וילה אנטינורי – טוסקנה 2003
שחור ודרמטי. מרשים. מתנהג כמו 'סופר טוסקן' ברמת מחיר של 300-200 ₪. קשה להרגיש טוסקנה או איטליה בכלל. בציר עצבני בכל אזורי היין באירופה. יין של ציונים גבוהים. ממש לא ה"וילה אנטינורי" שהייתי שותה עם לזניה.
וילה אנטינורי – טוסקנה 2004
רגוע בהשוואה לגרסת 2003 אבל עדיין מרגישים את הנוכחות של הקברנה סוביניון (25% מהבלנד). החמיצות טובה ומרגישים שבכל זאת זן הבסיס ביין הוא סאנג'ובזה.
וילה אנטינורי – טוסקנה 2005
צעיר וטאני. עשוי היטב. נדמה לי שזו הנוסחא המנצחת – יין שלוקח את הטוב מ-04 (חמיצות) ומ- 03 (ריכוז). אהבתי.