לוח מודעות◂ כללי פרסם מודעה חדשה

אזורי יין שונים בעולם, דורגו במהלך ההסטוריה שלהם. הדרוגים המפורסמים ביותר הם כמובן אלו של יקבי בורדו וכרמי בורגון.

אזורי יין רבים אחרים לא דורגו רשמית, אבל עם הזמן נוצרו כרמים, חלקות וטרוארים שהפכו לנקודות ייחוס למצויינות.

קובי ומרסלו בחרו 10 יינות כאלה והתכנסנו לטעום אותם בהנחיית קובי שקד. לא אכנס לתאור מפורט של כל יין. אסתפק רק בכמה דוגמאות אשר מאמתות את נושא המפגש.

באזורי יין שונים קמו קואופרטיבים שמאגדים מספר מגדלים ומייצרים יינות מכולם יחד. קואופרטיבים כאלה בדרך כלל לא נחשבים במיוחד, יחסית ליקבים העצמאיים המובילים באזור שלהם. לא כך הוא פרודטורי דל ברברסקו, קואפרטיב שמאגד 50 מגדלים ועם השנים הפך לאחד החשובים והמעולים בפיימונט, זוכה לציונים גבוהים ממבקרי היין הנחשבים וגם מחיר יינותיו בשוק מתנהגים בהתאם.

עוד דוגמה בולטת, שאטו קלינה מאזור פומרול, שבגדה הימנית של בורדו. האזור הזה היה נחות יחסית לגדה השמאלית והוא בכלל לא הובא בחשבון כשנערך הדרוג ההיסטורי של בורדו ב 1855, אבל בעשרות השנים האחרונות, לצד עוד כמה יקבים מעולים (פטרוס ושבאל בלאן למשל…) עלתה קרנה של הגדה הימנית. אין לי ספק ששאטו קלינה היה מתמקם במקום גבוה מאד אם האזור היה זוכה לדרוג.

דוגמה בולטת נוספת – רוזה… מי חשב עליו אי פעם כיין שיכול להיות עילי, בהשוואה לגדולי הלבנים והאדומים. דומיין סיבון עשה את הלא יאומן ועם הזן טיבורן העלה את הרוזה לרמה של גרנד קרו, יין ענק לטעמי, שאפילו חובבי היין הסקפטיים ביותר מורידים את הכובע בפניו.

לריזלינגים של ד״ר לוסן כבר החמאתי כאן פעמים רבות. הוא בוודאי נקודת ייחוס חשובה לאזור המוזל בו הוא נמצא.

הגרונגר ולטלינר מחבל ווכאו, הגרנאש של משפחת פרין מעמק הרון, והריזלינג של זינד הומברכט מאלזס כמו גם המלבק של זוקרדי ממרגלות האנדים, כולם נעשו עם הזמן נקודות ייחוס חשובות למיקומם והקנו למיקומים אלו מעמד של מוביל דרך, מוערך, כאילו דורג כגרנד או לפחות פרימייג קרו.

הדוגמה החזקה ביותר, לטעמי, אליגוטה – זן בורגוני שנחשב תמיד נחות לעומת הפינו נואר, אבל בשנים האחרונות מרים את ראשו ומגלה נפלאות. כך גם האליגוטה של דומיין סילבאן פטאיי. מציג איכות של מאפייני פרי, מינרליות וחומציות שלא מביישים אותו ליד חבריו מזן הפינו נואר. סילבאן פטאיי מראה משהו עמוק יותר. לא השתנה החוק. לא השתנתה האפלסיון. לא השתנה הזן. רק אדם אחד הראה מה באמת אפשר להוציא ממנו וכל השאר, הסטוריה.

כאמור, טעמנו 10 יינות אשר מייצגים את אמיתות הנושא, אבל יש עוד רבים כמותם כגון ווגה ססיליב בריברה דל דוארו, אלברו פלאסיאס ומשפחת פרז בפריורט, לופז דה הרדיה בריוחה, ועוד… גם נאפה וואלי לא מדורג רשמית אבל כולנו יודעים מי הם דומינוס, אופוס וואן, וסקרימינג איגל.

בבורדו הדרוג של 1855 נוצר בהחלטה מנהלית. בבורגון ההיררכיה נקבעה בחוק , אבל ברוב אזורי העולם אין דבר כזה. ובכל זאת, אם תשאלו עשרה סומליירים בכירים, ברוב המקרים תקבלו רשימה דומה מאוד של היקבים שאליהם כולם נושאים עיניים. אין שום חוק שמדרג אותם. אבל מבחינת השוק, כולם יודעים איפה הפסגה.

דירוג רשמי מעניק לגיטימציה לאיכות שכבר הייתה קיימת. דירוג בלתי רשמי נוצר כאשר איכות עקבית לאורך שנים חזקה מספיק כדי שלא יהיה צורך בחוק שיכריז עליה. כלומר, בסופו של דבר, לא החוק יוצר את הגדולה, אלא הגדולה יוצרת את הדירוג. זו גם הסיבה שבאזורים רבים בעולם אפשר לראות במשך עשרות שנים מחירים, ביקוש, הקצאות ומעמד שמחקים כמעט במדויק את ההיררכיה של בורדו ובורגון – למרות שמעולם לא נחקקה בהם מערכת דירוג רשמית.

בבורדו ובבורגון הסיווג הוא מוסדי ומעוגן בתקנות. באלזס, מוזל, ווכאו, פרובנס או מנדוסה, ההיררכיה נבנתה בהדרגה מתוך קונצנזוס של ייננים, מבקרים, סומליירים ואספנים. אפשר לטעון שדווקא משום שהיא לא נכפתה, אלא התגבשה לאורך עשרות שנים של טעימות והשוואות, היא לעיתים משקפת באופן מדויק יותר את תפיסת האיכות העכשווית. זו יכולה להיות אחת התובנות המסקרנות ביותר שהמשתתפים ייקחו איתם מהטעימה.

לסיכום, אם בבורדו ובבורגון ההיסטוריה קבעה את ההיררכיה בחוק, הרי שבשאר העולם ההיררכיה נקבעה במבחן הזמן. בסופו של דבר, השוק, המבקרים וחובבי היין יוצרים '1855' חדש – לא באמצעות צו ממשלתי, אלא באמצעות אלפי טעימות, אינספור השוואות ועשרות שנים של עקביות וגם… כפי שחוזר ואומר אחד מחברי ליין: "הבקבוק מכיל יין, אבל הכוס מכילה גם מקום, זמן ואנשים."